ירידה מהארץ

[nitch]

למיטב ידיעתי בנצי צבר. זה הופך את הטיפול שקיבל לחמור הרבה יותר, שכן לא ניתן לטעון לקשיי הסתגלות/תקשורת.

 

אלא אם כן בארץ אחרת התכוונת לבת ים/יפו, שזה קביל בנסיבות מסויימות.

 

אכן סיפור מביש מבחינת טיפול המדינה, וחבל.

[Cerebral Cortex]

בנצי, סליחה על השאלה. באמת שאין לי כוונה לפגוע בך. סיפרת על כך שגדלתם במשפחה חד הורית עם 3 ילדים. כמו כן סיפרת שאתה גר שעתיים בערך מרחק נסיעה מאביך. מעניין אותי לדעת איפה היה אביך בכל הסיפור אז והיום?

למה אני שואל? יש לי ידידה גרושה עם 3 ילדים שגרה בדירה של עמידר. בעלה התחתן מחדש ואף הוליד ילדים "חדשים" והוא מונע מזונות מילדיו "הישנים". בינתיים מי שעוזר לה כאן בכל הסיפור זוהי המדינה. היא משלמת שכירות מוקטנת ואחרי כמה שנים תהיה זכאית לקנות את הדירה במחיר מוזל. אני מנסה להבין ללא הצלחה איך גבר מסוגל לעשות כאלה דברים לאשתו וילדיו. חבל מאוד שהמדינה לא נוהגת ביד יותר קשה נגד אנשים כאלה שמעיזים לקרוא לעצמם "גברים".

[bagira]

אני חושב שלאחרונה התחילו להוציא צווי עיקול וצוי מניעת יציאה מהארץ לגרוש שלא משלם מזונות.

 

עדיין לצערנו זה לא המצב כמו בארה"ב שאם אתה לא משלם, אתה הולך לכלא.

[elik-belik]

בענייני גירושין לא הכל זה שחור ולבן

ולא תמיד האישה היא צדיקה גמורה והגבר הוא בנזו@ה בוגדני.

 

יש מקרים בהם האישה עושה את המוות לגבר (למשל: תלונות שווא במשטרה על כך שהיכה אותה או את הילדים), מסיתה את הילדים ברמה כזו שהם לא רוצים לראות את אבא שלהם יותר.

 

אז אי אפשר להסיק ממקרה אחד למקרה אחר.

 

וזה היה לחלוטין off-topic אפילו מה-off-topic שהתחלנו פה...

[בנצי]

אופס פרסמתי פעמיים

[בנצי]

בנצי, סליחה על השאלה. באמת שאין לי כוונה לפגוע בך. סיפרת על כך שגדלתם במשפחה חד הורית עם 3 ילדים. כמו כן סיפרת שאתה גר שעתיים בערך מרחק נסיעה מאביך. מעניין אותי לדעת איפה היה אביך בכל הסיפור אז והיום?

למה אני שואל? יש לי ידידה גרושה עם 3 ילדים שגרה בדירה של עמידר. בעלה התחתן מחדש ואף הוליד ילדים "חדשים" והוא מונע מזונות מילדיו "הישנים". בינתיים מי שעוזר לה כאן בכל הסיפור זוהי המדינה. היא משלמת שכירות מוקטנת ואחרי כמה שנים תהיה זכאית לקנות את הדירה במחיר מוזל. אני מנסה להבין ללא הצלחה איך גבר מסוגל לעשות כאלה דברים לאשתו וילדיו. חבל מאוד שהמדינה לא נוהגת ביד יותר קשה נגד אנשים כאלה שמעיזים לקרוא לעצמם "גברים".

 

חופשי.

 

אמא שלי הייתה בת 22 אבא שלי היה בן 40, הוא היה כבר גרוש +2 והיא הייתה ילדה...

הוא רצה לעזוב את הארץ, והיא פחדה, בת 22 בהריון, מה לעזוב את כל מה שהיא מכירה?!

סבא שלי אמר לה שאין מה לדאוג, הוא פה בשבילה, וככה ההורים שלי נפרדו.

אבא שלי עזב כשהיא הייתה בחודש שישי, הוא התקשר קצת אחרי שנולדתי ואימי ניתקה לו את הטלפון בפרצוף, מאז נעלמו עקבותיו.

נולדתי, גרנו אצל הסבא והסבתא, חצי שנה אחרי שנולדתי סבא שלי נפטר וכל התא המשפחתי של אימי התפרק.

עיריית תל אביב הוציאו את המשפחה מהבית ברחוב 60 (הבית האחרון ברחוב, מול היום, עומד עד היום ומאוכלס באותה המשפחה שכנראה רכשה אותו מהעיריה) המשפחה שלי קיבלה דירה מעמידר במקום.

(הנה עוד משהו יפה במדינת ישראל, בואו נוציא משפחה מהבית בטענת שווא ונעשה להם טובה, את הסרט קזבלן ראית? ככה יפו הייתה נראית פעם, אתה יודע שהאדמה ש"גבעת אנדרומדה" יושבת עליה הייתה פעם חוות סוסים של המשפחה שלי? יש לי תמונות להוכיח את זה, המשפחה שלי הגיעה ממרוקו לפני העליות המסיביות, סבא שלי הגיע ליפו טרם הוקמה המדינה ורכש נכסים רבים, הכין את הקרקע וחזר לספרד לסיים את לימודיו.)

 

איפה אבא שלי בכל הסיפור? מעולם לא היה שם.

את אבא שלי הכרתי במקרה, לא באתי לאמריקה לחפש אחרי אבא, זה לא ממש עניין אותי, באתי בשביל עצמי, אפילו לא ידעתי שאבא שלי פה עד שיום אחד בניו יורק פגשתי בחור שעבד עם חבר שלי באותו משרד נדל"ן, הוא טען שאני מוכר לו ואני מצידי שללתי, מה לי ולו? הוא בכלל בן 40, בארה"ב כבר 15 שנה, איך לעזאזל הוא חושב שהוא מכיר אותי?! עד שהוא שאל על ההורים שלי, אמרתי לו שאני לא מכיר את אבא שלי אבל שמעתי שהוא במקסיקו, הוא שאל אם יש לי אחים גדולים, אמרתי כן אבל מעולם לא ראיתי אותם או משהו, אמא שלי אמרה לי שיש לי 2 אחים גדולים, משה ואלי.

וזאת הייתה החוליה החסרה, מסתבר שהבחור מכיר את אחי אלי, אלי הוא חבר ילדות של אחיו הקטן.

מפה לשם הוא מתקשר לאחיו הקטן (שמסתבר שהיה גם השותף בדירה בקווינס של החבר הכי טוב שלי) ואחרי חצי שעה של שיחה מפתיעה הוא אומר לי שהוא ידאג שאחי יתקשר אליי.

ומה אומר, באותו היום התקשר אליי אחי הגדול, מסתבר שהוא גדל כמה רחובות ממני בבת-ים, אבל כנראה שהמעבר שלי לפנימייה בגיל 9 מנע ממני להכיר אותו או משהו, ככה רצה הגורל.

הוא סירב לתת לי את הטלפון של אבא שלי, סיפר לי שיש לי אבא בקליפורניה ושיש לי עוד 2 אחים קטנים.

לקח לי איזה שבוע של שיחות להוציא ממנו מספרי טלפון, הוא מצידו הלך לפגוש את אמא שלי בארץ.

השיחה הראשונה שלי לאבא שלי הייתה מוזרה מאוד, לא ידעתי מה להגיד ואפילו לא אמרתי לו מי אני, פשוט אמרתי לו שקוראים לי בן אטיאס ושאלי הבן שלו הביא לי את המספר, הוא לא חיבר את הנקודות (הוא ידע שקוראים לי בן ושאטיאס זה שם המשפחה של אימי, תכלס יותר טוב מהשם משפחה האשכנזי שלו) ואמר לי שאם אני באיזור אני יכול להתארח אצלו מספר ימים, שיחה קצרה ועניינית, התאכזבתי וניתקתי, המשכתי בחיים שלי.

הציק לי מאוד הקטע של האחים הקטנים, אחרי כמה שבועות התקשרתי אליו הביתה ודיברתי עם אשתו, אז כבר פתחתי, אמרתי לה שלום, אני הבן של בעלך, קוראים לי בן, אני מבין שהוא לא רוצה שום קשר איתי וזה בסדר מבחינתי אבל אני מאוד סקרן לגביי הילדים שלך, היא ישר אמרה לי וואו, הוא אמר לי שיש לו ילד שהוא לא מכיר ואין מצב שבעולם שהוא לא רוצה קשר איתך, זה השם של הבן שלי, תחפש אותו בMYSPACE ואני אדאג שאבא שלך יתקשר אליך מחר כי כרגע הוא בעבודה.

 

הוא התקשר עוד באותו הלילה, שיחה מאוד אינטנסבית, דמעות, שאלות וקשקושים, הוא אמר לי שהוא רוצה לשלוח לי כרטיס טיסה ואני השבתי בסירוב, אמרתי לו שמעולם לא לקחתי ממנו כלום ואני לא מתכוון לקחת ממנו משהו עכשיו.

הבאתי לו את המספר טלפון של אמא שלי לפני שניתקתי.

 

אחרי כחודש טסתי לקליפורניה לביקור, כשהגעתי הוא זיהה אותי ישר בשדה תעופה, הוא התרגש מאוד וגם אני התרגשתי לא מעט, הבטחתי לאימי שלא אפתח ציפיות וככה נסענו באוטו, הוא לא הפסיק לבחון אותי כל הדרך ובקושי דיברנו, הגענו אליו והוא אמר לי - זה הבית שלך, יש לך פה משפחה... אני חייכתי, ככה בילינו חודש, כל לילה ישבנו בחצר מתחת לשמיים עישנו ודיברנו ואחרי חודש חזרתי לניו יורק למרות שהוא רצה שאשאר.

 

העברתי עוד שנה בניו יורק עד שעברתי לקליפורניה.

 

הוא היה בקשר עם אחיי הגדולים והם היו פה המון פעמים, למדו פה בבתי ספר ומה לא, אני מעולם לא הייתי שם.

אבל לא היה בי כעס, אימי תמיד אמרה לי שאבא שלי הוא בן אדם טוב ושהוא פשוט היה צריך לעזוב.

כל הסובבים אותי לא הבינו איך אני לא שונא אותו, אבל במה שנאה וכעס יועילו לי?

 

נקודת השיא הייתה במאי שנה שעברה, אימי הגיעה לביקור לרגל יום ההולדת שלי ואני הייתי בניו יורק, אבא שלי אסף אותה מהשדה ואני הגעתי ללוס אנג'לס ביום שלמחרת.

בשנה שעברה סעדתי ארוחת שישי עם הורי בפעם הראשונה בחיי, ביליתי במחיצת הורי והרגשתי משהו שלא הרגשתי מעולם וגם הרווחתי תמונות משפחתיות שלא חשבתי שיהיו לי מעולם

 

ככה אני חי את החיים שלי, אין מקום לכעס או טינה. יש הווה ויש עתיד.

 

והנה תמונה קטנה, ככה בגיל 26 חבר שלי צילם רגע שנראה כמו עוד תמונה משפחתית בטיול, כאילו לא קרה דבר מעולם

[bagira]

לא הבנתי כלום!

 

מרקו מצא את אמא או לא?

 

מה קרה לקופיפי?

[bar72]

תסריטאי לא היה כותב את זה טוב יותר.

[elik-belik]

תסריטאי לא היה כותב את זה טוב יותר.

 

על מה אתה מדבר?

תסריטאי טוב היה מסיים את הסיפור בעלייה המשותפת של כל בני המשפחה לישראל.

 

או שלא

[Eviatar]

ואלה חשבתי דברים כאלה קורים רק בסרטים, טלנובלה, באמת שכעס לא יעזור ושמח שלפחות עכשיו הקשר קיים

[shlomub]

באופן פרדוכסלי אם כל האנשים ש"מאיימים" לרדת היום באמת עושים את זה, המדינה היתה הופכת למקום הרבה יותר טוב לחיות בו.

[elik-belik]

באופן פרדוכסלי אם כל האנשים ש"מאיימים" לרדת היום באמת עושים את זה, המדינה היתה הופכת למקום הרבה יותר טוב לחיות בו.

 

זה מאד מאד תלוי בהגדרה שלך ל"טוב".

 

רוב האנשים שאורזים מזוודות ועוזבים זו בדיוק השכבה באוכלוסייה שמשלמת מיסים גבוהים.

אז ההפסד הוא כולו של המדינה.

[Cerebral Cortex]

בנצי, תודה רבה מקרב לב על הפתיחות. כמו שהסברתי לך יש לי ידידת נפש גרושה עם 3 ילדים שבעלה לא שם קצוץ עלייה או על ילדיהם המשותפים. אני לא מבין איך בן אדם עושה כזה דבר. מילא להיות עצבני על אשתך מסיבה כזו או אחרת אבל לדעת שהילד שלך מגיע לפת רעב ובכל זאת ללכת לישון טוב בלילה?

שככה יהיה לי טוב, אתה יודע, בזמן שחייתי בארה"ב מישהי פנתה אליי ורצתה שאני אעשה לה ילד. היא רצתה להיות חד הורית כי לא ממש מתאים לה והיא לא מסתדרת בקטע של זוגיות. סירבתי לגמרי. לא הסכמתי שיהיה ילד בעולם שיחיה בלי אבא שלו. מכיר את פינק פלויד? מכיר את הסולן רוג'ר ווטרס? אבא שלו נהרג במלחמה ובשירים שלו הוא מביע את העצב, הכעס והמירמור על כך שלא היה לו אבא. זה רק מראה לך עד כמה זה כואב לילד לגדול לבד ולהיות שונה. אפילו באחד הקליפים שלהם מראים ילדים משחקים במגרש משחקים ואילו ילד שבא בלי אבא שלו הולך ונותן יד גם הוא לאבא שבא לאסוף את ילדו (אני חושב בסרט שלהם אולי).

צר לי, אני לא מסוגל להבין איך ישנם אנשים שחיים עם עצמם ככה. מה לעשות, זה העולם שלנו.

 

[itzik_b]

באופן פרדוכסלי אם כל האנשים ש"מאיימים" לרדת היום באמת עושים את זה, המדינה היתה הופכת למקום הרבה יותר טוב לחיות בו.

 

האנשים שאני מכיר שרוצים להגר הם צעירים שרואים שאין שום אפשרות לחיות בכבוד במדינה , היו בקרבי ככה שנשבר להם ממלחמות ומשרתים במילואים כי הם יודעים שאין ברירה .

אבל בסופו של דבר גם הם יתעשתו , צהל זה כבר מזמן לא צבא העם , ועל העם הזה לא שווה להגן .

אם היה לי את האפשרות לעזוב הייתי עוזב , הייתי משאיר אותך עם כל החרדים, משתמטים, אריתראים, סודנים, ופלסטינאים, והילדים של דור האייפון .

האנשים הנורמלים נעלמים , הכל פה נחרב.

ככה או ככה המדינה הזאת תלך קפוט עוד 20 שנה גג , במיוחד עם הגידול באוכלוסיות שציינתי למעלה.

[urban.racer]

אני מוצא שצריך להגן על כל אדם וזכותו לחיות כנגד כל איום מחוץ או מפנים. אני לא חושב שזה משנה המוצא לצורך העניין. כשאארוז את התיק בפעם האחרונה ולא לשם טיול, זה לא מכיוון שאיבדתי אמון בשיטה, באנשים או במדינה, אלא משום שאני מרגיש לא שייך, אני לא מסתדר עם המזג של האנשים, אני לא אדם "טאצ'י" כמו הרבה אנשים, ולא פעם מוגדר כקר ומרוחק (עד שאני שותה. אז זה אחרת) מבין כל הסובבים אותי, לדוגמה, אני לא נוטה לגשת לידידות ותת נשיקה על הלחי, אני מעולם לא הרגשתי נוח עם זה.

 

אני אדם משכיל ואינטליגנט (מבלי להצטנע, אפילו ברמה גבוהה מאוד), ולצערי מתגלים פה בשנים האחרונות פנים של אנשים שגורמים לי בחילה. ממש ככה. אני לא מאמין שאנשים עדיין צועקים שטויות כמו "עם נבחר", "מוות לX", אני רואה מדינה שצועדת בצעדי ענק ימינה, אני רואה מדינה שחרטה על דגלה את האטימות והבורות ולכן לא אסכים לגדל פה ילדים. הייתי בכל הפגנה, הייתי באהלים, מה קיבלתי? זרנוק. זהו. המחאה עדיין שם, אבל אנחנו חזרנו למזגנים ולהתמרמרות בסלון. כזה הוא העם היהודי, משפיל ראשו כאילו הכל מכתוב.

 

המדינה הזו חשובה לי בערך כמו בדל של סיגריה. סבא שלי לחם פה בעצמאות. זה היה בערך חודשיים אחרי שהעלו אותו לארץ מגרמניה אחרי שגורש לשם על גבי "אקסודוס". אבא שלי לחם בלבנון הראשונה, אני עצמי דור 13 בארץ בצד סבתא שלי. בערך חצי שנה לפני שסבא שלי נפטר דברנו על הדברים האלו בלהט. אי שם לקראת סוף השיחה, כשסבא שלי כהרגלו שותק הוא קם ואמר דבר פשוט. "כשנלחמתי, לא נלחמתי בשביל מה שקורה פה היום. פעם הייתי כועס אם היית אומר שאתה לקום וללכת, היום אני מבין". אותו דבר אמר אבא שלי. אני מבין אנשים שחשובה להם המדינה הזו, אני מסרב להבין התלהמות כמו זו של בר, אבל מבין את הגישה. אני לא רוצה לשנות פה כלום, זה לא ענייני. אני בסה"כ רוצה שיעזבו אותי לנפשי, לענייני. מה שלא קורה ויקרה כנראה בארץ.