תהיות לגבי המשך הדרך (עבודה/לימודים) - שירשור פריקה

[eitanuch]

אני לא פסיכולוג אז קח את מה שיש לי להגיד בעירבון (מאוד) מוגבל.

 

נשמע שזה נובע בעיקר מחוסר הערכה עצמית וזה כבר עניין של תפיסה. הייתי מנסה להגדיר יעדים ברורים לשנים הקרובות ולדאוג לעמוד בהם. לפעמים עצם זה שאתה מצליח להשיג או אפילו לשבור את הציפיות של עצמך מביא סיפוק עצום.

[avargel]

אני מכיר מישהו במצב די דומה למה שתיארת

 

רק שהוא נשוי +2

כך שברקע של כל הקשיים והדכאון והלימודים והעבודה מרחף גם העניין הפעוט הזה של איזה 20k בחודש כדי לקיים רמת חיים סבירה לילדים שלו

 

 

הוא נשבר ופרש בשנה השלישית ללימודים כדי לתת שעות נוספות בעבודה

וזה הכניס אותו לדיכאון עמוק יותר עד מצב של חוסר יכולת / רצון לקום מהמיטה

 

 

[pooh-bear]

לפני 5 שעות, David32 כתב:

פו - אתה מתייחס כאילו עד עכשיו הכול היה בסדר, ועכשיו יש בעיה בגלל העבודה או הלימודים.

אבל זה לא המצב.

אני לא יודע מה המצב. אני מתייחס לבעיה שואדים מתאר, והבעיה הזו היא עומס גבוה מדי מצד אחד וחוסר ניהול עצמי מצד שני (לפי מה שאני מבין, כן? יכול מאוד להיות שאני טועה).

 

אז יש עוד בעיות (למי אין?), אבל ממה שאני מבין הן כרגע ברקע, ואין פה מטרה לפתור הכל מחר בבוקר.

 

לכן, לדעתי הצנועה והמאוד לא מקצועית, יש פתרונות פשוטים ומהירים לבעיה הנוכחית (הפחתת עומס + ניהול משימות מודע יותר) שהייתי מתחיל בהם.

 

טיפול פסיכולוגי זה לא סיפור קצר או זול, ואת התועלת שלו (אם בכלל) לפעמים רואים רק אחרי המון זמן. בקיצור, זה משהו לטווח רחוק יחסית, אני לא חושב שזה מה שצריך כדי לפתור את הבעיה כאן ועכשיו. אפילו להיפך - זה רק מוסיף עוד עומס (רגשי) למערכת, לוקח זמן ועולה כסף. בתקופות שאתה צריך לרשום לעצמך ביומן זמן ארוחת צהריים, לא בטוח שהייתי ישר קופץ לטיפול פסיכולוגי.

 

Having said that, אין כמובן שום דבר רע בטיפול פסיכולוגי / תרופתי. אני פשוט פחות חושב שזה הפיתרון פה, כשברור שואדים עמוס עד מעל לראש ושחוק מהתחת. סתם בתור אינדיקציה, אני אמנם עשיתי תואר דומה ב-3 שנים, במוסד לכאורה רציני יותר ובגיל צעיר בהרבה, אבל בקושי עבדתי תוך כדי (ברוב הסמסטרים לא עבדתי בכלל) ואין לי מושג איך הייתי מצליח לשלב בלו"ז הצפוף הזה גם עבודה, אפילו ב-20%. גם לעשות תואר בהנדסה וגם לעבוד במשרה מלאה נשמע לי לגמרי לא סביר, לפחות מבחינת העומס.

[Liviur]

תשמע , כל מה שיש לי להגיד לך זה תחזיק מעמד ואחרי התואר תחליף עבודה למשהו שירגש אותך יותר.

 

בין גילאי 25 ל29 הייתי במצב דומה לשלך, עבודה ב80% משרה ולימודי יום ב80% קצב (סיימתי תואר תלת שנתי בפחות מ4)

אחת התקופות הקשוחות בחיים.

 

נתנו פה המון עיצות על המסביב.

לי היתה בת זוג שאז התחתנתי איתה ועדיין סובלת אותי אז זה היה רוב הטיפול שלי 🤷‍♂️

 

אחרי התואר החלפתי לתחום קצת שונה בטק שמאוד רציתי לעסוק בו והתחלתי במקום חדש ומאז מבחינה מקצועית - עקומת גדילה מדהימה.

[sjerby]

כל שאני יכול לתרום זה רגשות הזדהות ממצב דומה אך שונה.

לאחר שסיימתי תואר כללי שלא שווה כלום, החלטתי להתחיל לימודי מדעי המחשב ערב, בגיל 30, עם ילד בן שנתיים ואישה בהריון מתקדם.

להגיד שהלך טוב - ממש לא, פרשתי אחרי כמה חודשים לאחר שנכנסתי ללחץ שלא נגמר, לופ של חיים משעממים של עבודה - לימודים - עבודה - לימודים בזמן שאני מפספס את הילד שלי גדל ומתפתח ומופתע כשהוא אומר דברים חדשים ואשתי אומרת לי "מה אתה מופתע".

כשנפל לי האסימון שאני מפספס את המשפחה זרקתי את העט ואמרתי פאק איט, האם מדובר בהחלטה נכונה? בהיבטי קריירה - אני סבור מאוד שלא! אבל אני יודע שלא אתחרט עליה כמו שהייתי מתחרט אם פתאום הייתי מגלה שהילד שלי בן 5 ואני לא מכיר אותו.

במצבך, כשאתה רווק והמחיר שאתה משלם הוא בעיקר אישי ואתה כבר בתוך הדרך ועם ממוצע די טוב + מרוצים ממך בעבודה, אתה כנראה עושה משהו כמו שצריך!

אני אוסיף שהדבר שהכי מרגיע אותי בחיים הלחוצים האלו זה אימונים, משתדל לקום 3-4 פעמים בשבוע ב5 וללכת להרים משקולות, זאת ההפסקה שלי מהחיים והזמן לחשוב / לעבד / לגבש החלטות ואני חושב שבלי זה כבר מזמן הייתי משתגע, אז אם ריצה נותנת לך את זה - תן בראש!

מאחל לך הצלחה, ואני גם גר באיזור, אם בא לך לשבת לבירה ולהתמרמר, תן הודעה פרטית 😁

 

 

 

[vadim6385]

למזלי אין אישה וילדים בתמונה, אחרת ספק אם הייתי בכלל מתחיל לימודים, או מסלול התפתחות אישית כלשהו.

 

אם יש ילד, החיים שלך הם כבר לא שלך, לטוב ולרע. ככה אני רואה את זה לפחות.

[יבגניפ]

זה מעולה שאתה רץ. תראה אם יש סוג ספורט שאתה יכול להתחבר אליו, שיש בו גם אלמנט קבוצתי. לדעתי זה מוסיף המון, למרות שזה גם דורש זמן. ובשביל זה אתה כנראה קודם כל חייב לרדת באחוזי משרה. אני יכול להגיד לך שגם בתואר שני, בו יש פחות קורסים ובכלליות כנראה פחות לחץ, כל מי שאני מכיר שעושה כזה לא עובד במשרה מלאה. בזמנו כשהתחלתי את המ.א. עבדתי ב-100% משרה, והמקום שעבדתי בו נסגר בדיוק בתחלית הסמסטר הראשון שלי. לדעתי, זה מה שהציל לי את התואר, כי זה איפשר לי לחפש מקום של 80-85% מראש, עם חצי יום שהיה מפונה רק ללימודים, במשך כמה שנים.

 

לפני 12 שעות, vadim6385 כתב:

במקום שאני לומד בו, זה 99% בחורים בשם בוריס, אלכס או ודים.

 

תקימו קבוצת לימוד. מקסימום זה יהיה אחלה חיקוי לcommunity

[vadim6385]

תואר שני אין לי כוונות לעשות. ראשון זה מספיק רע.

 

גם במקצוע שאני לומד, אין באמת צורך בתואר שני, אלא אם אתה ממשיך באקדמיה, מה שגם אין לי רצון לעשות.

[יבגניפ]

אני לא מציע את זה.. אני רק אומר שגם במסגרת לימודים יותר קלה, שעדיין דורשת ממך כמה שעות בשבוע, יותר קל כשלא עובדים במשרה מלאה..

 

[vadim6385]

זהו, אני אתארגן כלכלית לזה, וזה מה שאעשה כנראה

[llaavvii]

אל תתיאש, תמשיך בלימודים (אפילו אם תרווח קצת ותסיים את התואר בעוד שנה) זה יהיה חשוב מאוד אח"כ, יש לא מעט חברות שתואר בהנדסה זה תנאי לקבלה ולא משנה מה הניסיון שלך (מניסיון אישי כואב).

 

עבודה - אתה לא מרוצה תחשוב מה אתה כן רוצה לעשות והאם השכר יהיה תואם למה שאתה מתכנן\רוצה להוציא,
בכל מקרה לא הייתי חוזר אחורה, יעבור זמן תתרגל למה שאתה עושה עכשיו וגם כאן תצליח ותהיה מרוצה.

 

[Night Driver]

ודים, ממה שאני מבין אתה פשוט נמצא בעומס גדול מידי.

 

בתואר הראשון שלי הייתי במצב דומה (בגיל 22 אבל עם לימודים מלאים בטכניון ועבודה סביב השעון. שירות שדה באיזור הצפון, עבודה בתחנת דלק לפני עידן השירות העצמי, עבודה בניקיון בתים וחדרי מדרגות ועבודה נוספת במפעל בימי שישי. החזקתי את עצמי כולל הכל). הייתי רק לומד ועובד ואחרי שנה וחצי זה כמעט שבר אותי ברמה שחשבתי לעשות סימסטר הפסקה.

אשתי שהיתה אז חברה שלי (ממש בתחילת הקשר) דחפה אותי להמשיך ולא לעשות הפסקה ואני מודה לה על זה כל יום כבר יותר מ 25 שנים. מה שעשיתי זה באופן מודע לוותר על דברים (כולל לצמצם בהוצאות אוכל. אין לך מושג כמה שיטות שונות יש להכנת פתיתים) ולהיכנס לחובות באופן מודע (לא הסכמתי להישען על ההורים. הם תמיד היו רשת ביטחון במידה ולא אצליח להסתדר אבל מבחינתי זה היה מוצא אחרון שאני שמח שלא הגעתי אליו).

למרות שהלימודים עניינו אותי ולא סבלתי באף אחת מהעבודות שלי הרגשתי בדיוק מה שאתה מתאר. נלחמתי בזה ואחרי כחצי שנה התגברתי וחזרתי באופן מלא לתלם. נכון שסיימתי את הלימודים עם כ 25,000 ש"ח של שנת 96' שלקח לי שנתיים לסגור אבל זה היה שווה כל גרוש כי בלי זה לא הייתי מסיים וסביר להניח שזה היה יושב לי בראש כל הזמן.

אתה נמצא במצב שאתה עובד ויודע וצריך יותר את התעודה הרשמית. בגלל שאתה עם ניסיון אתה יכול להתפשר קצת על ממוצע הציונים תמורת חיים בתקופה הזו.

אני מאוד מקווה שתצלח את המשבר הזה ותצא עם התואר ועם הידע. ממה שאני קורא בין השורות אתה מצטייר כאדם שיודע לעשות עבודת נמלים, עם ראש ועם יכולת לימוד עצמי לא מבוטלת. יחד עם התעודה תוכל להתמנף ולהתקדם וחבל להישבר.

 

לגבי תרופות אני לא בקיא בתחום ואני לא בעל השכלה רפואית אבל גם תרופות נוגדות דיכאון אם צריך זה לא סוף העולם.

[Potato]

לפני 7 דקות, Night Driver כתב:

אשתי שהיתה אז חברה שלי (ממש בתחילת הקשר) דחפה אותי להמשיך ולא לעשות הפסקה ואני מודה לה על זה כל יום כבר יותר מ 25 שנים. מה שעשיתי זה באופן מודע לוותר על דברים (כולל לצמצם בהוצאות אוכל. אין לך מושג כמה שיטות שונות יש להכנת פתיתים) ולהיכנס לחובות באופן מודע (לא הסכמתי להישען על ההורים. הם תמיד היו רשת ביטחון במידה ולא אצליח להסתדר אבל מבחינתי זה היה מוצא אחרון שאני שמח שלא הגעתי אליו).

 

לא נכנס ליחסים שלך עם ההורים,אבל בהנחה והכל בסדר ויש להם לתת.

למה להגיע למצב שצריך לברור איזה אוכל לאכול או לא לאכול?עד כדי כך האגו חזק?

[vadim6385]

לפני 7 דקות, Potato כתב:

למה להגיע למצב שצריך לברור איזה אוכל לאכול או לא לאכול?עד כדי כך האגו חזק?

 

יכול להבין אותו

 

גם היחסים שלי עם ההורים זה לא מי יודע מה להיט, ואני לא הייתי רוצה להגיע למצב שאני תלוי בהם באיזושהי צורה.

 

אני יודע לבשל די טוב גם בעצמי.

עריכה אחרונה ב-20 לדצמבר, 2020 על ידי vadim6385

[Night Driver]

לפני 26 דקות, Potato כתב:

 

לא נכנס ליחסים שלך עם ההורים,אבל בהנחה והכל בסדר ויש להם לתת.

למה להגיע למצב שצריך לברור איזה אוכל לאכול או לא לאכול?עד כדי כך האגו חזק?

יחסים מעולים ותמיד היו מוכנים לעזור בשמחה.

 

זה גם לא עניין של אגו. גדלתי בבית שקיבלתי כל מה שרציתי במסגרת ההיגיון ואפשר היה לתת לי (עד היום אני זוכר שכשהייתי בן 5 קצת אחרי מלחמת יום הכיפורים הייתי חולה ואבא שלי חזר הביתה עם כבאית צעצוע ענקית שנוסעת, עוצרת, פותחת סולם, כבאי עולה, יורד והסולם מתקפל. במונחים של 73-4' זה היה חתיכת פלא. רק שנים מאוחר יותר כשכבר הייתי אבא בעצמי דיברנו ונזכרתי בכבאית הוא סיפר לי שהיא עלתה לו משכורת של חודש וזה בתקופה שממש לא היה שפע בבית) ולכן היה חשוב לי לעמוד בזכות עצמי כדי ללמוד להסתדר עם תקציב ועם להחזיק את עצמי כשאני עדיין צעיר וללא מחויבויות למשפחה כדי שגם אם אפול הנפילה לא תהיה עמוקה.