ליילנד פרינסס - מנסיכה לצפרדע

בואו ננסה לשים בצד את ענייני הקורונה, אולי גם רכבים מודרניים ונצלול לעבר, להמשך ההיסטוריה של מכוניות BMC ובריטיש ליילנד. הפעם- מכונית מעניינת מתוצרתם, אולי המעניינת ביותר שהקונצרן הכושל הוציא תחת ידיו. הזכרתי אותה בסקירת ה- Landcrab, ולמרות שהיא מקבלת קרדיט כאחת משלוש המכוניות הגרועות ביותר ש- BLMC ייצרו (השתיים האחרות הן האוסטין אלגרו והמוריס מרינה), זה לאו דווקא נכון. אז נתחיל:

אני לא יודע אם יש בין המכוניות הבריטיות יותר סבנטיז מבריטיש ליילנד פרינסס. שם קוד ADO71 בזמן פיתוחה, בתחילה מותגה כאוסטין-מוריס סידרה 18-22. הפרינסס הייתה פיתוח של ADO17 Landcrab, שהייתה המכונית שרמזה כי ייתכן וסר אלק איסיגוניס התפזר יותר מדי.

הפרינסס הייתה אמורה להיבנות על יתרונות ה- Landcrab; מרחב פנימי גדול, נוחות נסיעה, גודל קומפקטי וחוזק מבני, תוך שהיא מוסיפה עיצוב עם סטייל ותא מטען גדול (איסיגוניס לא טרח לתכנן תאי מטען גדולים, אולי בגלל שאת הקניות הוא היה לוקח בכיסי הדלתות של המיני שלו- באמת!). תוסיפו לזה אופציה להאצ'באק בגלל צורתה, ועמידה טובה יותר בתאונות (שבשלב זה, נדרשה באופן חוקי). אגב, איסיגוניס לא היה מעורב בפרויקט הפרינסס, מאחר ופרש בשנת 1969 (אם כי המשיך בתפקידי ייעוץ לא-מחייבים עבור BLMC).

העיצוב התקבע די במהרה, בהתחשב בכך שבזמן האיחוד עם ליילנד בשנת 1968, ל- BMC לא הייתה אפילו תחילת תכנון עבור מחליפת ה- Landcrab, ארבע שנים אחרי הצגתו. צורת הטריז (ראש חץ) הייתה הסטייל השליט בשנות השבעים, ואחד ממייצגיה הבולטים ביותר בזמנו היה המעצב האריס מאן:

בין היתר הוא עיצב את האוסטין אלגרו (עוד לפני הפרינסס) ואת הטריומף TR7. מיתרונות הטריז היה יותר מרחב פנימי כתוצאה מחלק אחורי גבוה יותר (שכמובן היה אידאלי עבור תצורת האצ'באק- מה שאיפשר למכונית לתפקד גם כמחליפת האוסטין מקסי). אבל בשנת 1970, כשההחלטה נפלה לפתח מחליפה עבור ה- Landcrab, המקסי הייתה עדיין צעירה. היות והפרינסס הייתה אמורה להחליף גם את האוסטין 3 ליטר, נפסלה הדלת האחורית לגמרי. סיבה נוספת לפסילת ההאצ'באק בפרינסס הייתה החשש מתחרות פנימית פוטנציאלית מול הרובר SD1 שפותחה במקביל.

אבל חייבים לציין, שהעיצוב נראה נהדר, מובחן לגמרי ממתחריו עם מקוריות וסטייל. להבדיל מהאלגרו, שלא שרדה את השינויים בין האיור המקורי של האריס מאן לתוצאה הסופית, דווקא הפרינסס לא התרחקה יותר מדי מהעיצוב המקורי:

בזמנו קראתי ראיון עם מאן, שאמר כי הפרינסס אהובה עליו יותר מכל המכוניות אותן עיצב, מפני שצורתה הסופית שמרה על הרעיון המקורי שלו. לא כולם יסכימו, אך לדעתי המכונית עמדה במבחן הזמן היטב- היא שייכת לתקופתה בבירור ועדיין נראית טוב, בייחוד בצבע חזק אחיד כמו המכונית הכחולה בתמונות כאן:

מתחת לעיצוב החדש, הפרינסס השתמשה בהרבה מטכנולוגית ה- Landcrab. מבחינת מנועים, המכונית שמרה על מנוע 1.8 ליטר מסדרה B של ה- Landcrab, כמו גם במנוע 2.2 ליטר ששה צילינדרים (במקורו מסדרה E וששימש את המקסי), שגם הוא מצא את עצמו ב- Landcrab  החל משנת 1972. למצער, שני המנועים לא עשו שימוש בתיבת חמשת ההילוכים של המקסי. בנוסף לא נעשה שימוש במנוע ארבעה צילינדרים מסדרה E, גם בשל הרצון להגיע במהירות לייצור הפרינסס וגם בגלל שקיבולת ייצור המנועים האפשרית הייתה צפויה לשרת את ייצור מנוע E המודרני יותר עבור המקסי והאלגרו. בשל כך, מנוע סידרה B הוותיק משנת 1948 המשיך בשירות פעיל. המכונית הורכבה בקאולי (Cowley) שבאוקספורד, במפעל מוריס ההיסטורי שבשנות השבעים, ייצר את המיני:

מערכת המתלים, שנעשה בה שימוש לראשונה באלגרו בשנת 1973, הייתה מבוססת הידרוגז. היא הייתה פיתוח של מערכת ההידרולאסטיק ששימשה את ה- Landcrab ועוד לפני כן, את ה-ADO16 (מוריס\אוסטין 1100\1300). תא הנוסעים היה הרבה יותר קונבנציונלי מהמכוניות שבתכנון איסיגוניס, עם ישיבה פחות זקופה ונוחה יותר ועם לא פחות מרחב פנימי. האבזור היה די מקיף עם יותר יוקרה שנמנעה מה- Landcrab:

בנוסף, הנדסת האנוש של הדאשבורד הייתה כמה דרגות מעל ה"סרטן". נגמרו הימים בהם הנהג היה צריך להיאבק עם בלם יד בצורת ידית מטריה מתחת ללוח השעונים, או להשתמש ברגלו על מנת לכוון את מתגי החימום, שהיו רחוקים ממנו באופן מוגזם ב- Landcrab:

כמה פיצ'רים קטנים אך מודרניים בלטו במיוחד- תצוגת אזהרה עבור חגורת הבטיחות, זרועות מגבים נסתרות ואפילו 240 אפשרויות כיוונון (ידניות) למושב הנהג:

השיווק הראשוני התבסס על יכולותיה של המכונית, ונראה כמכוון אל הנהג הבוגר, המיושב, תוך שימוש בהומור מעודן כדי למשוך את רוב הקהל:

באופן טבעי, המכונית משכה תשומת לב רבה היות וזו הייתה המכונית הראשונה של בריטיש ליילנד לאחר ההלאמה (דה-פאקטו) של החברה הכושלת, שמעכשיו הייתה "שייכת" לעם הבריטי. הפיכת הפרינסס למטרה נעשתה קלה אף יותר בהתחשב בעובדה שזו הייתה מכונית בעלת צורה מודרנית, אפילו דרמטית, ושונה טכנולוגית מהמתחרים (מכוניות כמו פורד קורטינה, פורד גרנדה בגימור בסיסי, אופל רקורד, ווקסהול וויקטור FE, פוקסוואגן פאסאט, אודי 100 וגם פיאטים וסיטרואנים גדולים, כמו גם מכוניות סאלון יפניות). בנוסף, כמו ה- Landcrab, היא הייתה גדולה מהקורטינה אבל קטנה מהגרנדה, מה שקצת הפיל אותה בין הכיסאות. האם זו מתחרה לקורטינה, שבמקרה זה היא הייתה איטית ומגושמת, גדולה ויקרה מדי; או אולי מתחרה לגרנדה, שבמקרה זה עדיין איטית וגם לא גדולה או יוקרתית מספיק, בעלת מנוע לא-גדול יותר מ-2.2 ליטרים. המתחרה הקרובה ביותר אליה הייתה אולי הרנו 20, בעלת דלת חמישית ועם עיצוב פחות "קיצוני" ומקטב. מגזין CAR הציב פרינסס בגרסת HLS 2.2 ליטרים במבחן דרכים מול ב.מ.וו. 520 וסיטרואן CX, שם לפחות המכונית יצאה כשכבודה במקומה, אם כי לא מנצחת במבחן.

בתחילה המכונית הושקה בגרסאות אוסטין ומוריס 1800, ובגרסאות אוסטין, מוריס ו-וולסלי 2200. לאוסטין היו פנסים גדולים בצורת טרפז ומכסה מנוע שטוח, בעוד שלמוריס היו ארבעה פנסים עגולים ומכסה מנוע בעל מיתאר בולט בקצהו. הוולסלי התהדר בחזית של המוריס (פרט לגריל, כמובן), עם כל האבזור היוקרתי המתבקש שיכולתם לבקש בשנת 1975 (אבל ללא חלונות חשמל). הדגמים בעלי מנוע ששת הצילינדרים קיבלו הגה-כח (ונדרשו לו נואשות), וסופקה גם אופציה בתשלום לדגמי ה-1800. מה שכן, זו בפירוש לא הייתה מכונית סאלון ספורטיבית- אפשר היה לשווק אותה על בסיס מרחב פנימי, נוחות וסטייל, אבל לא ביצועים. וכמו ה- Landcrab, היא מעולם לא הוצעה במרכב סטיישן. לשם ההגינות צריך לציין ש-ככלי להוביל חמישה מבוגרים על מיטלטליהם בנוחות, בטיחות וסטייל, הפרינסס הייתה טובה לא-פחות ממתחרותיה, וטובה אף יותר במקרים מסוימים. היא לא הייתה ספורטיבית, ומעולם לא התכוונה להיות.

ששה חודשים לאחר תחילת המכירות, שונה המיתוג מאוסטין ומוריס "18-22" ל"פרינסס", בגרסאות 1800 או 2200 עם שלוש רמות גימור, בדומה לקורטינה. המותג וולסלי מת, חזית הרכב המשותפת לו ולמוריס נעלמה, והוחלפה בחזית בעלת ארבעה פנסים בגרסאות 1800 אך שמרה על הפנסים הטרפזיים בגרסאות 2200. וכך, בריטיש ליילנד צמצמו מותגים על ידי יצירת מותג חדש:

חוסר אמינות הייתה בעיה שנפלה כנראה על כל מוצרי בריטיש ליילנד מאז המיני, אבל עד 1975 הבעיה הייתה כל כך קשה וכל כך ידועה (לפחות בתפיסה הציבורית, לאו דווקא כהשוואה סטטיסטית אל מול יצרנים אחרים), שכאשר החלה הפרינסס לפתח תקלות, הן נהיו חדשות לאומיות. סיפורי זוועה על קריסת מתלים וכשלים בגלי-הינע לא עזרו כמובן ובגלל שבריטיש ליילנד נתפסו כגוררי רגליים בתיקון התקלות, מוניטין המכונית צנח עוד יותר. ואם סיפור מלכתחילה לא-נכון, קשה מאד לשנות אותו אחר כך. גם השימוש בסלוגן "The Car’s That Got It All Together" היה ממש הכנה לנפילה:

בשנת 1978 עברה הפרינסס לסדרה 2 עם מנוע ארבעה צילינדרים חדש מסדרה O, בעל גל-זיזים עליון (OHC), שחלקים ממנו היו ירושה מהסבת מנוע סידרה B (שהיה בעל שסתומים עליונים, OHV) לגרסת OHC מודרנית יותר. הנפחים היו 2.0 ו-1.7 ליטרים (הגודל 1.7 לא היה סטנדרטי ונבע מחסכון בכסף; נעשה שימוש באותה יציקת ראש-מנוע עבור שני הנפחים), ולמרות שהמנועים אכן התאימו יותר עבור תקנות הזיהום ההולכות ומתהדקות, אחרי שבע שנות פיתוח הם הציעו לא הרבה יותר ממה שמנוע סדרה B הישן סיפק. מנועי 2200 ששת הצילינדרים המשיכו ללא שינוי.

ככל שהתקדמו השנים, שיווק המכונית נאלץ להיות יותר ויותר יצירתי כדי למכור את הפרינסס, ולנסות להשתמש בפיצ'רים הייחודיים והמראה של המכונית כדי למשוך לקוחות ולגרום להם להרגיש ייחודיות מהמתחרים:

זו לא הייתה מכונית בשביל "מר ממוצע"- היית צריך לרצות משהו שהפרינסס הציעה (מרחב, נוחות, סטייל, מותג בריטי) כדי להעדיף אותה על פני קורטינה, ווקסהול קוואליר ויצרנים אחרים. הקושי בשיווקה נותר בעינו, והפרינסס מעולם לא מכרה מספרים גדולים יותר מה- Landcrab.

אחרי שבע שנים קיבלה הפרינסס דלת חמישית, יחד עם עיצוב מחודש כמעט לחלוטין (לבד מהגג והדלתות), כמו גם תא נוסעים חדש, והפכה לאוסטין אמבסדור:

ושוב הדגש היה על נוחות ומרחב; זה לא היה ישים לנסות ולמכור אותה על כל בסיס אחר. ואמנם, האמבסדור הוסיפה את יתרונות ההאצ'באק וגם תא נוסעים אוורירי יותר (בשל החלונות שנוספו לו במקום קורות C הרחבות), אבל המראה המוצלח של הפרינסס אבד במעבר העיצובי.

בשלב זה כבר היינו בשנת 1982- הקורטינה הופרשה לטובת הסיירה, הדור השני של הקוואליר (אופל אסקונה C) מכר יפה והיה מוצלח מאד, ומכוניות כמו קרייזלר\טלבו אלפין, רנו 20 ופולקסוואגן פאסאט היו כולן מבוססות בשוק, וחשפו את האמבסדור כאיטי, חסר אישיות, לא בטוח בגודלו ולא ברור במי הוא צריך להתחרות. התבססותו על מכונית שנולדה בשנת 1975 ולמעשה, ארכאיותו יחסית למתחרים גרמה לשרידות של לא-יותר משנתיים, בין 1982-1984. כארבעים אלף עותקים נמכרו ומעולם לא יוצר אמבסדור עם הגה שמאלי או יוצא אל מחוץ לבריטניה.

וכך בא לסופו עוד סיפור עגום על מוצר כושל. בריטיש ליילנד\ אוטין-רובר מעולם לא ייצרו מכונית "אמיצה" שוב, וזה חבל; BL היו במיטבם כשהם ניסו (המיני, ADO16, רובר SD1, טריומף דולומייט ספרינט). בנוסף, כל מה שלא היה מוצלח בפרינסס היה בדיוק החלקים הלא "אמיצים"; המנועים הישנים, תיבות ארבעת ההילוכים, הגודל הכללי המוזר, תצורת ארבע-דלתות בלבד, השיווק הלא-מהוקצע והייצור המרושל.

ואסיים כהרגלי, במבחן דרכים אוהד מבית HubNut, שהצליח לארגן פרינסס מול אמבסדור– בערך. פשוט תראו: