מאמר: אוסטין מונטגו - באיחור לא אופנתי

[yohai71]

לאחרונה סקרתי את האוסטין מאסטרו: האצ'באק שעל הנייר הייתה בעלת נתונים הגיוניים ויעילים, אך התקשתה לתרגם אותם הלכה למעשה בשל גורמים שונים ולאו דווקא בשל בעיות האמינות הרגילות של בריטיש ליילנד\אוסטין-רובר. התוצאה הייתה אכזבה באולמות התצוגה וכמובן, במכירות. אך מה בנוגע לאחותה הסדאן הגדולה יותר, האוסטין מונטגו?

 

 

באביב 1984, בדיוק שנה לאחר הצגת המאסטרו, הושקה המונטגו לאחר סאגת פיתוח ארוכה וכואבת עוד יותר מזו של ההאצ'באק. זכרו, המאסטרו הייתה נגזרת של המונטגו ולא המונטגו נגזרת של המאסטרו- אבל בכל זאת הוצגה לציבור שנה קודם לכן. מבולבלים או עדיין לא?

 

 

אחרי כל תלאות בריטיש ליילנד עליהן סופר בסקירות קודמות, החדשות הטובות היו שהמונטגו הייתה בגודל הנכון על מנת להתמודד מול מובילת השוק, הפורד קורטינה. הקונספט תוכנן כהלכה (הנעה קדמית, מתלים ראויים, מחיר הגיוני, מנועים "יותר" חדשים, מרווחת דיה ובעלת תא מטען גדול), ולמכונית היו רמות אבזור וציוד אופציונאלי ברמה טובה. החלק השלילי היה העיצוב- הוא תואר במגזין CAR ככזה שבוצע בידי "וועדה שחבריה לא נפגשו מעולם". זה לא היה נכון, אבל המכונית אכן עוצבה בידי שני אנשים שביניהם היו שש שנים- האחד במרכז העיצוב של אוסטין-רובר בקאנלי (Canley) שבקובנטרי בשנת 1976, והשני במרכז בלונגברידג' (Longbridge) בשנת 1982. אבל הם אכן נפגשו.

 

 

תרגילי העיצוב הראשוניים עבור המונטגו (הידועה גם כפרויקט LM11) בוצעו בשנת 1976, והיו עדכניים לזמנם. אבל אז הוחלט לפתח את ה-LM10 (המאסטרו) מתוך ה-LM11, ולהתקדם עם תצורת ההאצ'באק לפני הסדאן. ושוב עלתה בעיה שבריטיש ליילנד עמדו בפניה בעבר- הצורך להשתמש בדלתות של מכונית אחת עבור מכונית אחרת, שונה מהראשונה. סיפור ה-Landcrab והאוסטין מקסי חזר על עצמו שוב בצירוף הקיעור המעוצב לאורך הדלתות, שהפעם הייתה לו השפעה מכרעת גם על עיצוב פנלי הצד הקדמיים והאחוריים של המכונית.

 

 

בתיאוריה, העברת הדלתות בין שתי תצורות המרכבים הייתה אפשרית לחלוטין- אחרי הכל, באותן שנים רוב זוגות ההאצ'באק\סדאן, כמו הפורד סיירה, ווקסהול קבאליר (אופל אסקונה), רנו 9 ו-11, או הפולקסוואגן גולף וג'טה, השתמשו כולן באותן דלתות- אך לא פחות חשוב, תוך שימוש בבסיס גלגלים זהה. למונטגו היה בסיס גלגלים בן 256 ס"מ, כמעט 6.5 ס"מ יותר מהמאסטרו, וכך הדלתות, שהיו מתאימות להאצ'באק הקצר יותר, היו קצרות מדי עבור הסדאן הגדולה יותר, וללא ספק קצרות מדי עבור מערך שמשות הצד של המונטגו. וכך נולד חלון הצד השלישי, אשר מוקם אחרי קורה C העבה-יחסית של המונטגו. שיטות עיצוב שונות נוסו כדי להתגבר על הבעיה ולא נמצא פתרון (או סוג של פתרון) עד לכניסתו של ראש מחלקת העיצוב החדש של בריטיש ליילנד, רוי אקס (Roy Axe) לאוסטין-רובר בשנת 1982.

 

 

רוי אקס בנה את עצמו בקבוצת רוטס (Rootes, עליה אפשר לקרוא כאן או כאן), אליה הצטרף כשוליה בשנת 1955 ובה התקדם עד לתפקיד מנהל מחלקת העיצוב בגיל 29 בלבד. בשנת 1976, הוא עבר לקרייזלר בדטרויט ושם התמקם עד שפותה חזרה לבריטניה שש שנים מאוחר יותר ע"י הרולד מאסגרוב (Harold Musgrove), יו"ר בריטיש ליילנד. מאסגרוב סבר שעם תחילת שנות השמונים, אוסטין-רובר כבר עמדה ביכולות הייצור הנדרשות כדי להתמודד בשוק באופן תחרותי, אבל נדרשה לעדכן בדחיפות את מוצריה שהיו תת-תחרותיים. באותה מידה, יחסיו עם קודמו של אקס בתפקיד, דייויד באש (David Bache, מעצב הרובר SD1 והרובר 2000), היו עכורים דיים מספיק כדי להוביל להזזתו הצידה בתוך החברה וסופו של דבר, פיטוריו בשנת 1981.

 

כבר ביומו הראשון בבריטיש ליילנד בתחילת 1982, הספיק אקס לראות את המאסטרו והמונטגו ולטענתו, כפי שסיפר שנים אחר כך, נחרד למראה המכוניות. הוא המליץ בחום כי עיצובי המכוניות יעודכנו באופן משמעותי, כמעט מחדש. בשלב הזה, לא היה ניתן לשנות שום דבר דרסטי במאסטרו והיא עלתה לייצור כמות שהיא.

 

 

בכל זאת, הצליח אקס לבצע כמה תיקונים בעיצוב המונטגו- הוא הוסיף חיפוי סביב בסיסי החלונות בכדי להרים ולאזן את קו החלונות, ואף העלה את בסיס החלון השלישי מעל לקו החלונות הכללי, זאת בכדי להסתיר את אחד החסרונות הגדולים של עיצוב המונטגו- קו המותניים המשתפל, שהלך וצנח ככל שהתקרב לאחור (ביחס הפוך לאופנת האחוריים המוגבהים). ולמרות אותם עדכונים, זו עדיין לא הייתה מכונית יפה בשום אופן.

 

 

לפחות ניתן היה להתנחם במונטגו סטיישן, שוויזואלית נראתה הרבה יותר טוב בשל מסגרת חלון דלת אחורית וחלון צד שלישי השונים לחלוטין מהסדאן, בשל המרכב השונה. התוצאה הייתה אחידה, אם כי עדיין לא מסובבת ראשים:

 

 

אקס עשה את מיטב יכולתו להעניק למונטגו תרומה חיובית נוספת בצורת תא נוסעים טוב בהרבה מהמוצע, אשר פעל לשם בידולה מהמאסטרו, אולי הרבה יותר מהעיצוב החיצוני. אפשר לומר שזה היה תא הנוסעים הראשון בשורה של תאי נוסעים מוצלחים תחת אוסטין-רובר, ולא פחות חשוב, נאה יותר מתאי הנוסעים המקבילים של פורד או ווקסהול. אקס היה גם אחראי לחזית החיצונית השונה, המעודכנת בהרבה מחזית המאסטרו.

 

 

מבחינת יחידות ההינע, המונטגו עשתה שימוש במנועי ארבעה צילינדרים רוחביים בנפחי 1.3, 1.6 ו-2.0 ליטרים, בעלי תיבות 4 או 5 הילוכים המותקנות "בקצה" (להבדיל מיחידות ההינע הקודמות של בריטיש ליילנד עם תיבות הילוכים הטובלות באגן השמן). ה-1.3 היה למעשה דגם הכניסה הבסיסי והונע ע"י מנוע סדרה A הוותיק. ה-1.6 היה עמוד השדרה של קשת הדגמים, בעל המנוע החדש של אוסטין-רובר מסדרה S ושודך לתיבת הילוכים מבית פולקסוואגן. מנוע ה-2.0 היה מסדרה O שבעברו הניע את הליילנד פרינסס (Princess) ומחליפתה האוסטין אמבסדור (Ambassador), ושודך לתיבת הילוכים מבית הונדה. אותה יחידה, בצירוף הזרקת דלק, הולידה את ה-MG מונטגו EFi, שעשתה ככל שביכולתה להעניק זריקת מרץ למותג. לזכותה, מול מוצרים דומים של פורד או ווקסהול, היא אכן הייתה תחרותית, גם באולם התצוגה וגם מבחינה דינמית:

 

 

לפחות בתחילת הדרך, הציגה גרסת ה-MG לוח שעונים דיגיטלי, בדומה ל-MG מאסטרו. הוא היה ברוח שנות השמונים, והוסיף מעט ברק למונטגו, אך לא הרבה אהדה מקהל הקונים. בלי רעש וצלצולים, תוך שנתיים הוא הוסר מהמכוניות כליל.

 

 

לפיכך, כאשר הושקה המונטגו בשנת 1984 כמחליפת האוסטין אמבסדור המגושמת והמוריס איטל (Ital) המאוד-מיושנת, היא הייתה אמורה להיות קלף חזק, אולי פרט לעיצוב החיצוני. לעומת זאת, היא נתקלה בבעיה. שתיים, למעשה.

 

 

 

 

ראשית, המכונית הייתה בפיתוח מתמשך עוד משנת 1976 ובמקורה, מוצבה מול הפורד קורטינה דור רביעי, גם היא מ-1976 (ובהמשך, דור חמישי משנת 1979) והווקסהול קבאליר דור ראשון (אופל אסקונה B) משנת 1975. אבל בשנת 1981 הוחלפה הקבאליר בדור שני (אסקונה C) בעל הנעה קדמית שהייתה להיט, ובשנת 1982 הוחלפה הקורטינה השמרנית בידי הפורד סיירה החדשנית (וויזואלית, טכנית לא ממש). וכך, מכונית שהייתה יכולה לעמוד בכבוד כנגד מתחרות מולן תוכננה, נראתה כאחת שהגיעה באיחור למסיבה, ובנוסף, נקשרה בתדמית האפרורית של אחותה ההאצ'באק, המאסטרו.

 

איכות הרכבה ירודה מבית המפעל בקאולי (Cowley) שבאוקספורד, לא עזרה. משך שנים, סיירי חילוץ של ה-RAC וה-AA (המקבילים של "שגריר" הישראלים) התייחסו לשולי הכביש כ"מפרץ מונטגו" (Montego Bay). כאנקדוטה, מכסה מנוע שנפתח במהירות של 100 קמ"ש הוא לא פיצ'ר חיובי, כפי שכמה רוכשים בריטיים גילו על בשרם.

 

 

שנית, למונטגו הייתה מתחרה מבית; ביולי 1984 השיקה רובר סדאן משפחתית חדשה בשם הרובר 213/216 בכדי להחליף את הטריומף אקליים (Acclaim). היא הייתה מבוססת על ההונדה סיביק דור שלישי, אך בניגוד לאקליים, הייתה בעלת מנועי רובר ובעלת עיצוב ותא נוסעים מבית רובר. מכונית זו נמכרה באולמות התצוגה לצד המונטגו והמאסטרו, וללא ספק הציעה אופי, איכות ומוניטין עדיפים על אלו של צמד האוסטין:

 

 

בתוך שלוש שנים הסתמן בבירור כי גם המאסטרו וגם המונטגו היו כבולות בתדמית אפרורית, ואוסטין-רובר הגיבו ביצירת גרסאות מושכות יותר ע"י שימוש בטריק הישן של הוספת אבזור בכדי לספק למכוניות איזושהי משיכה באולמות התצוגה, ותוך שמירה על מחירים "שווים לכל נפש". כך למשל, בשנת 1987 הושקו דגמים משודרגים של המאסטרו והמונטגו, שעשו שימוש בסכמת שני צבעים כדי להזכיר לקונים את הרובר 825 היוקרתית. וכדי שלא תתבלבלו, אפילו קראו להן Duotone:

 

 

ניסיונות השיווק של אותן מכוניות היו מכוונים ישירות לקונים פוטנציאלים צעירים יותר מהקליינטורה הרגילה של המותג, והובילו לאחת מהפרסומות הזכורות ביותר משנות השמונים בבריטניה. סוף סוף קלטו אוסטין-רובר את רוח העשור ההוא:

 

 

 

גרסת דיזל הופיעה בהמשך, וגם MG טורבו בשנת 1985, שהייתה בעלת תיאבון רב לצמיגים קדמיים. היא הייתה ל-MG המהירה ביותר אי פעם, המכונית המהירה בקטגוריה ואוסטין-רובר עשו ככל שביכולתם כדי להישען עליה בשיווק וכמקדמת מכירות. המכונית נתפסה כ-בונת מוניטין חיובי עבור המותג, וכסממן להתחדשות כל החברה. מאמץ אמיתי להשתנות היה שם, אין ספק:

 

 

 

 

לאחר שנים, חלה הבנה בהנהלת אוסטין-רובר כי המותג אוסטין משמש הלכה למעשה כמחסום בפני המכירות וכך, חרף התנגדות הדילרים של אוסטין, הופסק המיתוג הנ"ל- כל המכוניות נמכרו מעתה בשם הדגם בלבד. השם אוסטין אסף אליו כל כך הרבה מוניטין שלילי עד שבשנת 1988 שקלו ברצינות למתג מחדש את המונטגו כרובר 400. המהלך בוטל מפני שסדרת R8 של רובר, אשר פותחה בשיתוף עם הונדה עבור הרובר 400 (וההונדה קונצ'רטו) הייתה כמעט מוכנה. למרות זאת, בשווקים אירופאים רבים המכונית מותגה כרובר מונטגו. גרסאות רבות נמכרו תחת שמה של רמת הגימור ולא אותיות או מספרים, כגון מונטגו מייפייר (Mayfair):

 

 

כל מאמצי השיווק הסתיימו בסביבות 1990, כאשר הרובר 400 עלתה לאולמות התצוגה, אך המונטגו המשיכה להימכר עד 1994. האגדה מספרת כי בתחילת אותה שנה, בזמן השתלטות ב.מ.וו. על אוסטין-רובר, היו"ר ברנד פישצריידר (Bernd Pischetsreider) הופתע לגלות מעיתונאים כי המאסטרו והמונטגו עדיין נמצאות בייצור- בשלב ההוא הן נמכרו במספרים זעומים בעיקר עבור ציי רכב של ארגונים כגון המשטרה, חברות תחזוקה ואפילו הצבא, והורכבו באופן כמעט-ידני בפינה נידחת של המפעל בקאולי. במהרה הפסיקו ב.מ.וו. את הייצור סופית בשנת 1994. וכך, בתהפוכות שרק הגורל יכול לספק, מפעל קאולי, במקורו בבעלות וייצור מוריס, הרכיב דווקא את האוסטינים האחרונים (היריבים המרים בעבר). לעומת זאת, מפעל האוסטין האגדי, לונגברידג', דווקא הוא הרכיב את המוריסים האחרונים (המוריס איטל).

 

 

המונטגו זכתה להיות הסדאן הכל-בריטית בגודל בינוני האחרונה (פרט כמובן לתיבת ההילוכים הגרמנית), אבל באותה מידה, תיזכר גם כאכזבה גדולה.

 

 

בחלקה, האשמה נופלת בחלקה על האופי, או יותר נכון, המחסור באופי ייחודי של אוסטין. גורם נוסף הוא הקשר עם המאסטרו האפרורית, וכמובן, המכונית עצמה. כל מוניטין של אמינות רעועה נולד איפשהו, ולמונטגו לא היה חסרות סיבות למוניטין שכזה. במיוחד בבריטניה, שם לשוק המוסדי היה משקל רב בהצלחת רכבים בקטגוריה הבינונית (מכוניות מסוג הפורד קורטינה, ווקסהול קבאליר, והמונטגו עצמה), אפילו סרטים מסוג זה לא עזרו:

 

 

 

אותו אופי אנמי לא הפריע במיוחד למונטגו סטיישן שרכשה תדמית של מעין וולבו קומפקטית (כמעט), וניתן היה לאבזר אותה בשורה שלישית, הפוכה, של מושבים ולזכותה אולי יירשם המגב האחורי הראשון שנע ב-180 מעלות מצד לצד... אבל בכנות, היא כנראה הייתה "בסדר" יותר מאשר "יוצאת-מן-הכלל":

 

 

סה"כ, משך עשר שנים נבנו יותר מ-570,000 מונטגו (ויותר מ-600,000 מאסטרו) בבריטניה, שם שרדו בסביבות 500 יחידות, מספר זעום באופן בלתי-רגיל בהשוואה לכמות הייצור. המכונית האחרונה שירדה מפס היצור, זכתה לתהילת עולם כנמצאת במוזיאון המוטורי הבריטי כשעליה מתנוססות כל חתימות המעורבים בייצורה:

 

 

המאסטרו והמונטגו המשיכו את חייהן בעולם הבא של רכבים שייצורם פסק; אוסטין-רובר התקנאו בהצלחתן של פיאט ורנו במכירת מוצרים שחייהם הסתיימו למדינות מתפתחות. כך, כשהסתיים הייצור בבריטניה, נמכר פס ייצור המאסטרו והמונטגו לחברה בולגרית. המיזם כשל, ורק כ-2000 יחידות יוצרו מקיטים שחלקם יוצאו מהמפעל בקאולי. סביב סיפורים על רשלנות, כביכול-שחיתות וכניסת סקודה לבולגריה, כל העסק קרס והקיטים מצאו עצמם בחזרה בבריטניה. לא ייאמן, אבל חלק מאותם קיטים הורכב במדינה ע"י חברה עצמאית, ומכוניות נמכרו אפילו מאוחר כשנת 2001 (!).

 

 

המונטגו נמכרה לחברת סיפאני (Sipani) שבהודו, בעסקה שאולי הייתה אמורה לדמות את ההעברה המוצלחת של המוריס אוקספורד דור שני משנת 1955 לאותה מדינה בסוף שנות החמישים, וגם היא הייתה אז מכונית שזה עתה יצאה מייצור. אך במקרה המונטגו, ייצור המוני מקומי מעולם לא תפס והסתכם בכמה מאות יחידות בטרם נזנח. המונטגו מצאה את עצמה בסין, יחד עם המאסטרו, והתכנון נמכר לחברת איצונג (Etsong). צאצאים מבוססי המונטגו נמצאים עדיין בייצור, אם כי הקשר העיצובי בינם לבין המקור מבית בריטיש ליילנד הפך לכמעט בלתי אפשרי:

 

 

אולי זה לא רע כל כך.

 

לצפייה במאמר המלא

[robertf]

יופי של סקירה, תודה! 

 

יש לי קצת סנטימנטים למונטגו...

למדתי נהיגה באחת כזו סטיישן! 

[שי]

תודה רבה על המאמר. אני דווקא סבור שהמונטגו נראתה לא רע בכלל לזמנה ולקטגוריה בה התחרתה. היפנים ייצרו בזמנו מתחרות כעורות להפליא (בדיעבד הלאונה לא נראתה רע ביחס לבנות מולדתה. השראמנט דווקא כן) וגם האירופאיות לא בדיוק הבריקו. אמנם הסיירה לפני מתיחת הפנים וה-BX היו ייחודיות יותר (אבל לא בהכרח נאות) אך אני לא חושב שהמונטגו נראית פחות טוב מאסקונה, פאסאט/סנטנה או סיירה לאחר העידכון.

 

שי

[בנצי]

לי הרכב זכור לטובה, העיצוב היה נאה בעיני ואפילו נהגתי על אחת מספר ימים ולא סבלתי. 

[borsood]

שוב תודה על עוד סקירה מעניינת

מי הבאה בתור? האחות הקטנה והמוצלחת (יחסית)?

 

וכרגיל הזווית בארץ:

לקראת תחילת השיווק ב86 כתבה מקיפה ומעט משעשעת (הקורטינה של שנות ה80).

 

באפריל 96 מפורסמת עם אחיותיה לבית אוסטין:

 

מזגנים: "אלכס אוריגינל" מצטרפת ל"רסקור" שהוזכרה בכתבה למעלה בנובמבר 86

התקנה מקומית של מיזוג הייתה מקובלת מאד בתקופה ההיא וחברות מיזוג נוספות הצטרפו מהר מאד.

 

מהריקול הזה מיוני 87 אפשר ללמוד שההצלחה של המאסטרו והמונטגו לא הייתה כל כך גדולה, אבל אולי הוא לא כיסה את כל תתי הדגמים.

 

"קארז פורום מודל אפריל 88" - השאלות לא ממש השתנו, וגם לא התשובות (רק הדגמים קצת).

 

לקראת סוף שנת 88 מבינים ב"המזרח" איזה דגם בעל סיכויי המכירות הכי גבוהה:

ובאמת הסטיישן 7 מקומות כיכב בפרסומות. הדגם מכאן כבר לא נקרא אוסטין אלא רובר או סתם מונטגו.

אפילו החשכ"ל לא סגור על זה:

ובסוף השנה זה רשמי:

 

לקראת מתיחת הפנים של 90 כבר לא משווים אותה לקורטינה שיצורה הופסק (או לאוריון הזוועתית) אלא לא פחות לרולס רויס...

 

סטיגמות? על מכוניות???

 

ולסיום כתבה די ממצה משנת 93 כשנתיים לאחר סיום השיווק

 

עריכה אחרונה ב-21 ליולי, 2021 על ידי borsood

[discoTD5]

תודה על הכתבה המרתקת. 

אי שם בשנת 1987 אבי רצה להחליף את הסובארו 1.3 dl והיו שלוש מכוניות על הפרק - סובארו חדשה, פיאט רגאטה ואוסטין מונטגו. 

האוסטין נפסלה כי נראתה 'יוקרתית מדי', וכך נחתה אצלנו בבית פיאט רגאטה 87 שהיתה אחרי מתיחת הפנים שבין 86' ל 87'. 

מזמין כתבה על תולדות הרגאטה, שאני מאמין שאפילו בפיאט מתביישים להזכיר אותה, אבל בנינו בשקט בשקט, הייתי שמח לאחת כזו אספנות. 

[llaavvii]

המונטגרו סטיישן 7 מקומות הייתה חביבה על המגזר

אבל (ובעיקר יחסית מול סבוארו סטיישן של אז) גילתה חוסר אמינות , נטיה להתחממות וגיר אוטומט לא אמין במיוחד.

[yohai71]

תודה לכולם על התגובות- אני משער שהעיצוב הוא עניין מאאאאד סובייקטיבי...

 

לפני 7 שעות, borsood כתב:

מי הבאה בתור? האחות הקטנה והמוצלחת (יחסית)?

אתה מתכוון למטרו? יש כבר סקירה כזו, ואפילו ב(סוג של) שני חלקים: ראשון, שני.

 

ותודה על גזרי העיתונים. הפעם הבאת יותר מהרגיל (אולי כי כבר אנחנו בשנות השמונים ויש יותר עניין ברכבים).

 

לפני שעה, discoTD5 כתב:

מזמין כתבה על תולדות הרגאטה

אנסה בהמשך, למרות שאני עמוק בתעשיית הרכב הבריטית (כפי שאולי הבנתם 🙂 ). יש לי כמה (וכמה) סקירות לכתוב גם על רכבים אמריקאיים- עוד חזון למועד.

[avngas]

דבר אחד אני זוכר על מונטגו - זה שקראתי אז שהוא רכב מאוד לא אמין.

[vadim6385]

לפני 5 שעות, discoTD5 כתב:

מזמין כתבה על תולדות הרגאטה, שאני מאמין שאפילו בפיאט מתביישים להזכיר אותה, אבל בנינו בשקט בשקט, הייתי שמח לאחת כזו אספנות. 

 

בהצלחה למצוא אחת שלא התפרקה למולקולות.

אני חושב שגם טמפרה או אפילו בראבה/מריאה משנות ה90 לא בטוח שתמצא.

אם כי, לפני כמה חודשים ראיתי טיפו מסתובבת באיזור כפר סבא.

בכללי, כפר סבא היא בירת המכוניות הישנות. יש פה לחלק מהאנשים נטייה להחזיק את הרכב במשך עשרות שנים, כל עוד הוא ממשיך לשרת אותך.

לדוגמא ברחוב שלי חונה קורולה 95, ברחוב ליד יש לנסר שנת 92, ומסתובבת פה אסקורט שנת 88 בלי רישוי אספנות, ועל כולן נראה שהן בשימוש יומיומי.

 

אז אם יש מקום שבוא תמצא את מבוקשך, יש מצב טוב שזה יהיה פה, מאיזה זקן שהוא היד הראשונה של האוטו, ונהג בו עד שכבר לא היה מסוגל לנהוג.

 

לפני 4 שעות, yohai71 כתב:

תודה לכולם על התגובות- אני משער שהעיצוב הוא עניין מאאאאד סובייקטיבי...

 

בסך הכל עיצוב של מכונית משפחתית גנרית משנות ה80-90, אין משהו טוב או רע להגיד עליו.

 

לפני 4 שעות, yohai71 כתב:

אנסה בהמשך, למרות שאני עמוק בתעשיית הרכב הבריטית (כפי שאולי הבנתם 🙂 ). יש לי כמה (וכמה) סקירות לכתוב גם על רכבים אמריקאיים- עוד חזון למועד.

 

יהיה מעניין לקרוא את הסיפור של פורד טאורוס, שהייתה סיפור הצלחה מטורף עבור פורד. או Probe, שהייתה אמורה להיות היורשת המודרנית למוסטנג, אבל הסיפור שלה היה דומה לזה של המתכון החדש לקוקה קולה.

 

בנוסף, יהיה מעניין לקרוא על ה-malaise era - תקופת השפל של תעשיית הרכב האמריקאית בשנות ה70-80, ממשבר הדלק של 1973, ועד שהם סוף סוף התחילו לבנות רכבים מודרניים דוגמת אותה פורד טאורוס.

 

הנה השראה בשבילך:

 

עריכה אחרונה ב-22 ליולי, 2021 על ידי vadim6385

[vadim6385]

לפני 52 דקות, vadim6385 כתב:

.בנוסף, יהיה מעניין לקרוא על ה-malaise era - תקופת השפל של תעשיית הרכב האמריקאית בשנות ה70-80, ממשבר הדלק של 1973, ועד שהם סוף סוף התחילו לבנות רכבים מודרניים דוגמת אותה פורד טאורוס.

 

הנה השראה בשבילך:

 

 

במחשבה שניה, אולי אפילו אתנסה בכתיבת מאמרים, ואכתוב על זה בעצמי.

[motior]

תודה על עוד סקירה מעניינת - עוד מכונית שאני זוכר מנערותי. אז היא נראתה לי סבירה

לפני שעה, vadim6385 כתב:

בכללי, כפר סבא היא בירת המכוניות הישנות. יש פה לחלק מהאנשים נטייה להחזיק את הרכב במשך עשרות שנים, כל עוד הוא ממשיך לשרת אותך.

לדוגמא ברחוב שלי חונה קורולה 95, ברחוב ליד יש לנסר שנת 92, ומסתובבת פה אסקורט שנת 88 בלי רישוי אספנות, ועל כולן נראה שהן בשימוש יומיומי.

גם אני גר בכפר סבא ולא חשבתי שיש פה ייחוד מבחינת מכוניות ישנות...  אולי זה תלוי גם באזור בכפר סבא

[SlowRide]

העיצוב של המונטגו נראה כמו ממוצע של כל המשפחתיות שהיו אז. לא מכוערת ולא יפה. יש לה אופי עיצובי של מזגן רצפתי מאותה תקופה.

[yohai71]

לפני כשעה, vadim6385 כתב:

 

במחשבה שניה, אולי אפילו אתנסה בכתיבת מאמרים, ואכתוב על זה בעצמי.

לך על זה, למה לא?

אני משתדל לכתוב על רכבים ספציפיים ודרכם לאזכר גם את התקופה ברקע- אני מוצא שזה מעניין לקריאה הרבה יותר. אבל אף אחד לא קבע שאי אפשר לכתוב על התקופה עצמה. אגב, אם כבר, תקופת GM בזמנו של ביל מיטשל הייתה מעניינת פי אלף, עם עיצובים וחדשנות שלקח להם יותר מעשר שנים לחזור לשם (וגם כן, לא עשו את זה ממש).

 

לפני שעתיים, vadim6385 כתב:

הנה השראה בשבילך:

מכיר את כולן. האמת, הם התחילו לצאת מזה הרבה לפני. מה ש-GM עשו עם הקאפריס בשנת 1977 הוא לא פחות ממהפיכה, אפילו שהיום נוח לנו להסתכל על הרכב כעוד "ספינה" אמריקאית.

[Yuval Oren]

תודה על הסקירה, אני דווקא נמנה עם חובבי העיצוב של המונטגו (והאמת גם של המאסטרו) וכילד בשנות ה-80 אהבתי אותה מאוד.