יפן - טיול קצר בסיכום ארוך

[יבגניפ]

אז אני אתחיל מהסוף: אולי הציפיות היו מוגזמות, אבל זה לא היה איזה טיול ששינה את חיי, כפי שניבאו לי חלק מחבריי לפני הטיסה. עם זאת, כן גיליתי מדינה מאוד מיוחדת, שנמצאת על תפר מוזר כלשהו בין מזרח למערב, ואולי גם מייצגת את כל הטוב משני העולמות. הטיול שלנו היה קצר יחסית, ולכן רובו ככולו הועבר בטוקיו וקיוטו (עם גיחה קצרה לנארה). היינו יכולים לדחוס יותר, אבל לדעתי עדיף תמיד באמת להכיר את המקום, עד כמה שאפשר, מאשר לרוץ ולסמן וי על עוד איזו אטרקציה ולהיות בלחץ מיותר.

 

הטיסה

 

בחרנו לטוס בלופטהאנזה דרך פרנקפורט, מכיוון שזה היה שילוב מוצלח יחסית של מחיר זול וקונקשן נורמלי. בהלוך היו לנו 6 שעות לבזבז, וזה הספיק לטיול קצרצר במרכז פרנקפורט (15 דק' נסיעה ברכבת מהשדה). בחזור היו לנו רק שלוש שעות, וזה הספיק כדי לשתות את שלושת הליקרים היפנים שקניתי בנריטה, לעבור שתי תחנות של בידוק בטחוני לגטו הסטנדרטי שיש לטיסות לישראל בשדות בגרמניה ולחטוף כאב בטן אחד מתמשך. לא ארחיב יותר מדי על הטיסות, כן אציין שבטיסות הארוכות השירות של הצוות היה פשוט מעולה, ובהחלט גרם לי לשמוח שבחרנו בהם ולא, חלילה, אלעל או אופציות גרועות דומות. עם זאת, רצפים של 16 – 18 שעות של שדות תעופה וטיסות זה קשה גם מנטלית וגם פיזית, ולכן בכל זאת עדיף, כנראה, תמיד לבדוק אם יש אופציות נוחות יותר, גם אם המחיר גבוהה יותר.

הטיסה בהלוך הייתה להנדה – השדה הישן יותר ליד טוקיו, ובחזור טסנו מנריטה – השדה הגדול. שניהם נמצאים במרחק של 40 – 60 דק' נסיעה ברכבות מהעיר, ושניהם מתפקדים ממש מהר ומעולה.

 

טוקיו

 

בניגוד למה שאני זוכר שנכתב פה, ובניגוד למה ששמעתי מכמה אנשים אחרים, גם בטוקיו האנשים שפגשנו התגלו כנחמדים ומוכנים לעשות מאמצים שונים כדי לעזור לזרים. בכמה הזדמנויות אף פנו אלינו סתם, כי חשבנו שהלכנו לאיבוד ורצו לעזור. נראה כי זרים מעניינים אותם ולמרות שיש לא מעט תיירים ביפן (ודי הרבה ישראלים), זה עדיין לא ברמה שהתיירים מעצבנים אותם. בניגוד לסיפורים, ראינו רק שניים – שלושה כלבים בעגלת תינוקות, וגם לא כל הבחורות מתלבשות כמו תלמידות בית ספר, אך בכל זאת גם זה קיים. מעבר לכך, נראה שהיפנים רובם ככולם סובלים מצורות שונות של OCD, שבא לידי ביטוי בכל מיני תופעות קטנות. עוד מאפיין בולט שלהם הוא תחושה של צניעות והעדר פוזה שהם משדרים בתקשורת איתם – משהו שאצלנו בהחלט יכולים ללמוד ממנו.

 

מערכת התחבורה הציבורית של טוקיו היא היעילה והנוחה ביותר מכל אלו שלי יצא להשתמש עד היום. התניידנו שם רק ברכבת, ולא קרה שחיכינו יותר מכמה דקות לרכבת. התחנות עצמן פרושות באופן מאוד נח, לפחות לתייר הממוצע. המחיר לא גבוהה מדי (כשמונה שקלים לנסיעה ממוצעת, בהתאם לחישוב של תחנת עליה וירידה), בכל הרכבות יש מסכים שמראים את התחנות (גם באנגלית) וכמובן גם מכריזים על כל תחנה. גם בפעם וחצי שלא מצאנו את עצמנו בתחנה גדולה במיוחד, המקומיים שפנינו אליהם עשו כל מה שביכולתם לעזור לנו. כמובן, כמו גם במקומות אחרים בעולם, הרכבות צפופות מאוד בשעות העומס, אבל אפשר לשרוד את זה, וזה בטוח עדיף על פקקים אינסופיים. מבחינת התשלום, קיים מגוון של כרטיסיות אבל רובן ככל הנראה לא ממש משתלמות. הדרך הנוחה ביותר לשלם היא עם כרטיס IC מקומי – רבקו יפני, שאפשר לקנות אותו מכל אחד מהמפעילים והוא יעבוד באזורים שונים במדינה.

 

כשיוצאים מהמבוך של הרכבת, מגלים את העיר הכי רב גונית שלי לפחות יצא לבקר בה. נדמה כאילו שתכנון עירוני כלשהו לא היה קיים בעיר הזו אף פעם, ולמעשה כל אדריכל וכל מהנדס יכולים לבנות איזה מבנה שרק בא להם, ולא משנה לאיזה שימוש. ברוב השכונות שעברנו בהן אומנם לא ראינו מבני תעשייה, אבל הפרדה בין אזורי מסחר למגורים לא קיימת שם בכלל, וכך יוצא שברחוב ממוצע אתה רואה גם גורדי שחקים, גם בנייני מגורים פרטיים קטנים, כבישים צרים, רחבים, פארקים ומה לא. ההבדלים, כמובן, קיימים גם בסגנונות ארכיטקטוניים שונים למדי, כשבקצה האחד של המנעד פגודות ובקצה השני ארכיטקטורה ברוטליסטית. המבנה המיוחד והמעניין ביותר שראינו שם, לדעתי, הוא בניין הקפסולות הנודע, שנראה כאילו שהוא הולך להתמוטט בכל רגע נתון וחבל. כל זה, כמובן, נראה עוד יותר כאוטי לאחר השקיעה, כשהאורות נדלקים, ורחובות וצמתים ראשיים מוצפים בצבעים וצלילים שונים, שהופכים מהר מאוד למקשה אחת, שקשה מאוד להפריד אותה ולהבדיל בתוכה בין מקום אחד לאחר.

 

התייחסות נפרדת מגיעה לפארקים. בחלק גדול מהמקרים הם צמודים למקדשים שונים, אך חלקם גם עומדים בפני עצמם. בחלקם הכניסה בתשלום ובחלקם בחינם, אך כולם מטופחים, נקיים ושמורים. בעייני, המאפיין הבולט של רוב הפארקים האלו הוא תחושת שקט ואסקפיזם שהם מצליחים לייצר. תחושה שגם מאוד מתגברת כשמביטים למעלה ורואים את מאות גורדי השחקים מסביב.

 

המגוון העצום קיים לא רק בארכיטקטורה אלא כמובן גם בתחום הקולינארי. אנחנו אכלנו בעיקר במסעדות אקראיות או מומלצות אבל זולות או בקומות האוכל שיש ברוב הקניונים וחניות גדולות שם. בקומות האוכל מציעים גם קופסאות של אוכל מוכן וטרי, ומנות הדגים שהן אומנם לא ברמה של מסעדות שף, אך לא נופלות ממעסדות רחוב ממוצעות (והסושי והסשימי מהקופסאות היה יותר טוב מזה שיצא לי לאכול ברוב הסושיות בישראל). גם המחירים בהתאם, ואפשר לקנות שם ארוחות שלמות בפחות מחמישים שח. .

 

מבחינת אזורי בילוי, בילינו בעיקר בשני מקומות. הראשון הוא אזור בשם Golden gai שנמצא באזור שינג'וקו. מדובר בכמה רחובות צפופים מאוד, עם בתים ישנים, המאוכלסים בצפיפות רבה בפאבים קטנים מאוד (המיועדים לחמישה – עשרה אנשים לכל היותר). אני אישית מאוד אהבתי את האזור הזה, וכנראה הייתי מבלה שם כל הזמן אם הייתי גר בטוקיו. האזור השני הוא יוראקוצ'ו – שכונה קטנה ליד אזור גינזה היוקרתי, ובה בסמטאות ומעברים מתחת למסילת רכבת עילית יש כמה עשרות איזאקאיות (פאבים זולים ונגישים) ומסעדות, שלי אישית קצת הרגישו כמו גרסה יפנית ל-temple bar שיש אצלנו. במקומות האלו יש גם אוכל לא רע בכלל, אם כי המנות קטנות וזה עלול להפוך את הארוחות ליקרות יחסית.

 

מה שכמעט ואין בטוקיו (וכנראה ביפן בכלל) זה פחים ברחובות. לא יודע מה היפנים עושים עם הזבל, אבל אם בטעות אתה יוצא עם כוס קפה חד פעמית מאיזה סטארבאקס, לרוב יש סיכוי טוב שתצעד כמה קילומטרים, עד שתמצא מקום בו תוכל לזרוק אותה.

[יבגניפ]

קיוטו

 

הנסיעה בין קיוטו לטוקיו לוקחת בין שעתיים לארבע שעות ברכבות המהירות המחברות בין הקצוות השונים של המדינה, בהתאם לסוג הרכבת. המחירים של הכרטיסים די גבוהים, ולכן לכל מי שחושב לעשות טיול כזה כדי לקנות JR Pass – כרטיסיה המאפשרת נסיעה חופשית ברוב הרכבות הבינעירוניות ביפן, שאפשר לקנות אותה אך ורק מחוץ למדינה. הרכבות מרווחות ויעילות, אבל אני די סבלתי בנסיעה בהן, שהרגישה כמעט כמו טיסה מבחינת התנודות השונות, וחשוב לציין שהנסיעה בין שתי הערים מתישה עד מאוד.

 

כמובן שהאנלוגיה המתבקשת בין טוקיו לקיוטו היא ירושלים ותל אביב. אבל זה לא בדיוק זה. אזור תחנת הרכבת בקיוטו – שהוא המקום הראשון אליו מגיעים כנראה רוב הנכנסים לעיר – הוא אפרורי ומדכא. בניינים רבים ליד נראים כמו פרויקטים של דיור ציבורי, וכל הרב גוניות הזכורה לטובה מטוקיו מוחלפת ב-design pattern אחד שנראה מאוד מקובל ביפן, של בנייני מגורים עם מסדרונות ומרפסות מובנות. גורדי שחקים כמעט לא קיימים גם כן, ורוב העיר היא בבנייה נמוכה.

 

למרות שיש בה למעלה ממיליון תושבים, העיר מרגישה מאוד קטנה. היא לא מציעה מערכת תחבורה ציבורית מטורפת כמו זה של טוקיו – יש רק שני קווים של רכבת תחתית, עוד כמה קווים פרטיים ובעיקר אוטובוסים, וכולם מגיעים בתדירות נמוכה יותר מאשר בטוקיו. עם זאת, גם בה קל מאוד להתנייד בתור תייר, וגם בה – גם באוטובוסים וגם ברכבת התחתית דואגים היטב להסביר לתיירים איפה הם צריכים לרדת בשביל האטרקציות השונות.

 

הרושם האפרורי משתנה לטובה רק כשיורדים באחת מהתחנות האלו, ומגלים גם את המקדשים, וגם את האזורים השונים במרכז העיר – ובתוך זה את שוק נישיקי הענק והמעולה, שכונת גיון (המוכרת כאזור של הגיישות), המקדשים של פושימי, פארק הקופים באראשיאמה, שביל הפילוסופים ועוד. עם זאת, בניגוד לטוקיו העצומה יותר, כאן נדמה שאתה מגיע לאזור בו יש יותר תיירים מתושבים, ובכל אחד מהמקומות האלו חלק מהחוויה נהרסת לחלוטין בגלל מאות ואלפי מבקרים אחרים, שהופכים את העיר לסוג של קיטש בנאלי. יש בעיר מגוון מקומות בהם ניתן להשכיר קימונו מסורתי, ואלפי תיירות שלובשות את זה בכל מקום רק גורמות לכל המקדשים להראות עוד יותר כמו איזה דוכן בדיסניילנד, מאשר מרכזים רוחניים, וחבל שכך.

 

רושם דומה קיבלתי גם מנארה – עיירה הנמצאת במרחק נסיעה של 40 דק' ברכבת מקיוטו, ומרכזת בתוכה מספר מקדשים (וגם את מבנה העץ הגדול ביותר בעולם), ביניהם מסתובבים להם איילים חביבים, שנחשבו פעם לחיה קדושה שם. עם זאת, המקדשים שם לא פחות ממדהימים, בטח למי שלא ביקר במקומות אחרים במזרח, וראה פגודות ומבנים דומים אחרים רק בתמונות, והאכלת האיילים שם זו חוויה ששווה את הגיחה מקיוטו בפני עצמה.

גם בקיוטו יש כמה אזורי בילויים חביבים, שנמצאים גם בקרבה יחסית אחד לשני. אני די אהבתי את אזור Pontocho, שרץ במקביל לנהר, די ממול לשכונת גיון. מבחינת האווירה והנראות, לפחות מבחוץ, הוא די דומה לאזורי הבילוי של טוקיו, עם מיליון ואחד פאבים, בארים, איזאקאיות ומסעדות בכל הגדלים והתקציבים.

[יבגניפ]

הדרך הביתה

 

את הלילה האחרון בילינו בבית מלון בשדה התעופה נאריטה. הטיסה שלנו הייתה אמורה להמריא בערך בתשע וחצי בבוקר, והעדפנו לישון בשדה, ולא לקום בארבע בבוקר, כדי להספיק להגיע אליו מטוקיו. שם גם הרגשנו אולי בפעם היחידה בטיול כמה קשה להתנהל במדינה בה אנגלית כמעט ולא קיימת, ואתה לא דובר את השפה המקומית, כששלושה אנשים שונים שם ניסו להסביר לנו בערך בשפת הסימנים לאן אנחנו צריכים ללכת כדי למצוא את המלון, ולא ממש הצליחו. בשדה עצמו, כמו בהנדה, תהליך ה-check-in היה מהיר ויעיל מאוד, והשאיר לנו גם מספיק זמן לבזבז את היינים האחרונים בדיוטיפרי המקומי (שהוא לא בהכרח זול במיוחד, כמו מקביליו בשדות אחרים בעולם).

 

לסיכום, יפן היא יעד נפלא לטיול למי שמחפש עולם שונה, אבל כזה שעדיין נמצא בתוך Safety Zone והרגשה שאתה נמצא במדינה מערבית מתפקדת, ונוחה (אפילו הרבה יותר מהממוצע). על פי כמות המפשחות עם ילדים שראינו שם, אני מנחש שזה יעד טוב לא רק לזוגות או פנויים, אלא גם לבעלי משפחות עם ילדים, אם כי אין לי מושג איך שורדים יום במטוס עם ילדים קטנים.

 

מבחינה תקציבית, העלות הכי גבוהה שיש לקחת בחשבון היא הטיסה, כאשר המחירים נעים מ-700$ ועד לאינסוף. לזה צריך להוסיף גם את הJR Pass, שעולה כ-280$ לשבוע (והוא חיוני במידה ורוצים לצאת מטוקיו). מבחינת עלויות אחרות – כפי שכבר כתבתי, נסיעה ממוצעת בתחבורה ציבורית עולה כשמונה שקלים, וארוחת צהריים נורמלית לחלוטין אפשר למצוא גם בפחות מארבעים ש"ח. הכניסה לרוב המקדשים ואתרים דומים אחרים היא בתשלום, אבל לרוב המחיר הוא בין חמישה עשר לעשרים שקלים. עלויות הלינה תלויות, כמובן. אנחנו בחרנו בדירת air b&b, שהייתה זולה מכל בית מלון שראינו באזורים המרכזיים, והייתה מאובזרת בכל דבר. היא הייתה פיצית למדי, אך כנראה שגם בתי מלון ממוצעים היינו מקבלים משהו מאוד דומה, כמעט על גבול הקפסולה.

[יבגניפ]

וכמובן, קצת תמונות.

מצטער מראש, אני לא צלם ברמה של רוני או חברים אחרים פה

[Asaf-R]

וואוו, כל הכבוד על ההשקעה בפוסט. נהניתי לקרוא.

יפן היא בהחלט יעד ברשימה שלי.

[hans]

תודה על הסקירה, כתיבה יפה וממצה.

זה היה ללא ספק טיול קצר מדי...

מדינה ותרבות שונות ומרתקות, אין ספק. אני לאחרונה מתחיל להזמין כל מיני דברים מסורתיים משם, סיפור שלם. יש איזה שהוא קו מקשר בין המדינות האסיאתיות, בוודאי סין-קוריאה-יפן, אבל איך שהוא תמיד מצליחים ביפן להציג טוויסט שונה לאותו הנושא, בכל תחום.

[mill3r]

תודה!

סוף סוף משהו שאתה כותב ואני אוהב.

[אושריקו]

זה סוג של אורגזמה, החלום שלי לטוס ליפן.

 

מקווה שנהנית! חלום קטן שלי.

[חן ג.]

יש איזה שהוא קו מקשר בין המדינות האסיאתיות, בוודאי סין-קוריאה-יפן, אבל איך שהוא תמיד מצליחים ביפן להציג טוויסט שונה לאותו הנושא, בכל תחום.

 

רק בעיניים מערביות. סין (לא יודע לגבי קוריאה) שונה מאוד מיפן, ואני לא מדבר רק בעיני הסינים והיפנים שמנאצים אלו את אלו, אלא גם מנקודת מבטו של משקיף מהצד: התרבויות שלהן שונות מאוד, אפילו בלי תהליכי ההתמערבות.

 

שכל אחר יבחר את היעד הטוב בעיניו מביניהן, ומי שמצליח את שתיהן - הרי זה משובח.

[GOLF]

באת לי טוב עם הסיכום המפורט הזה - אנחנו טסים באמצע אפריל.

למרות שהתכנון לא להשאר רק בטוקיו אלא לנסוע לערים נוספות ששוה לבקר בהן בתקופה הזאת.

תודה על המידע!

[hans]

רק בעיניים מערביות. סין (לא יודע לגבי קוריאה) שונה מאוד מיפן, ואני לא מדבר רק בעיני הסינים והיפנים שמנאצים אלו את אלו, אלא גם מנקודת מבטו של משקיף מהצד: התרבויות שלהן שונות מאוד, אפילו בלי תהליכי ההתמערבות.

שכל אחר יבחר את היעד הטוב בעיניו מביניהן, ומי שמצליח את שתיהן - הרי זה משובח.

אל תגיד את זה ליפנים, אבל כל דבר שהם אי פעם עשו או המציאו מבוסס על משהו סיני,

וכשאתה צועד מעט פנימה (או לאחור) אל השורשים - ובכן, הכול יצא מסין בסופו של דבר.

אני מדבר בפרספקטיבה של מאות שנים, לא בעת המודרנית.

מה שכן, תקופות ארוכות של בידוד מרצון משאר העולם הפכו את יפן למה שהיא, לכן השתמשתי במילה ״טוויסט״.

לא מתווכח ולא מפחית מערכן של אף אחת מהתרבויות, חלילה וחס,

מאוד מעריך את שלושתן.

 

האיבה בין קוריאה ליפן דומה מאוד לאיבה בין סין ליפן, ולאיבה בין סין לקוריאה...

יש לי היכרות טובה עם קוריאנים וגם להם יש המון מן המשותף עם היפנים

אבל שלא תעז בשום אופן לומר לאף אחד מהם את זה

עריכה אחרונה ב-11 לינואר, 2017 על ידי hans

[pooh-bear]

האיבה בין קוריאה ליפן דומה מאוד לאיבה בין סין ליפן, ולאיבה בין סין לקוריאה...

יש לי היכרות טובה עם קוריאנים וגם להם יש המון מן המשותף עם היפנים

אבל שלא תעז בשום אופן לומר לאף אחד מהם את זה

 

האיבה בין הקוריאנים ליפנים נובעת מאין סוף מלחמות וכיבוש יפני של קוריאה מספר רב של פעמים, ובייחוד מתקופת הכיבוש האחרונה שהיתה אכזרית במיוחד והסתיימה במלחמת העולם השנייה עם התבוסה היפנית הכללית. לא נתקלתי באיבה מסוימת לסינים (מצד הקוריאנים), אולי אפילו להיפך.

 

אני אסתכן בלהגיד שגם לנו יש הרבה במשותף עם הפלסטינאים, לדוגמא, וגם פה אף אחד לא יאהב לשמוע את זה. זה כנראה עניין די אוניברסלי.

[sronis]

נהנתי לקרוא ואפילו גם חלק מהתמונות ממש יפות!

[Igalz]

מה שכמעט ואין בטוקיו (וכנראה ביפן בכלל) זה פחים ברחובות. לא יודע מה היפנים עושים עם הזבל, אבל אם בטעות אתה יוצא עם כוס קפה חד פעמית מאיזה סטארבאקס, לרוב יש סיכוי טוב שתצעד כמה קילומטרים, עד שתמצא מקום בו תוכל לזרוק אותה.

 

אני נמצא כרגע בטאייפיי (טאייוון) ופה התופעה זהה.

בהתחלה חשבנו שמדובר במשהו מקרי,

לאחר גוגל קטן התברר שזה נעשה בכוונה.

לטענתם, פחי אשפה ברחובות יוצרים לכלוך וזוהמה סביבם ומושכים אליהם מזיקים.

פעם טאייפיי נחשבה לעיר מזוהמת מאוד, כיום היא אחת הנקיות בעולם לאחר נקיטת מספר צעדים: הקטנת מספר פחים ברחובות לכמות מגוכחת, חינוך לניקיון מבית ספר יסודי, תגבור מערך הניקיון, הטלת קנסות כבדים והקמת סיירת שטינקרים שמצלמים את מי שמלכלך.

[יבגניפ]

תודה לכולם.

גולף, אם יש לך שאלות שאני אוכל לעזור בהן, אתה מוזמן לפנות בפרטי.

 

האנס, אני מסכים איתך בעניין התרבותי. רואים את זה אפילו במוזאונים ביפן, וגם במקדשים או מקומות אחרים.

 

יגאל, קראתי איפשהו שהם העיפו את הפחים כשהיה שם גל ארועי טרור, אבל בהתחשב בכמה שנקי שם, אולי זה גם באמת עוזר.