אומי בהלם תרבות או " האם יום הזיכרון נגמר בצפירה ?"

[אומי5]

כל חיי מאז שאני זוכר את עצמי בצהרי יום הזכרון הייתי הולך לטקס כזה או אחר, בית הקברות הצבאי בקיבוץ השכן, טקס נופלי גוש עציון בהר הרצל ( קשר היסטורי של הקיבוץ שלי לנושא ), אנדרטת החיל בו שירתתי , או טקס בקיבוץ שהיה גר בו חבר שנפל .

כשלא יכולתי לנסוע לטקסים הייתי יושב בבית ורואה תוכניות יום הזכרון בטלוויזיה.

תמיד נפעמתי והתרגשתי מאחדות העם סביב האבל , כל סוגי האנשים מגיעים לבתי הקברות חלקם לטקסים חלקם לקברים וחלקם נראים שסתם מסתובבים .

השנה עקב כך שנקבעה לי פגישה חשובה בלימודים לשעה 12 ויתרתי על הנסיעה לארועים מרכזיים , עמדתי בבית בצפירה הלכתי לפגישה ואחר כך התפנתי למספר סידורים דחופים .

 

עברתי בדרך אצל חברתי שעובדת בקניון איילון , ציפיתי לראות קניון שומם , או לפחות לא יותר מקונה פה קונה שם שנתקעו בלי פריט חשוב כלשהו וקפצו לקנות .

 

לתדהמתי הקניון היה נראה כמו בכל יום , עמוס לעייפה , משפחות יושבות ופותחות שולחן בבתי קפה, נערים, נערות, חיילים וחיילות במסעות קניות ברחבי קסטרו, זארה ושות' , וכולם כבר מאחלים איש לרעהו חג שמח , ואני חשבתי שיום הזכרון נגמר בשמונה בערב...

ראבק , מה חג שמח ?! יום הזכרון היום!!

 

אולי כל אותם אנשים שראיתי בבתי הקברות אלו רק מי שחוו את השכול ? לכל השאר זה פשוט לא מזיז ?

[itaysamurai]

גם לי זה צורם מאוד, אבל אני חושב שרוב הציבור (שמן הסתם לא משתייך למשפחת השכול)

תופס רק את ערב יום הזיכרון כזמן שבו אתה אמור ללכת לטקסים/לראות בטלוויזיה/להתייחד - כל אחד בדרכו הוא -

ואת הבוקר שאחרי לבלות באירגוני יום עצמאות אחרונים.

לי זה נראה לא טוב, אבל לרוב תושבי העיר שלי, כולל החרא שברגע זה ממש שומע טראנס בפול ווליום מאחת הדירות,

כנראה שהרבה פחות.

[tomcar]

 

אולי כל אותם אנשים שראיתי בבתי הקברות אלו רק מי שחוו את השכול ? לכל השאר זה פשוט לא מזיז ?

 

התשובה בגוף השאלה!

לצערי.

[Derish]

בדומה ליום כיפור ויום השואה - אם בטלוויזיה משדרים כל פעם את אותן 8 תכניות, ובטקסים שרים את אותם שירים ונושאים את אותם נאומים, אז מה הפלא שהנוער משתעמם ובוחר באדישות? חלק מהמורשת זה החינוך, הדרך להעביר את המסורת לצעירים. אם בישראל למבוגרים לא איכפת מזה והם משכפלים את הריטואל הזה מדי שנה רק כדי לצאת ידי חובה, מדוע אתה מצפה להתנהגות שונה מהדור הצעיר? הרי הצעירים מרגישים היטב מתי שמים עליהם ז*ן.

 

תוסיף לזה את העובדה שהישראלים באופן כללי נהיים יותר ויותר ציניים ומנוכרים עם כל יום שעובר + כל הרעות החולות של עידן האייפוד והמאה ה-21, ותקבל את התשובה.

[Fitch]

אני אתמול בכלל ראיתי 2 יהודים טובים, ממשיכים ללכת בצפירה, כשפתאום לאחד מהם יש טלפון, הוא עונה ואומר "אחי, מה אתה מתקשר? יש צפירה" ואז ממשיך ללכת. בושה וחרפה.

 

אח"כ הגעתי לטקס באנדרטה העירונית, למאות הילדים שהיו שם זה נראה כמו פרומו ליום העצמאות (צחוקים, משחקי תופסת, צעקות). אני מבין שהם ילדים וקצת קשה להם להבין, אבל איפה ההורים שלפחות ישתיקו אותם?

[hans]

אני לא מוצא בעיה מיוחדת ביציאה לקניות, בתי קפה וכיו"ב.

אי אפשר להיתקע כל היום בבית ולראות שידורים חוזרים של אותן תוכניות שוב ושוב,

עם כל הסנטימנטליזציה הטלוויזיונית המבחילה.

 

מה שכן, ההתנהגות במהלך הצפירה (גם ביום השואה) פשוט מדהימה אותי.

מצד אחד זה נורמלי למדינה שאט-אט מתבגרת, והזמן תמיד שוחק ימי זיכרון בכל מדינה בעולם,

מצד שני, אפילו דקה אחת אי אפשר להפסיק לעסוק בעניינים שלך?

 

זה תהליך שאמור לקרות, כי אנחנו בני אדם עם זיכרון קצר, השאלה כרגיל היא באיזו מהירות הוא קורה...

[קאררה]

אני עובד בקניון שבחיפה. לא רק שהיום בקושי היו אנשים בקניון, אלה שהיו ולדוגמא היו בבתי קפה או סתם הסתובבו או עבדו בדוכנים ברגע הצפירה עמדו דום.

[אמיל221]

האמת אני שמתי לב לזה השנה.

נסעתי לקחת את האחיינית שלי ואי אפשר היה לנסוע, פקקים מטורפים (באר שבע).

אנשים נוסעים, כאילו חג היום וצריך להספיק לקנות דברים לפני החג.

נראה לי בפסח לא היו פקקים כאלה.

 

לדעתי, מרוב שאנשים רגילים לחיים האלה, של חיילים שנהרגים וימי הזיכרון האלה, אז בשבילם זה עוד יום עצוב ולא עצוב.

[saar5555]

לי מפריע עוד דבר,

 

בתקופת הילדות, היו תמיד מקומות שצה"ל היה מציג את הנשקים שלו, טנקים, מערכות קשר...משקפות, רובים, וכו'.. והיה אפשר להסתובב ולראות (אני מדבר על תצוגה עירונית, שאזרחים היו באים לראות...עם המשפחות שלהם, ואותי בתור ילד לקחו לשם כמה וכמה פעמים).

 

לאן נעלמו התערוכות האלה? אני חושב שלדור הצעיר (ואני מדבר על כיתות ז'-ט' - חטיבת הביניים) יש סקרנות רבה, וצמא לידע.

[אמיל221]

saar5555 מסכים איתך.

אני זוכר גם כשהייתי קטן, בבאר שבע הייתה תערוכה כזאתי ואבא שלי לקח אותי.

באמת חבל שאין את זה, היום לילדים (לא שאני מבוגר כזה, בן 19 אבל בכל זאת) רק מעניין, מסיבות, לעשות בלגן, מחשב, טלוויזיה וזהו, לא מעבר, חבל.

[אומי5]

בדומה ליום כיפור ויום השואה - אם בטלוויזיה משדרים כל פעם את אותן 8 תכניות, ובטקסים שרים את אותם שירים ונושאים את אותם נאומים, אז מה הפלא שהנוער משתעמם ובוחר באדישות? חלק מהמורשת זה החינוך, הדרך להעביר את המסורת לצעירים. אם בישראל למבוגרים לא איכפת מזה והם משכפלים את הריטואל הזה מדי שנה רק כדי לצאת ידי חובה, מדוע אתה מצפה להתנהגות שונה מהדור הצעיר? הרי הצעירים מרגישים היטב מתי שמים עליהם ז*ן.

 

תוסיף לזה את העובדה שהישראלים באופן כללי נהיים יותר ויותר ציניים ומנוכרים עם כל יום שעובר + כל הרעות החולות של עידן האייפוד והמאה ה-21, ותקבל את התשובה.

ביום כיפור משדרים בטלוויזיה?

 

בתור אחד שצופה בתוכניות האלו הן ממש לא אותן תוכניות,נכון העקרון דומה,מדברים על מישהו שמת,אבל אתה יודע זה יום הזכרון על מה ידברו ? על זוג מקפלות ?

 

גם אני הייתי נוער וזה לא היה מזמן,פחות מעשור,וגם אז התוכניות היו באותם נושאים כי זה יום הזכרון.

מה אתה מציע שיהיה בטלוויזיה?

אגב אף אחד לא שם זין על צעירים הם פשוט התרגלו שהכל מגיע להם והם יכולים להאשים את המבוגרים בכל שטות.

[Super_T]

בכל שנה ושנה אני משתומם מחדש על המעבר החד שמזיכרון לתקומה,

8 בערב היא שעה שבה הכל מתהפך ולי בשנים האחרונות המעבר חד מידי.

אמנם לא איבדתי אף אחד במלחמות אבל אבא שלי נפצע (קל) באחת ממלחמות ישראל,

אני תמיד לוקח את יום הזיכרון קשה - מעין מגמה מעורבת,

מחד גיסא - אני לא אוהב את החיים במדינת ישראל והייתי מחליף בלי לחשוב פעמים את תעודת הזהות הכחולה שלי בתעודת זהות קנדית או אירופית כזו או אחרת , כזו ממדינה שהייתי מרגיש שבה טוב לי יותר או חיי יראו טובים\נוחים\שקטים יותר,

מאידך גיסא - ליבי עדיין מחסיר פעימה בשירת "התקווה" קולקטיבית, תרמתי את 3 השנים שלי בצה"ל ביחידה מאוד מיוחדת ומסווגת, אני מבכה על הביזבוז של חיי גברים ונשים המתים למען במדינה ומשווע לשלום שיביא לצבא בהתנדבות ומאמין שזו המדינה היחידה של מי שחי ורואה עצמו כיהודי.

 

השנה עבדתי ביום הזיכרון (הבוקר) , בשנים האחרונות עשיתי הכל כדי לא לעבוד ביום זה וללכת לטקס של החטיבה העליונה בה למדתי בעבר או בעיריה ולעבוד ביום העצמאות עצמו כדי להרוויח יותר ולהימנע מה"ישראלי היפה" שעושה על האש ומזהם כל חלקה יפה וירוקה בארץ - על האש עשיתי תמיד בערב יום העצמאות.

 

אני עובד בקריון שבקרית ביאליק, אצלנו לא נרשמה תנועה עירה בכלל , אבל היו כאלה שניצלו את היום לקניות כאלו ואחרות ולאכול בבתי קפה, רוב המסתובבים היו דווקא חיילים ומעט משפחות.

כ-ו-ל-ם בטווח המבט שלי (והיו הרבה כאלה) עמדו בשעת הצפירה, לא טלפונים ולא עניינים,

לעומת זאת אמש בזמן הטקס לחללי מערכות ישראל במכללה שלי שבה להערכתי 65-70 אחוזים תלמידים ערבים, כמעט כולם (הערבים הכוונה) לא היו ליד רחבת הטקס, אלא התהלכו ברחבי המכללה בביטול, בזמן התקווה, הם פשוט צחקו והלכו להם בזמן שאנחנו שרנו... תוסיפו לזה את העובדה שקבוצת החרדים הקיצונים של "נתורי קרטא" (או איך שלא רושמים את זה) שרפו אמש והיום דגלים של המדינה ברחבי ירושלים ותבינו שלא משנה איך ומה נעשה , לא משנה איך ומה נחשוב -- תמיד משהו יהרוס לנו, תמיד יהיה האדם שלא ייתחשב ולא יהיה רגיש מספיק.

אני כבר מבין שאנשים בימי הזיכרון לחללי צה"ל תמיד יחשבו כבר על העצמאות, על המסיבות, על הוילות ששכרו עם חבריהם לעשות על האש ועל איפה ההופעות ה"שוות" ביותר על במות הערים השונות, זה עצוב - אבל זה המצב.. וחבל.

 

[The Red]

כמו שאמר HANS, אנשים "נוטים" לישכוח דברים, וזה קורה בכל מקום בעולם ולא רק אצלנו, כשהחינוך הכ"כ "ציוני" שיש לנו רק נותן BOOST למחלת השככה - אנשים ישכחו מהר יותר.

וכמובן יש את התבלין המיוחד - האדישות (שזה דבר חובה באופי אצל כל ישראלי כדי לעבור את היום בצורה שפויה).

[snoop90]

זכרון זה לא משהו שצריך בשבילו יום, לא צריך שירים שחוזרים כל שנה על עצמם ,לא צריך גם צפירה שתסמן סוף, התחלה אנערף.

כמו שאני זוכר אירועים מרגשים, מרגשים פחות - אני לא באמת צריך שעה בשבילם, הם מלווים אותי תמיד.

בתור לובש מדים, אני זוכר ומכבד כל יום ויום.

אני עומד בצפירה כמו שאני עומד בהמנון והרמת דגל. אבל אני לא מרגיש בזה צורך, כי אני יודע את המשמעות שעומדת מאחורי זה, ולפני זה.

אני מעדיף אנשים שלא עומדים בצפירה אבל מבינים וזוכרים מאשר את אלו, שעומדים אבל רק בגלל שככה לימדו אותם/ ככה כולם עושים.

[edan82]

אצלי ה"הלם" הזה בא לידי ביטוי דווקא בצורה אחרת:

 

בכל שנה הקונסוליה הישראלית בהונג קונג מקיימת טקס מכובד לציון כל מיני מועדים (יום השואה, יום הזכרון לחללי צה"ל, יום העצמאות וכו').

 

יש לי פה לא מעט חברים ששירתו בעברם ביחידות קרביות,חלקם שכלו חברים לנשק, ובכל פעם שיש את יום הזכרון לחללי צה"ל הם משום מה לא מגיעים לטקס, פעם זה בגלל הילדה שצריך להעסיק, פעם כי צריך להעסיק את האישה, פעם כי צריך להעסיק את הז*ן.

 

בכל שנה אני מגיע לטקס ומקווה לראות אותם ומאוד מתאכזב לגלות שהם לא מגיעים.

 

לי, במיוחד בתור חייל ביחידה קרבית, יש משמעות מאוד עמוקה ליום הזכרון לחללי צה"ל, עמדתי אתמול בטקס עם עיניים דומעות והיה שלב כלשהו שילדי הקהילה היהודית שרו שיר וברקע רצו תמונות של כל מיני חיילים שנפלו בקרב ואני עקבתי אחרי התמונות בתקווה אולי לראות את תמונת אחד החיילים מהפלוגה שלי שנפל (סמל סטיבן קניסברג ז"ל).

 

מאוד מעציב אותי לראות שיש אנשים שהיום הזה כאילו "חולף לידם", עוד יותר מעציב אותי לראות כאלה שכן יצא להם לראות\לחוות את השכול ולראות שברגע שהם התנתקו מהמערכת הצבאית הם פשוט שכחו מהכל.

 

אם זה קורה להם,שהם היו בתוך זה, איך אפשר לבוא בתלונות לכאלה שלא חוו את זה מקרוב מעולם ?