ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה 2022, פוסט מאת ד״ר שולמית לוין

[waterman]

הי,

משתף כאן פוסט פרי עטה של עמיתה וידידה, ד״ר שולמית לוין.

 

הנה הפוסט למנוּעי הפייסבוק:

 

נגמר פסח ואז מגיע יום הזיכרון לשואה ולגבורה ושוב צריך לקרוע צוהר לתוכנו ולשתף את כולם.  אז אני משתפת, ומתנצלת מראש שאני מבאסת. 

 

דור שני // שולה לוין

 

אתם רוצים לדעת מדוע אין אצלנו בבית ניחוח מטעמים מבית סבתא? 

 

מדוע אמא שלנו, שהעפילה לארץ מאירופה בספינות מעפילים הישר למחנה עתלית ומשם למעברה, נאלצה ללמוד לבשל מהשכנות שלה במעברה? מדוע נאלצנו ללמוד לבשל אוכל ממקורות שונים ומגוונים, ולא מבית סבתא? למה אין לנו זכרונות של מאכלי הבית, ולא מתכונים משפחתיים מסורתיים של אוכל מבית הדודה?

 

אתם יודעים למה?

 

כי הסבתות והסבים שלנו התחבאו במרתפים אפלים בחרפת רעב בגיטאות באירופה, או שכבו כשלדי אדם על הדרגשים במחנות הריכוז, ולבסוף עלו בעשן המשרפות. או שהם הצליחו לברוח ברכבות על גבי המדפים של קרונות המטען שלהן, בדרך אינסופית מזרחה לרוסיה עד סיביר, שם הם אכלו בקושי שיירי אוכל של אחרים. בכל המקומות האלה לא היו מאכלי מטבח טיפוסיים עם מתכונים ותבלינים ריחניים, לא נשמר בזכרון אופן ההכנה ולא טעמים או צבעים וניחוחות מאפיינים.

 

אז כשבפעם הבאה שתספרו בדיחה על האוכל חסר הטעם שלנו, ותעבירו ביקורת על כך שאין מסורת של אוכל טעים בבתים שלנו, תזכרו את הסיפור הזה, ותחשבו פעמיים לפני שאתם מלגלגים.

 

אתם רוצים לדעת מדוע אנחנו בני הניצולים כאלה אנשים “קרים”? 

 

מדוע מישהו אצלנו תמיד עצוב בכל שמחה משפחתית, או ביום הולדת? מדוע קשה לנו לרקוד ולשמוח עם כל הלב והנשמה? אנחנו “לא עושים שמח”… אז תחשבו על זה שבלי דעת אנחנו נושאים בתוכנו דרגות שונות של אבל ועצב, שמונעות מאיתנו להיות טיפוסים שמחים כל הזמן. שַאֲלו יתומים ומשפחות שכולות. הם יספרו לכם שאין להם לעולם שמחה מושלמת. אם תבדקו כל אחד מאיתנו היטב, תמצאו לו ברקע יתמות ושכול, שעברו חרישית מההורים שלו דרך זעקות דוממות של סיוטים בלילות, בלי שסיפרו לנו אף מילה, וככה בשקט בשקט הוטבעו לנו בגנים שלנו.

 

אתם רוצים לדעת מדוע אנחנו לא מתעצבנים מהר ולא מתחממים מהר? 

 

מדוע הדברים היומיומיים שמרגיזים את כולם בקלות יחסית נראים לנו פחות שייכים לרומו של עולם? כי שום דבר שקורה בחיינו בישראל ביומיום לא משתווה בפרופורציה בכלל ליקום המקביל הנורא והמטורף שחיו בו משפחותינו ושנקרא “השואה”.

 

מי שחי מילדות את סיפורו של החבר היחידי של ההורים, שנשאר מכל אנשי העיירה, או את סיפורה של הסבתא, שאיבדה את בעלה וילדיה בשואה, וניסתה להשתקם כאן בארץ ישראל, על ידי יצירת משפחה חדשה, כלומר אנחנו, יודע שמוטלת על כתפיו משימה גדולה וחשובה, לשקם את החיים של כולם. לשקם במיוחד את חיי ההורים, שחיו יחד עם משפחות הצללים שלהם הנפקדות שאינן. לכן קשה לאחרים להבין ולקבל את הפרופורציות שיש לנו בתוכנו לגבי דרגות הקושי בחיים שלנו.

 

אתם רוצים לדעת מדוע אנחנו מרגישים כל כך הישגיים? 

 

כי בדם שלנו זורם הרצון לפצות את ההורים שלנו, שההשכלה שלהם נקטעה באכזריות בגלל הנאצים. כי אחרי שאנחנו יודעים את סיפור ההישרדות המופלאה שלהם, או את הסיפור האכזרי של משפחות הרפאים שלהם, אלה הדודים והדודות שלנו שעלו בעשן המשרפות, או את הסיפור הטראגי של חבריהם ששרדו כדי לחיות כצל אדם, אנחנו מרגישים מחויבים להגשים עבורם כמה שיותר חלומות והישגים. ככה הם יוכלו לתלות בגאווה על הקיר את תעודות סיום הקורסים שלנו או תארים בבית הספר או באוניברסיטה.

 

אנחנו רוצים שתדעו שלא "ניכסנו" את השואה לעצמנו. פשוט, סבל הוא דבר שאדם אינו רוצה לפזר סביבו, ולשתף בו את האהובים עליו. 

 

בכלל, זה שהשואה קרתה בעיקר ליהודי אירופה ולא לאחרים זה מקרי לגמרי. זה היה יכול לקרות בדיוק באותה צורה גם ליהודי ארצות המזרח התיכון, אם חיילי בעלות הברית לא היו עוצרים את הנאצים בזמן לפני שהגיעו לכאן. למופתי חאג’ אמין אלחוסייני היו כבר תוכניות הנדסיות מוכנות למחנות ריכוז ליהודֵי המזרח התיכון וגם ליהודֵי הישוב הציוני. 

 

אז איך זה שאנחנו בני הדור השני לשואה לא מתלקחים בקלות, לא מתלהמים, לא מתעצבנים, לא רותחים או כועסים על העולם? כי אצלנו ההישרדות היא נדר שנדרנו להורינו. כי קו הייחוס שלנו עובר במחנה ריכוז.  

 

אנחנו יודעים שכל עוד אנחנו היהודים לא נמצאים במחנה ריכוז, אנחנו ממש בסדר.

 

(בתמונה: ההורים ז"ל באנדרטת טרבלינקה בפולין)

 

 

זה הפוסט:

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10226004228145625&set=a.1392511326159&type=3

[SurfHigh]

יש פה איזה סאב טקסט פאסיב אגרסיב עם קורטוב של התנשאות שמתחבאת מאחורי חזות מאופקת.

אני לא אוהב את זה. 

 

נב

אני לאאשכנזי או ספרדי או משהו אחר, אני פשוט ישראלי, יש אצלנו ענפים במשפחה שנקטעו בשואה ויש כאלו שלא. 

 

 

[פינדר]

בתאריך 27.4.2022 בשעה 12:06, waterman כתב:

אז איך זה שאנחנו בני הדור השני לשואה לא מתלקחים בקלות, לא מתלהמים, לא מתעצבנים, לא רותחים או כועסים על העולם?

 

בתאריך 27.4.2022 בשעה 12:06, waterman כתב:

אנחנו רוצים שתדעו שלא "ניכסנו" את השואה לעצמנו.

 

כן, היא מצד אחד לא מנכסת את השואה אבל מצד שני מחליטה שכל בני הדור השני, הם מן סוג של אנשים נעלים, שלא מתעצבנים ולא כועסים...

[Night Driver]

סליחה אבל הפוסט הזה רחוק מהמציאות.

 

האירופאים הספרדים שסבלו בדיוק אותו הדבר בשואה שונים לחלוטין ממה שהיא מתארת (ביניהם גם קרוב משפחה שלי שחי בצרפת, היה חייל במלחמת העולם בצבא הצרפתי {אותו צבא שצבאות זרים זוכים לראות רק את הגב שלו}, נפל בשבי ו"בילה" את רוב המלחמה במחנות כולל באושוויץ הידוע לשמצה).

האוכל הפולני חסר טעם גם אצל לא יהודים אז גם הסיפור הזה זו שטות גמורה והמתכונים הלא מוצלחים קיימים גם אצל אלה שעלו לארץ לפני המלחמה.

 

בכלל כל הנסיונות להשתמש בטרגדיה הנוראית הזו לכל מיני מטרות מעבר לזיכרון הנספים ומניעת ההישנות הם פסולים.

 

גילוי נאות: פרט לאותו דוד של אימא שלי וכמה קרובים רחוקים יותר המשפחה שלי היתה או בארץ או בעירק בזמן המלחמה.

[SlowRide]

לא הבנתי מי זה שצוחק על האוכל התפל או מאשים בקרירות ואדישות. באמת יש תופעה כזו, לדבר ככה על ילדי ניצולים?
ממה שאני מכיר מה שהיא כותבת זה בסך הכל סטיגמות מטופשות על אשכנזים, כמו שיש סטיגמות מטופשות לכל עדה. 
 

[Night Driver]

לפני 52 דקות, SlowRide כתב:

לא הבנתי מי זה שצוחק על האוכל התפל או מאשים בקרירות ואדישות. באמת יש תופעה כזו, לדבר ככה על ילדי ניצולים?
ממה שאני מכיר מה שהיא כותבת זה בסך הכל סטיגמות מטופשות על אשכנזים, כמו שיש סטיגמות מטופשות לכל עדה. 
 

פשוט אחוז מאוד נכבד מהאשכנזים הם ניצואים או צאצאי ניצולים.

[פינדר]

לפני כשעה, Night Driver כתב:

האוכל הפולני חסר טעם גם אצל לא יהודים אז גם הסיפור הזה זו שטות גמורה והמתכונים הלא מוצלחים קיימים גם אצל אלה שעלו לארץ לפני המלחמה.

סבתא שלי ז"ל עלתה מפולין לפני המלחמה וחוץ מהגפילטע פיש שאהבתי בתור ילד, האוכל שלה לא זכור לטובה בכלל...

גם המרק עוף היה טעים, אבל קשה להוציא מרק לא טעים, אחרי שהשארת את העוף להתכבס בתוכו במשך שעות.

[SlowRide]

לפני 6 דקות, Night Driver כתב:

פשוט אחוז מאוד נכבד מהאשכנזים הם ניצואים או צאצאי ניצולים.

אבל זאת לא הסיבה לטעם של האוכל או לאופי שלהם.

[sperial]

האנגלים לא ניצולי שואה. אז האוכל שלהם יותר טוב?. 

[Night Driver]

לפני 32 דקות, SlowRide כתב:

אבל זאת לא הסיבה לטעם של האוכל או לאופי שלהם.

לאוכל ברור שלא אבל על האופי טראומה כזו בודאי שתשפיע.

 

דווקא השורדים שהכרתי היו טיפוסים מאוד יצירתיים, חדורי מטרה, מוכשרים וחריפים (מחשבתית. לא בכל מה שקשור לאוכל).

[SlowRide]

כמובן, רק שהיא כותבת שהם כולם קרים. במציאות כל אחד מתמודד בדרך שלו.

[Night Driver]

לפני שעתיים, פינדר כתב:

הם מן סוג של אנשים נעלים, שלא מתעצבנים ולא כועסים...

או במילים אחרות אשנזים.

 

[אורי מ.]

מודה שגם אני לא ממש התחברתי לפוסט הזה.

נראה כמו נסיון להשתמש בשואה ובטראומת הניצולים בשביל דברים שלא ממש קשורים, עבור דור 2.

כמובן שגם ההכללה הגורפת שההשפעה על כל הניצולים הייתה זהה או שבגללה לכלום יש אופי התנהגותי דומה מראש נשמעת לא סבירה.

התאור הזה (ודומים לו) "לכן קשה לאחרים להבין ולקבל את הפרופורציות שיש לנו בתוכנו לגבי דרגות הקושי בחיים שלנו." הוא בכלל מוזר בעיני. כאילו שדור 2 יכול להרגיש/להבין/לדעת באמת את גודל הטראומה שעבר מי מהוריו שניצל מהתופת.

רק מי שהיה שם וחווה את השואה על בשרו יודע. כל השאר לא באמת יודעים, זה לא עובר בגנים.

 

הכותב הוא דור 2 לניצול שואה.

[Cycleman]

מרגיש לי כמו סתירה פנימית. לכל הטקסט יש וייב כועס שבא להסביר מדוע הם מתקשים לכעוס.

[Night Driver]

לפני 21 דקות, אורי מ. כתב:

ובטראומת הניצולים

שורדים. אף אחד לא הציל אותם, הם שרדו.