רציתי לשתף אתכם בחזרתי לעסוק במוסיקה

[locomotive]

שלום לכולם!

אחרי שנים ארוכות של הפסקה חזרתי לעסוק ביצירת מוזיקה,

בין השנים 2000 - 2005 היה לי הרכב רוק שהקמתי וכתבתי את חומריו, תהפוכות נפש בזמנו גרמו לי לפרקו.

פשוט לא מצאתי את עצמי והחיים לקחו אותי למקומות אחרים.

 

לאחר שפירקתי את החבילה נכנסתי לאולפן הקלטות קטן לבדי והקלטתי דמו אקוסטי עם ארבעה שירים ולראשונה

בחיי גם שרתי את שיריי שלי. אני לא זמר ולא מתיימר להיות, אך זה הרגיש לי נכון לעשות.

 

בשנה האחרונה הנוכחית התחלתי להוציא את שיריי חזרה מהמגירה בניסיונות להחיות אותם ולתת להם צבע,

לא תמיד הולך לי כל כך, תלוי באיזה יום. אני עדיין מנסה להרים הרכב חדש, עדיין מתחבט עם העפרון,הגיטרה ושאר השדים.

 

רציתי לשתף אתכם בשיר אחד לדוגמה מתוך אותה הסקיצה האקוסטית שהקלטתי ב2005.

זו הפעם הראשונה מזה 8 שנים שאני חושף את שיריי ברשת, או חושף אותם בכלל. פחות בשביל ביקורת, אך אם יש אשמח לשמוע. יותר בשביל לחדש את הרוח

במפרשים.

 

זה אחד השירים שעתידים להיות אי פעם באלבום שייקרא "ימיי הכלב", אני מקווה שאסיים אותו לפני מותי.

[Apple]

הרעיון נחמד ואפילו אהבתי את המוזיקה.

א-ב-ל אתה חייב ללמוד להשתמש בתוכנה לעריכת סאונד.

האיכות הקלטה לא משהו(בלשון המעטה) ותוכנת עריכה תשפר פלאים(SONY SOUND FORGE).

 

מחכה להמשך

[אנלוגי]

סחתיין על האומץ לחשוף.

השירה נשמעת קטנה, אולי קצת מפוחדת, וזה עובד מעולה עם הגיטרה החשמלית הקצת מפחידה, יש שם איזה מתח מעניין.

 

אשמח לשמוע עוד. יש גם בעברית?

[נהג מתחיל]

מזכיר את mother love bone באקורדים.

 

מצא חן בעיני מאד, אני חושב שזה שווה הפקה ומקווה שמישהו ירים את הכפפה.

 

מעדיף עברית אגב.

 

בהצלחה רבה.

[rupni]

אהבתי

[locomotive]

שוב שלום, ותודה.

תודה שלקחתם כמה דקות להאזין ולהגיב.

ההקלטה הזו היא מאוד אותנטית, זו הפעם הראשונה בחיי שניצבתי אל מול מיקרופון

כך שקשה שלא להבחין בקול המפוחד מאחור.

אבל עברו שנים מאז וכיום יש לי יותר ביטחון, גם יותר רעיונות שאני רוצה ליישם בעיבוד מחודש

לשירים האלו, אחרי הכל השנים עושים את שלהם.

 

בהרכב המקורי הייתה לי זמרת די טובה למען האמת, כשניסתי להרים את ההרכב על הרגליים חיפשתי זמר/ת,

הגיעו מספר אנשים ואף אחד לא הסתדר לי כל כך מכל מיני סיבות.

זה ישמע קצת דפוק אבל ההחלטה לשיר הגיעה לאחר פגישה שעשיתי בזמנו עם מיסטיקנית

היא עודדה אותי לשיר את השירים שלי.

 

אני חדש מאוד בכל העסק הזה של העלאות ליוטיוב והתעסקות בזה בכללי, כך שייקח לי זמן

עד שהעלה שיר נוסף.

אני כותב בעיקר בעברית, מלבד שני שירים שכתבתי באנגלית.

סיבה נוספת לשיתוף הזה היא גם בעצם סוג של הרמת כפפה, אם יש בינכם מוזיקאים שרוצים

להשתלב בפרוייקט "ימיי הכלב" אני יותר מאשמח לשמוע מכם.

[אליה]

לוקו, כפרה עליך, עשית לי תיאבון.

[locomotive]

אני שמח מאוד שהצלחתם לחוות דעה מעבר לאיכות הנמוכה והחומר הלא מוגמר.

זה אומר המון בשבילי, מחמם את הלב.

[Derish]

סלח לי אם אני לא מבין את פוזת האמן המיוסר.

 

רוצה לעשות מוזיקה? זה הכיף שלך? אז תעשה, ועל הז' שלך מה כולם חושבים. לעטוף את זה באריזת "הגיטרה ושאר השדים", "קול מפוחד" ו"גיטרה מפחידה" גורם לזה להישמע קצת פאתטי ונואש לתשומת לב. רוצה לשתף? סבבה, אבל בשביל מה כל הדרמה הזאת מסביב? הרי תמיד יהיה מי שיאהב ומי שיתחבר פחות, איך בדיוק זה אמור להשפיע עליך ועל דרך הביטוי העצמי שלך?

 

זה מזכיר לי את שרשורי "מיהו אופנוען אמיתי" בפורום השכן. גם שם אנשים מנסים באופן קבוע להגדיר את ה"פנימי" שלהם דרך התגובות והדעות של אנשים מבחוץ.

[locomotive]

ואדים,

כי היום הבטחון העצמי כבר לא כשהיה, אתה יותר מחושב, פחות לוקח סיכונים.

היום אין לי שום יומרה להיות כוכב רוק או משהו קרוב, השאיפה היחידה שלי היום היא להפיץ

את שירי, לא להתפרנס מזה ולא כלום. רק לסגור מעגל עם עצמי.

השירים כבר כתובים, דעות לכאן או לשם לא ישנו סגנון, אולי יתנו איזה פיץ' או כיוון שלא חשבתי עליו (כמו אחת שהגיעה אלי הבוקר בהודעה פרטית ).

ועם היד על הלב, כן, לאחר תקופה ארוכה של כלום אני צריך את הבעיטות בתחת כדי לצאת מהפאתטיות ומהמעגל של מחשבות על גבי מחשבות ולבטים ולהתחיל לזוז.

 

פעם הייתי נעלב מהתגובה שלך, היום אני אומר תודה.

[אנלוגי]

דריש, אתה מפספס. אופנוען ומוזיקאי הן שתי הגדרות שונות בתכלית. האופנוען רוכב בשביל עצמו, אם הוא מחפש חיזוקים בחוץ זו בעיה שלו. מוזיקאי, ובעצם כל יוצר, אמנם עובד מפנים ע"מ לספק איזה דחף אישי, אבל מכוון לקהל בחוץ. רוצה להישמע, רוצה להיראות. אין חיזוק גדול יותר ליוצר מהידיעה שיצירתו נגעה במישהו אחר שלאו דווקא מבין מאיפה היא נוצרה, אבל מתחבר אליה בדרכו הלא תלויה.

לעשות מוזיקה שבהגדרה מכוונת להישמע בחוץ בד"כ זו לא גחמה של אדם אחד, אלא ברוב המקרים עבודת צוות, עם אינספור נסיונות, טייקים, עיבודים שונים, דיונים וויכוחים. והנה גם ערן הודיע שהוא מחפש שותפים ליצירתו.

 

אני לא חושב שיש איזה מוזיקאי/אמן שבראשית דרכו לא חיפש חיזוקים מהסביבה, אישור לכך שמה שהוא יוצר נוגע גם באחרים. זו לא בושה, זה המקצוע. זה מה שנותן את הדרייב להמשיך ולשתף את החברה בתחושותיך. זה מה שמניע את המשך היצירה. לכתוב שירים למגירה משרת צורך אחד. להוציא אותם החוצה משרת צורך אחר לגמרי, ומצריך את היכולת להיחשף. להרבה יוצרים זוהי משוכה קשה בדרך למטרה, ולאו דווקא המטרה עצמה.

 

ההערה על הגיטרה המפחידה והקול המפוחד הייתה שלי, לא של ערן. זו הרגשתי עפ"י מה ששמעתי, לא מבין מה הדחף שלך לזלזל בה ככה. אני מאוד אוהב לנסות ולפרש כל אמנות, לנסות לחבר מילים למה שהרגשתי. אין לי טיפה של השכלה מוזיקלית ואיני מדבר בביטחון של "זה הדבר הנכון", אלא בסה"כ מתאר מה שמעתי. נסה ותהנה. או שלא.

[Derish]

אני חושב שהלכת רחוק מדי עם ההכללות, גם אם נניח שבמקרה של ערן זה באמת המצב.

 

יש לי למשל שני קולגות מבלגיה שנפגשים פעם בשבוע עם כמה חבר'ה נוספים ל"חזרה" של להקת הרוק שלהם. הלהקה כמעט אף פעם לא מנגנת מחוץ לגראז' הקבוע, מה שלא מפריע להם לרענן את הציוד והכלים מדי פעם ולהמשיך להתייצב ל"חזרה" הזאת ויהי מה. הם מנגנים ביחד כבר שלושים שנה מאז שהיו נערים וגדלו באותו כפר ליד אנטוורפן, בזמן הזה כבר קרו חיים שלמים מסביבם, אבל זה מה שנותן להם יציבות - הידיעה שהמוזיקה והחברים יהיו שם באותו יום ובאותה שעה קבועה מדי שבוע.

 

הוזמנתי מספר פעמים ל"חזרות" האלה, כבוד השמור למעטים מחוץ לחבורה ובמיוחד מחו"ל. מה שקורה שם זו אנרגיה אחרת, ולמרות המוזיקה הקצבית והרועשת אפשר להרגיש שם שלווה שאין בשום מקום אחר. כל האנשים האלה עובדים בעבודות רציניות עם אחריות גבוהה, כולם נשואים (אפילו פעם שניה) עם ילדים, לכולם יש את צרות מעמד הביניים של בלגיה... יחד עם זאת, הם ממשיכים לעסוק במוזיקה ברקע ולא רואים את החיים שלהם בלי זה. אה, ועל הז*ן שלהם מה אנשים חושבים על זה - כבר לא פעם הם דחו הצעות להופיע או להקליט פשוט כי זה חוטא למטרה ומכניס לחץ מיותר למה שנחשב אצלהם פעילות "לנשמה".

 

אז סלח לי כאמור אם אני לא מתחבר לפוזת האומן המיוסר. אמנם אני לא מנגן אבל אני עושה דברים אחרים, לכל אחד יש משהו כזה שהוא עושה בשביל עצמו. נכון שכל יוצר שמח אם מישהו אחר יכול להתחבר ליצירתו, אבל זה כבר בונוס, מי שעושה את זה בשביל קהל הופך את העניין למקצוע (בין אם בתשלום או לא) ואז גם קנה המידה שונה. אם הייתי מתבקש לחוות דעה על השיר שהועלה פה מבחינת הסיכוי שלו להצליח ברדיו או בחנויות התקליטים, כנראה שהייתי הרבה פחות עדין.

[locomotive]

אז אני מבין שלא נראה אותך בהופעות...

[אנלוגי]

אני לא בטוח שאני יורד לסוף דעתך. על מה בעצם הביקורת? על הרצון לחשוף ולקבל חוות דעת?

האם האמנות הייתה מגיעה לאנשהו, למישהו, ללא הדחף של היוצר לשתף ביצירותיו?

 

לגבי השיר הנדון כאן, שומעים שזה דמו, גרסה ראשונית בלבד. אני חושב שלא לך ולא לי יש את הכלים לצפות איך תשמע הגרסה הסופית, ואם תצליח מסחרית או לא. האם בכלל ערן שואף להצלחה מסחרית? לדבריו, לא ממש. בסה"כ שואף לאיזו הגשמה עצמית.

אתה קורא לזה פוזת האמן המיוסר, אני קורא לזה מבט לתוך שלבים ראשוניים ביצירה של אמן בוסרי. אני לא חושב, ויתקן אותי ערן אם אני טועה, שזה הקו הסופי הנבחר עבור המוזיקה שלו, אלא רק שלב בחיפוש.

 

אני עוסק באיזו צורה של אמנות, מתחילת דרכי הייתי זונה של תשומת לב. הראיתי לאנשים, רציתי לשמוע דעות. שמחתי שאהבו, התעצבתי כשלא. נהניתי מאוד מתהליך היצירה ונהניתי מאוד מלשמוע מה היא גרמה לאחרים להרגיש. גם אם הדעה הייתה רעה. ברבות השנים הפכתי את זה למקצוע. גם כשבטחוני העצמי היה מספיק חזק כדי שלא אצטרך לחפש את דעתם של אחרים בשביל להחליט אם עבודתי טובה או לא בעיני, עדיין מאוד שמחתי לקבל ביקורת. טובה או רעה. לא שיניתי את דרך היצירה שלי בעקבות ביקורות מאחרים, כי היא כבר הייתה מגובשת מספיק ואני אוהב את מה שהיא, אבל הקשבתי, ושמחתי שיש מי שעבודתי מזיזה לו משהו.

 

ידידה שלי היא מוזיקאית וזמרת, אולי יום אחד גם תהיה מוכרת. היא מנסה. הייתי בהופעותיה בשלבים ראשוניים מאוד, ושמעתי את השירים. חלק אהבתי, חלק פחות. עם הזמן השתנו הנגנים, השתנו העיבודים, השתנתה האנרגיה, והיום יש שירים שלה שלא התחברתי אליהם פעם והיום מאוד אוהב. אני מקפיד לומר לה את דעתי לטוב ולרע אחרי כל הופעה, לא בשביל לנפח את האגו או לחזק את תדמית הייסורים, אלא כי אני יודע שמי שמעיז להוציא החוצה את יצירתו רוצה יותר מכל התייחסות, לטוב ולרע.

הכי גרועה היא ההתעלמות. לומר לאמן שהחשיפה מיותרת - זה חוסר הבנה מוחלט של נפש האמן.

[locomotive]

בהודעה הראשונה רשמתי שזו סקיצה מ2005, השלב הראשוני של השיר.

סליחה שאני לא מרבה במילים, פשוט אני לא מעוניין להתגונן.