Jump to content
  • הצטרפו למשפחה

    היי, היי אתה (או את) שם!

    אנחנו יודעים, נחמד להיות אנונימי, ולמי בכלל יש כוח להירשם או להיות עכשיו "החדשים האלה".

    אבל בתור חברי פורום רשומים תוכלו להנות ממערכת הודעות פרטיות, לנהל מעקב אחרי כל הנושאים בהם הייתם פעילים, ובכלל, להיות חלק מקהילת הרכב הכי גדולה, הכי מגניבה, וכן - גם הכי שרוטה, באינטרנט הישראלי. 

    אז קדימה, למה אתם מחכים? בואו והצטרפו ותהיו חלק מהמשפחה הקצת דפוקה שלנו.
     

מאמר: טריומף דולומייט - מהמוצלחות של בריטיש ליילנד ואפילו ממציאת קטגוריה


yohai71
 שיתוף
עוקבים 6

פוסטים מומלצים

נפלא .

תודה על המאמרים האלה.

אני רק לא מבין את ההתלהבות היתרה ממנוע 16 השסתומים. אם התכנון היה כ"כ גאוני  -כולם היו משתמשים בו.

שימוש בדחיפים יוצר צרות בתזמון,וגם אם "חסך" את כל המערך של DOHC ,

זה נדון מראש לכשלון.

נ.ב נדמה לי שיצרו את ה -1500 גם בארץ ולנצח בעיני רוחי היא תהיה בצבע תכלת דהוי משהו.

עריכה אחרונה על ידי fanman

יש אנשים שאפילו לקנות רכב צרפתי מגובה ב5 שנות אחריות מפחדים לקנות, ואילו אתה מעז לרכוש רכב Low Cost צרפתי רומני משומש עם K200+ ק"מ . מה שאני רוצה לדעת זה איך לעזעזל אתה קם בבוקר עם ביצים כאלה גדולות ?!

קישור ישיר להודעה
שיתוף באתרים אחרים

קודם כל, תענוג לקרוא אותך!

 

 

מתבקש האתגר מטופ גיר לפני 12-13 שנים

 

רובר SD-1

טריומף דולומיט

אוסטין פרינסס

 

 

  • אהבתי 2
קישור ישיר להודעה
שיתוף באתרים אחרים

מרתק, תודה.

כתבת על ה-1300 ועוד, אבזור ברמה גבוהה..

אני מנסה להבין איזה "אבזור" היה בתחילת שנות ה-70?

גבוה זה נקרא מזגן? הגה כוח?

 

מי שחי לפי הספר - סופו שימות מטעות דפוס (ר' משה שפירא)

קישור ישיר להודעה
שיתוף באתרים אחרים
  • חברי המעגל הראשון

רדיו טייפ, מצית ומאפרות, אולי גם מד סל"ד.

.Volvo 740. It's hip to be square

קישור ישיר להודעה
שיתוף באתרים אחרים
לפני 7 שעות, fanman כתב:

אני רק לא מבין את ההתלהבות היתרה ממנוע 16 השסתומים. אם התכנון היה כ"כ גאוני  -כולם היו משתמשים בו.

שימוש בדחיפים יוצר צרות בתזמון,וגם אם "חסך" את כל המערך של DOHC ,

זה נדון מראש לכשלון.

הסיבות הן מכאניות- מנועי טווין-קאם לא היו דבר שבשגרה כמו היום, ולא היו פשוטים ואמינים יתר על המידה- מה גם שפגשת אותם במכוניות יקרות להחריד (למשל הפרארי דייטונה). הרעיון היה לפשט את המכניקה כדי להוזיל עלויות- הרי טריומף רצו לייצר מנוע 16 שסתומים שישרת אותם במרוצי מכוניות. אבל בניגוד ליצרנים אחרים שעשו את זה ויצרו מספר מוגבל של יחידות כדי לעמוד בתקנות- טריומף לא הפסיקו שם ופשוט ייצרו את המכונית עם המנוע הזה בכמויות גבוהות, וכך הביאו את בשורת 16 השסתומים ל"המונים" (יחסית, כן? בכל זאת סדאן יוקרתית). אף אחד לא עשה את זה אז, אפילו לא BMW עם ה-2002. אמנם היה 2002 טורבו, כידוע, אבל הוא עלה בהתאם. ככל שהשנים התקדמו, התגברו על ה"סיבוך" שבטווין-קאם, וכמו כל טכנולוגיה חדשנית, בסוף היא זולגת למטה.

 

לפני 7 שעות, fanman כתב:

נ.ב נדמה לי שיצרו את ה -1500 גם בארץ ולנצח בעיני רוחי היא תהיה בצבע תכלת דהוי משהו.

אכן הרכיבו במפעלי אוטוקארס גם את ה-1500 וגם את ה-1300, אבל נדמה לי ששניהם בגוף המקורי (1300). הנה אחד הקבועים של מועדון החמש, צילמתי לפני כמה שנים:

 

40340898574_f95831351d_o.thumb.jpg.d36ff46e634e1edf77088bd20194158f.jpg

 

לפני 7 שעות, dotan123 כתב:

מתבקש האתגר מטופ גיר לפני 12-13 שנים

 

רובר SD-1

טריומף דולומיט

אוסטין פרינסס

כן, כמובן מכיר. זה גם הוזכר בתגובות למאמר על הרובר SD1. מפה לשם, יצא שכתבתי סקירות על כל שלוש המכוניות. אני אצטט את מה שכתבתי באותו מאמר כתגובה לפרק טופ גיר הזה:

 

"עד כמה שטופ גיר היו משעשעים, וגם אני נהניתי לצפות בהם, צריך לציין שהדיוק היה מהם והלאה. אפילו קלארקסון אמר בזמנו שזו לא תוכנית על רכבים, אלא תוכנית בידור עם רכבים. דווקא המכוניות בפרק הזה היו מהיותר מוצלחות של בריטיש ליילנד, אבל אם אתה רוכש גרוטאה גמורה ומעביר אותה עינוים, ברור שהיא לא תשרוד. לא חושב שיש מישהו עם מוח מתפקד שבאמת מאמין שהדלת של הרובר נפלה מעצמה (ללא "עזרה")."

 

לפני שעה, איצי בר כתב:

כתבת על ה-1300 ועוד, אבזור ברמה גבוהה..

אני מנסה להבין איזה "אבזור" היה בתחילת שנות ה-70?

הנה, טריומף בעצמם כותבים את זה במודעה הזו:

 

לפני 11 שעות, yohai71 כתב:

triumph_1300.thumb.jpg.b68a869ed6ac09dda03b0d6def0c6208.jpg

כמובן שכל מה שכתוב שם (החל מהשורה התחתונה בבלוק הטקסט הראשון משמאל) נראה היום מגוחך, אבל צריך להשוות לספרטניות המקובלת של שנות השישים.

 

לפני שעה, SlowRide כתב:

רדיו טייפ, מצית ומאפרות, אולי גם מד סל"ד.

רדיו-טייפ בתחילת שנות השבעים? הגזמת. טוב, אולי אצל מרצדס. אה כן, והאמריקאים, אבל המכוניות שלהם תמיד היו מפוצצות בחישמול ואבזור כיד המלך, זה היה עולם אחר יחסית לאירופאיות.

 

ותודה רבה לכולם על התשבוחות.

 

קישור ישיר להודעה
שיתוף באתרים אחרים
לפני 2 דקות, yohai71 כתב:

"עד כמה שטופ גיר היו משעשעים, וגם אני נהניתי לצפות בהם, צריך לציין שהדיוק היה מהם והלאה. אפילו קלארקסון אמר בזמנו שזו לא תוכנית על רכבים, אלא תוכנית בידור עם רכבים. דווקא המכוניות בפרק הזה היו מהיותר מוצלחות של בריטיש ליילנד, אבל אם אתה רוכש גרוטאה גמורה ומעביר אותה עינוים, ברור שהיא לא תשרוד. לא חושב שיש מישהו עם מוח מתפקד שבאמת מאמין שהדלת של הרובר נפלה מעצמה (ללא "עזרה")."

 

 שאלה: לגבי הרובר והטריומף ברור שכן, אבל האם האוסטין פרינסס נחשבת כהצלחה?

קישור ישיר להודעה
שיתוף באתרים אחרים

^

זה תלוי.

 

השאלה היא, מאיזו בחינה? כלכלית? אולי טכנולוגית? זו אולי המכונית המעניינת ביותר שבריטיש ליילנד ייצרו, זאת במידה והמפעלים לא היו בשביתות תוך כדי... וזה חלק מהבעייה- המכוניות לאו דווקא היו רעות, אבל כמעט כל מה שמסביבן כן. עוד על הפרינסס כאן.

קישור ישיר להודעה
שיתוף באתרים אחרים

ובארץ המותג טריומף היה מוכר בעיקר ממכוניות שהורכבו בארץ.

ובתחילה: מלחמות היהודים יולי 1966:

 

Triumph66-object.PNG.a3a7e0f5b49598e1876c97a5d2de50dc.PNG

 

באוקטובר 1967 מבטיחים "עוד מעט" או כמוכר אצלנו "אחרי החגים":

Triumph67-promise.thumb.PNG.9c7ee0e2f43ee944a33ceabfe8f9c989.PNG

 

 

בפועל המכונית נמכרה רק מ69:

Triumph-69.thumb.PNG.a00f505e5a9c169c23e072df3ee6deb7.PNG

 

כמעט במקביל לסגירת מפעל אילין

Triumpyj-69-TIL.PNG.78db306a73c27e73e62b09d3830ff4b8.PNG

 

אבל עדיין פורסמה כחלק מהמכוניות של אוטוקראס ובראשן דגמי הסוסיתא \ כרמל:

Triumph70.PNG.7afce8df74863a75734ad3b502686e1d.PNG

 

עד לסוף היצור ב 73:

 

 

Triumph-73-til.thumb.PNG.7ad107ccde92d641f1beaefb49a71355.PNG


אבל זה לא הסוף תלונות מ 76 על איכות ההרכבה:

Triumph76-lab.thumb.PNG.169200ca6d24527ce4e3580d5413c765.PNG

 

שהתבטאו במחירון של שנת 80 - שימו לב להבדל מול האסקורט שגם הורכבה בארץ:

 

Triumph80-Mehiron.PNG.7a2f73cacd3e0160934a5a7fd1d73563.PNG

 

לא גיליתי סימנים לייבוא של הטולדו או הדולומיט.

 

  • אהבתי 4

יש צורך רק בחמש אצבעות כדי לנהל את הגלקסיה, ורק בשלוש־עשרה אצבעות על מנת לשלוט ביקום. -- דוד אבידן

קישור ישיר להודעה
שיתוף באתרים אחרים

מדהים איך תעשיית הרכב התקדמה מאז שנות השבעים.

האנגלים היו מייצרים זוועות כאלה ועכשיו יש להם את המקלארן ספידטייל

 

  • אהבתי 1

אייל

קישור ישיר להודעה
שיתוף באתרים אחרים
לפני כשעה, LotusElise כתב:

האנגלים היו מייצרים זוועות כאלה ועכשיו יש להם את המקלארן ספידטייל

מצד שני האנגלים היו מיצרני הרכב הגדולים בעולם וכיום אין להם שוב יצרן רכב עממי. למיטב זכרוני בסיקסטיז היו ממוקמים מבחינת ייצור רק מתחת לאמריקאים והגרמנים. המומחה שפתח את השרשור הזה בטוח יודע יותר טוב.

באייטיז ונייטיז רכב אנגלי היה שם למשהו מתפרק

מקלארן זה נישה עם כל הכבוד

  • אהבתי 1
קישור ישיר להודעה
שיתוף באתרים אחרים

^

כן, השוואה בין מקלארן לייצור המוני לא במקום. דווקא הדולומייט ספרינט לא היה זוועה מוטורית כלל, כמו גם הרובר SD1 או אפילו הפרינסס האמורה- הן פשוט היו מכוניות שנפלו קורבן לסביבתן (משבר כלכלי, יחסי עבודה קלוקלים במפעלים האמורים ומלחמות פנים ארגוניות בבריטיש ליילנד).

 

וכדאי לזכור שמכוניות אירופאיות של אותו הזמן לא היו בדיוק פאר היצירה- כן, היו הברקות (כמו הסימקה 1100 שכתבתי עליה לאחרונה), אבל את זה היה גם לבריטים. ומכוניות אירופאיות החלידו בדיוק כמו בריטיות. אגב, אני לא מציין את המכוניות האמריקאיות של אותם ימים לא כי הם לא נחשבות, אלא כי מדובר בקונספציות אחרות, וההשוואה למכוניות בריטיות (או אירופאיות\יפניות) לא מתאימה כלל.

 

ואני אוסיף עוד דבר אחרון; כשמדברים על פורד אסקורט, למשל, כולם חושבים על המקסיקו, או ה-RS1600, או ה-RS2000- רובם ככולם הטופ הספורטיבי של הדגם. אבל עמך התנייד במודלים הבסיסיים, 1.0 ליטרים ללא שום יומרות, וכאחד שזכה לחוות כמה מודלים בסיסיים כאלה, אני מתחייב לכם שאין באמת הבדל בין אסקורט בסיסי שכזה להילמאן אבנג'ר בסיסי ל(אפילו) מוריס מרינה בסיסית. אף אחד מהם לא היה שוס גדול לנהיגה או אפילו כנוסע, ולקח זמן עד שהתווסף איזשהו ערך למכוניות כאלה ברמה הנמוכה שלהן. אני אפילו ארחיק לכת עשר שנים מאוחר יותר ואעיז לכתוב שגם סיירה עם הנעה אחורית, 1.6 סמ"ק, היא לא משהו מדהים לנהיגה, למרות המעמד המיתולוגי לו זכתה (בכלל, המילים "הנעה אחורית" הן לא ערובה כלשהי למשהו מהנה).

 

אני לא אוהב להתנבא אבל לדעתי, אותו דבר יקרה בעוד עשרים שנה עם, נניח הסיאט ליאון- כולם יזכרו את הקופרה אבל ישכחו שהליאון הבסיסי, 1.2 (או 1.0, מה שזה לא יהיה שמוכרים היום), הוא לא שום דבר יוצא דופן או בעל עדיפות על אופל אסטרה, פיג'ו 308 או אפילו קורולה האצ'באק, רחמנא ליצלן.

 

 

קישור ישיר להודעה
שיתוף באתרים אחרים

הצטרף לדיון

ניתן לפרסם הודעה כעת ולהירשם לאתר מאוחר יותר. במידה וכבר יש לך חשבון בפורום, התחבר כעת בכדי לפרסם באמצעות החשבון שלך.

Guest
הגב לנושא זה...

×   התוכן שהדבקת מסוגנן.   הסר סיגנון

  Only 75 emoji are allowed.

×   הקישור שלך הוטמע אוטומטית בגוף ההודעה.   הצג כקישור רגיל

×   התוכן הקודם שלך שוחזר.   ניקוי העורך

×   You cannot paste images directly. Upload or insert images from URL.

 שיתוף
  • תכנים דומים

    • מאת yohai71
      הטריומף TR7 נולדה מתוך יוזמה של בריטיש ליילנד (BL) ולא טריומף, כדי להחליף את הטריומף TR6, טריומף GT-6, ה-MGB וה-MGB GT - ואכן הייתה ידועה בתוך BL כ"מכונית הספורט של הקונצרן". שורשיהן של כל המכוניות הנ"ל היו טמונים בשנות החמישים, בין אם כנגזרות של סדאנים וותיקים ופשוטים מאד (ה-MGB הייתה מבוססת על האוסטין קיימברידג'\ מוריס אוקספורד התאומות משנת 1959, והטריומף GT-6 היה מבוסס על הטריומף ספיטפייר, שבתורו נבנה על שלדת הטריומף הראלד משנת 1959), ובין אם הדור האחרון בשרשרת של רכבים שמקורה בטריומף TR2 המקורי משנת 1953. במילים אחרות, עד שהגיעו שנות השבעים, כולן היו יותר מ-בשלות להחלפה.
       

       
      כמובן, מכוניות אלו גם כיסו שטח נרחב בשוק, עם מנועים הנעים בין ארבעה צילינדרים בנפח 1.5 ליטר לששה צילינדרים בנפח 2.5 ליטר, מ-60 כ"ס ל-125 כ"ס, ממכוניות ספורט קלילות ולא-מאיימות לחוויית ה-Roadster הבריטי הבלתי-מתפשר במלוא הדרו. בעצם, אולי אותו שטח שוק לא היה נרחב באמת- הרי פורד מראש כלל לא טרחו להתמודד בו. ובדרך כלל, אם פורד לא היו נוכחים בפלח שוק מסוים, כנראה שלא היה שווה להיות בו (לרוב הם צדקו).
       

       
      סיבה נוספת לרצון להחליף את כל מכוניות הספורט המזדקנות הנ"ל, הייתה השפעות של חוקים ותקנות שונות שחלו, או עמדו לחול; בשנת 1972, התעורר צפי לא-בלתי-מבוסס שבעתיד הקרוב, מכוניות פתוחות יאסרו למכירה בצפון אמריקה בשל סיבות בטיחותיות. תוסיפו לזה את תקנות זיהום האוויר הממשמשות ובאות, כמו גם את משבר הדלק של שנת 1973, ואפשר להבין מדוע רבים סברו שימי מכוניות הספורט הדו-מושביות הפתוחות ספורים, בעיקר אלו של המכוניות היותר-חזקות שבחבורה.
       
       
       
      לפיכך, המכונית העתידית הייתה אמורה לכסות כמה וכמה בסיסים; היא הייתה צריכה להתאים לעולם מסובך ומגביל הרבה יותר מ-בעבר, ועדיין להיות מודרנית מספיק בשביל שנות השבעים. לקחת סתם פלטפורמה, נניח ממוריס מרינה או טריומף דולומייט, לא היה מספיק, וזאת לפני שחושבים על יריבות תחרותיות בסגנון הפורד קפרי או פולקסוואגן שירוקו, שהיו אלטרנטיבות יעילות מאד מול מכונית הספורט המסורתית- אכן, ניתן לטעון שמכוניות אלו הרגו את ה-Roadster הבריטי כשם שחסרונותיו תרמו למותו. "אתה יכול לרכוש Roadster אם אפשר להכניס אליו את הילדים והקניות" היה המשפט שבזכותו נמכרו לא מעט קפרי או שירוקו.
       

       
      על מנת להבין בצורה הטובה ביותר מה ירצה השוק הגדול ביותר בעולם עבור מכונית שכזו, בסוף 1970 שלחה BL לארצות-הברית צוות ממחלקת תכנון מוצר והנדסה (Product Planning and Engineering) בראשותו של ספן קינג (Spen King), המהנדס הראשי של רובר\טריומף (והמוח מאחורי הרובר SD1 והריינג'-רובר), כדי לפגוש לא רק בנציגים והדילרים המקומיים של בריטיש ליילנד, אלא גם בעיתונאי רכב ואפילו אנשי קבוצות מרוצי מכוניות ספורט, ולאסוף מידע על מה השוק רוצה. התשובה שעלתה הייתה מכונית קונבנציונלית, בפורמט שיהיה קל לטיפול, תיקון ואפילו שדרוג, אם צריך. כלומר: מנוע קדמי עם הנעה אחורית; התנהגות כביש טובה אך ללא צורך במתלה אחורי עצמאי; ומנוע ארבעה צילינדרים שאמור להספיק לחבילה אך ללא הזרקת דלק מסובכת לאחזקה. נוחות ומרווח פנים היו גם הם דרישות מקדימות, יחד עם סטייל כלשהו, כמובן.
       
      עוד טרם אישור פרויקט ה-TR7 (שנקרא בשם קוד Bullet) בשנת 1971, היו לבריטיש ליילנד שני מסלולים מתחרים אפשריים עבור מכונית ספורט דו מושבית; אחד מטריומף והשני מאוסטין-מוריס. ההצעה מטריומף הייתה מכונית קונבנציונלית מבחינה מכאנית בעלת גג בתצורת טארגה, ועיצובה, לאחר השלמתו בידי ג'אובני מיקלוטי, היה מאופק אך עכשווי ודומה לפורשה 914:
       

       
      הצעת אוסטין-מוריס (או MG, אם תרצו) הייתה של מכונית בעלת מנוע מרכזי, בעל יחידת ההינע של האוסטין מקסי, מתלים הידרולאסטיים כמו שאר המכוניות בתכנון אלק איסיגוניס, ועיצוב צעקני, סטייל מכונית-על, שהדגיש את מיקום המנוע. מבחינה מכאנית, היא הייתה דומה מאד ל-MGF שהוצגה מאוחר הרבה יותר:
       

       
      שתי ההצעות צומצמו לאחת ע"י הנהלת BL, תוך התחשבות במסקנות שנלמדו לאחר הסיור באמריקה (עם ההעדפה הברורה למכונית הקונבנציונלית). טריומף ואוסטין-מוריס התבקשו לספק הצעות לעיצוב המכונית, שעיצובה כפי שהוגש ע"י טריומף, לא נחשב נועז מספיק בכדי למשוך את הקונים הפוטנציאליים.
       

       
      אוסטין-מוריס גייסו לעניין את אחד המעצבים המובילים בבריטניה באותן שנים, האריס מאן, שתחת שמו האוסטין אלגרו והליילנד פרינסס. היה עליו להתמודד עם תקנת בטיחות 208 של ארגון ה-NHTSA, שכאמור הייתה צפויה לאסור אפקטיבית על מכוניות פתוחות לחלוטין. מאן, חסיד אדוק של צורת ה-Wedge הפופולרית בשנות השבעים, עבד מסביב לבעיה, תוך שימוש באחוריים מובחנים וגג טארגה, וכך יצר את הרושם שהמכונית בעלת מנוע מרכזי:
       

       
      בלשון המעטה, התוצאה אולי לא תתאים לחכו של כל אחד, אבל היא בפירוש יוצאת דופן ומעניינת, גם אם לא מכונית פתוחה באמת. גם כך, הצלחת הדאטסון 240Z בארצות הברית לא נעלמה מעיניהם של בריטיש ליילנד- כלומר, אולי האיסור הצפוי על מכירת מכוניות פתוחות לא היה נורא כל כך. אולי לאמריקה לא היה אכפת כל כך ממכוניות פתוחות?
       

       
      המנוע סופק מיחידת ארבעת הצילינדרים בנפח 2.0 סמ"ק של הטריומף דולומייט ספרינט, אם כי נעשה שימוש בראש מנוע רגיל בעל 8 שסתומים ולא בראש המנוע החדשני בעל 16 השסתומים של הספרינט החזק יותר. הגרסאות הבריטיות סיפקו בסביבות 105 כ"ס, אם כי במעבר לארה"ב, בשל ענייני זיהום אוויר, חלה ירידה לכיוון של 80 כ"ס. עדיין, זה היה צעד משמעותי מעל לביצועי ה-MGB.
       

       
      מבחינת גודל, המכונית הייתה בעלת בסיס גלגלים של כ-224 ס"מ, קצר יותר מאלו של ה-MGB והטריומף TR6, אם כי ה-TR7 הייתה ארוכה משתיהן ובעלת סרחי עודף ארוכים יותר, וגם רחבה יותר מהן בסביבות 15 ס"מ. היא כמובן שקלה יותר מה-MGB אך בעלת גג מלא ומרכב חזק יותר. BL תדרכו את העיתונים על כוונות לייצר כ-60-70,000 יחידות לשנה, מה שהתברר כאופטימי מאד (מאד מאד): הייצור הכולל היה בסביבות 115,000 יחידות, כאשר הכמות השנתית הגדולה ביותר שיוצרה הייתה בסביבות 38,000 יחידות, בשנת 1976. המספרים צורמים במיוחד מול המשך ייצור ה-MGB שכמעט ולא צומצם כדי לפנות מקום עבור ה-TR7, ופרט לשנה אחת עקף את כמויות הייצור של הטריומף החדשה באופן קבוע.
       

       
      המתחרה האירופאית העיקרית של ה-TR7 הייתה הפיאט X1/9. מבחינת גודל היו שתיהן דומות מאד, כאשר הטריומף מעט ארוכה ורחבה יותר, ושוקלת ב-91 ק"ג יותר. לפיאט היה מנוע מרכזי בנפח 1.3 ליטרים שאח"כ צמח ל-1.5 ליטרים ולמרות שהייתה חלשה מה-TR7, פיצתה על כך בנהיגה מלאת אופי ורעשים מהנים מהאגזוז. בתאוצה, הפסידה הפיאט לטריומף בזינוק הראשוני, אך בהמשך התאוצה הצליחה להתגבר על יריבתה. כמובן, לפיאט גם היה גג טארגה מלא שנמנע מה-TR7, והיא שרדה חיים ארוכים יותר, עם ייצור בין 1972-1989 וכ-45,000 יחידות יותר מהטריומף.
       
      מכוניות מייצור ראשוני הגיעו לאמריקה בתחילת 1975. העיצוב המוחצן דווקא שרד את המעבר מלוח השרטוט לדבר האמיתי, כולל הפנסים המתקפלים- אך כאמור עם גג מלא ולא טארגה, ובצירוף פגושי תקינה אמריקאית מכוערים, שהיה ברור ל-BL שיהיו מחויבי-מציאות, אם רוצים למכור באמריקה. המכונית הוצגה לעיתונאות המקומית בבוקה ראטון שבפלורידה בינואר 1975, אבל עוד לפני כן, נבדק משלוח של 35 מכוניות טרום-ייצור (כי הייצור עצמו נעצר עקב שביתה במפעל שבליברפול) ובהרבה מאמץ, הוכנו להשקה 17 מכוניות. התרשמות העיתונות המקומית לא הייתה שלילית, וכמה אף נתנו ביקורות חיוביות בשל עליית המדרגה הניכרת מהטריומף TR6 המזדקנת-מאד (שייצורה נפסק כשנה מאוחר יותר) ומה-MGB, שאת גרסת ה-GT שלה החליפה למעשה ה-TR7 באמריקה.
       
       
      שלוש מכוניות נמסרו לעיתונאים מובילים ממגזינים נחשבים לנהיגות ארוכות טווח לרוחב ואורך ארה"ב: דון פולר (Fuller) ממגזין Road and Track חזר בבטחה עם המכונית לקליפורניה; ג'ון כריסטי (Christy) ממגזין Motor Trend מצא את עצמו בתעלה לאחר שחמק ממפגש עם משאית בסופת שלגים, וליאון מאנדל (Mandel) ממגזין Car and Driver יצא לנבאדה, ומנועו "נתפס" בצפון טקסס.
       

       
      במאי 1976, אחרי עיכובים במסירות רכבים בארה"ב וחוסר היכולת של בריטיש ליילנד לעמוד במספרים הרצויים, הושקה המכונית בבריטניה לביקורות ברובן-חיוביות, כל עוד לא ציפיתם למחליפה ישירה עבור ה-TR6 או למכונית פתוחה. העיתונאי הנחשב LJK Setright ממגזין Car ניסה את הפנסים המתקפלים כדי לבדוק את השפעתם על האווירודינמיקה במהירות גבוהה, ולמצער- רק אחד מהם הסכים להתרומם... בכל זאת, עבור מי שנהג ב-MGB או MGB GT ולא נזקק למושבים האחוריים (שממילא היו קטנים מאד), המכונית הייתה שיפור רציני כמעט בכל תחום, אולי למעט העיצוב, שהיה עניין סובייקטיבי.
       
      אבל אין מנוס מלציין את אחד מחסרונותיה הגדולים של ה-TR7 - איכות ההרכבה הייתה מזעזעת, אפילו בשביל הרמה הרגילה של BL, וללא ספק תרמה לכישלונה של המכונית. לא חסרו סיפורים על TR7 שסירבו להתניע, פנסים שעלו וירדו לסירוגין, חוטי חשמל מותכים, גגות דולפים ועוד, כל זה ברכבים חדשים! אפילו מול איכויות הייצור הנמוכות בשנות השבעים (בהשוואה לסטנדרט הנוכחי), לא הייתה לכך הצדקה.
       

       
      בשנת 1978, נסגר מפעל Speke שבליברפול על אף הלחצים הפוליטיים לשמרו, והייצור עבר למפעל Canley שבקובנטרי, שם הצטרף לייצור הטריומף דולומייט. איכות הייצור השתפרה בשלב זה, אם כי אולי זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.
       
       
       
       
      הגרסה הפתוחה הגיעה לאמריקה בשנת 1979 ולאירופה בשנת 1980, לאחר שהוסר איום האיסור על מכירת מכוניות פתוחות. העיצוב שוב היה מידיו של מיקלוטי (לא ברור מדוע לא יכלו BL לבצע את העבודה הקטנה-יחסית בעצמם), ובלי-משים התייחס לכמה מהביקורות על העיצוב של הגרסה הסגורה. לא כולן, כמובן- קפלי הצד בצורת קשת עדיין היו שם, אבל הם כבר לא התנגשו בקו הגג. הגלגלים עדיין נראו מעט אבודים בתוך בתיהם. אבל זה הספיק כדי שבריטיש ליילנד ימשכו את ה-MGB מהשוק האמריקאי בשנת 1980.
       

       
      ה-TR7 הפתוחה שווקה באפקטיביות בבריטניה, עם הפוסטר הנ"ל. פרט טכני מעניין לגבי הגרסה הפתוחה היא משקולות שהוטמנו תחת הפגוש הקדמי, כדי לשכך רעידות מבניות שצצו בה. אפשר לראות השתפלות של פרופיל המכונית אם מסתכלים לרוחב הפגוש.
       

       
      הדבר המשמעותי הנוסף שקרה בשנת 1979 היה ההתקנה של מנוע הרובר V8 (במקורו של ביואיק) בנפח 3.5 ליטרים, שנתן למכונית את השם המתבקש TR8, ואפשר לה ביצועים יפים (לתקופה), כגון 0-100 ב-7.5 שניות ומהירות סופית בסביבות 200 קמ"ש. גרסה זו יכלה להתחרות הרבה יותר טוב מול הדאטסון 240Z \ ניסאן 280Z, למשל. יוצרו בסביבות 2700 TR8, כשרובן המכריע נשלח לצפון אמריקה וכמה מאות נותרו בבריטניה.
       

       
      בשנת 1980, שוב עבר הייצור דירה למפעל רובר שבסוליהאל (Solihull), ליד פס הייצור של הרובר SD1 על שלל גרסותיו. באופן קומי, זה נראה כאילו BL הזיזו את פס הייצור של ה-TR7 ממפעל למפעל בחיפוש אחר כוח עבודה ראוי, שסוף סוף יספק תוצר ראוי... אבל בשלב זה הפאונד החזק, כמויות הייצור הנמוכות וסגירת מפעל סוליהאל בשנת 1981, חיסלו את ה-TR7/8 סופית. יו"ר בריטיש ליילנד הכוחני, מייקל אדוארדס (Edwardes), קבע כי המכונית מעולם לא הרוויחה אפילו פאונד אחד.
       
       
       
       
      וזו ההיסטוריה הלא-ממש-חיובית של המכונית על קצה המזלג. אז מה, אם בכלל, אפשר לחבב ב-TR7?
       

       
      נתחיל דווקא בפיל שבחדר- העיצוב השנוי במחלוקת. כן, הוא אולי שועבד לחלוטין לצורת ה-Wedge, אבל גם ייחודי, בעל אופי, ובצבעים הנכונים- אפילו אנרגטי- בדיוק מה שמכונית ספורט אמורה להיות. בנוסף, הוא גם מקורי, ללא ניסיון ללבוש איזשהו סטייל מסורתי או זיהוי מותגי, כגון צורת גריל צפויה. העיצוב המרמז על מנוע מרכזי הוא בונוס, וגם עוזר לספק תא-מטען בגודל ראוי, דבר נדיר במכוניות מסוג זה. ומי שלא מתחבר לגג הסגור, יכול להתנחם במעט הקלאסיות האלגנטית שמספקת הגרסה הפתוחה.
       

       
      נקודה לחיוב היא תא הנוסעים. בהשוואה לקודמיו, ה-TR7 ביצע התקדמות ענקית, לא רק בפרקטיות אלא גם בצורה. ששת המחוונים היו גלויים וברורים, מוטות התפעול והמתגים כולם בהישג יד, והעיצוב היה עכשווי לחלוטין. מקום היה בשפע (תוצאה של אחת המסקנות מהסיור האמריקאי המקדים בשנת 1970), המושבים שובחו בשל צורתם ונוחותם, כמו גם מערכת האוורור והחימום, שעבדה כראוי.
       

       
      על הכביש, במיוחד מול ה-MGB, המכונית הייתה אפילו מצוינת. המגזין אוטוקאר תיאר אותה כ"מרכב המחפש מנוע מתאים" (chassis in search of an engine). אולי מדובר בהגזמה, אבל מבחינת התנהגות כביש, למכונית היו כל היכולות המתאימות לתקופתה כדי להתמודד מול מתחריה, למרות המחסור בכוח (על כך ענתה גרסת ה-TR8, אם כי מאוחר מדי).
       
      וכמובן, אי אפשר שלא לציין את הצלחות המכונית במרוצי מכוניות באירופה ובצפון אמריקה:
       

       
      בין השנים 1976-1980 הריצה בריטיש ליילנד באירופה את ה-TR7 תוך שימוש ביחידת המנוע של הטריומף דולומייט ספרינט ומאוחר יותר, מנוע ה-V8. בידיו האמונות של טוני פונד (Pond), אחד מנהגי הראלי הבריטיים הטובים ביותר, זכתה המכונית בכמה מרוצי ראלי (כביש). להלן סרט מעניין לא רק על הטריומף TR7 ראלי, אלא גם על איך נראו המרוצים עצמם בסוף שנות השבעים. בעיני, החלק הטוב הוא הסאונד של המכונית- רעש אמריקאי במכונית בריטית:
       
       
       
       
      בצפון אמריקה, זכתה הטריומף באליפות ה-SCCA PRO ראלי ברציפות משנת 1977 עד 1980 ע"י ג'ון באפאם (Buffum):
       

       
      קבוצת המרוצים האמריקאית, Group 44, מיסודו של בוב טוליוס (Tullius), לה היו קשרים ארוכים מול ליילנד מאחר והתחרתה במרוצי מכוניות ספורט עם יגוארים שונים (בהמשך, היו אלו שפיתחו את מה שהפך ליגוארים מתחרי לה-מנס), הריצה בהצלחה שתי TR8 באליפויות הטרנס-אם (Trans Am) ו-IMSA בין השנים 1978-1981, עם ניצחונות רבים:
       

       
      סה"כ, בשביל מכונית עם אורך חיים כל כך קצר, ההצלחה המוטורית הייתה פנומנלית, לא-פחות.
       
      לסעיפי הזכויות יש להוסיף את היותה של ה-TR7 ידידותית לשדרוגים. התקנה של מנוע הדולומייט ספרינט היא עניין כמעט בסיסי- BL ממילא תכננו להציע את היחידה הזו כאופציה, מה שלבסוף לא התממש. השתלה של מנוע ה-V8 במכוניות בעלות מנועי ארבעת הצילינדרים גם היא לא עניין מסובך במיוחד, והעובדה שתיבת ההילוכים נחלקת עם הרובר SD1 בעל אותה יחידת הינע, מפשטת את ההתקנה. ובאמת, רוב ה-TR8 שמסתובבות היום על כבישי בריטניה הן למעשה שדרוגים מ-TR7. לאורך השנים, הוצע מנוע הרובר V8 בכמה וכמה נפחים, הגדול שביניהם בן 5.0 ליטרים ובעל כ-300 כ"ס, כך שכוח רב יכול להיכנס למרכב ה-TR7, הרבה יותר ממה שהוצע בזמן שהייתה חדשה.
       
      ואז נוספים מעללים שקרו (או ברוב המקרים, לא קרו) ל-TR7 שתורמים להתעניינות במכונית; בריטיש ליילנד תכננו גרסת 2+2 מוארכת שתיקרא טריומף לינקס (Lynx), ותוכל להתחרות כראוי בפורד קפרי ובפוקסוואגן שירוקו. פוליטיקה פנימית, מחסור במזומנים וסגירת המפעל ב-Speke חיסלו את המיזם הזה, אבל חלק מאבות-הטיפוס שרדו. הרעיון דווקא היה ראוי, והמכונית יכלה להתחרות בקפרי עם יכולת דינמית וסטייל, בתוספת זיקה למכוניות ספורט המובנית במותג טריומף:
       

       
      אפילו מאוחר כשנת 1979, BL בדקו היתכנות של גרסה בעיצוב מעודכן, עם הארכה קלה בבסיס הגלגלים ובעלת מנוע סדרה O מתוך המוריס מרינה והליילנד פרינסס, שבהמשך תחליף את ה-TR7 עצמה וגם (סוף סוף) תחליף את ה-MGB בבריטניה- בריטיש ליילנד אפילו תכננו גרסה ייעודית של MG, כמו גם גרסה ייעודית לטריומף. בכלל, הצעות לגרסת MG עלו כבר מתחילת שנות השבעים ועד לשנת 1980, לעיתים כמשלימות ל-TR7 ולעיתים במקומה. שימו לב לצידי המכונית שמזכירים בעיצובם את צידי האוסטין מאסטרו\מונטגו, שהופיעו כמה שנים מאוחר יותר:
       

       
      עם כל הביקורת המובנית כנגד בריטיש ליילנד, אפשר להוריד את הכובע בפניהם שבכל זאת ניסו ליישם את הפרויקט הזה, בייצור מתוך שלושה מפעלים שונים ובשלוש קונפיגורציות- מכונית קופה סגורה, Roadster וגרסת V8.
       

       
      אם כן, לזכותה של ה-TR7 עומדים כמה דברים: הקונספט תוכנן להיות מה שהשוק הראשי אמר שהוא רוצה; לשאול את השוק מה הוא רוצה הייתה תוכנית טובה- אחרי הכל, הצוות הבא שעשה כן הצליח, ובגדול- אפילו מוקדם כשנת 1976, קיבל בוב הול (Hall) ממגזין מוטור טרנד פניה בדיוק באותו האופן שבריטיש ליילנד עשו, ממה שבהמשך הסתבר כתחילתו של פרויקט המאזדה MX-5.
       

       
      הסטייל היה מודרני, בריטי, ולא אדפטציה של סדאן מבית BL; תא הנוסעים היה מוצלח; כיול המתלים היה ראוי, בעצמו חידוש עבור מכונית ספורט בריטית; מנוע ה-V8 עשה ממנה מכונית טובה; הגרסה הפתוחה הייתה אדפטציה עיצובית מוצלחת; ולבסוף, כמכונית קלאסית, יש לה ערך מצוין, קלה יחסית לאחזקה ועדיין מזוהה כמשהו מיוחד, עם תגובות לכאן או לכאן.
       

       
      ישנה תיאוריה שגורסת כי ה-TR7 היא מיקרוקוסמוס של בריטיש ליילנד; רעיון מוצלח, אבל לקח יותר מדי זמן ליישם אותו; יותר מדי חלקי מדף מותקנים בכדי לשכנע שמדובר במכונית חדשה באמת (אפילו שהיא הייתה מהחדשות-יותר בליינאפ); מכוונת לנישה הלא-נכונה בשוק הרכב; שווקה לפני שהייתה מוכנה; צפי ייצור שאפתני מדי מהמפעל הלא-נכון; חולשות בסיסיות שמעולם לא תוקנו (דליפות, חלודה וכשלים מכאניים); המכוניות אותן הייתה אמורה להחליף המשיכו בייצור ומכירה; איכות הרכבה גרועה (כבר אמרנו?); ופרט למנוע ה-V8, ללא שום פיתוחים או שדרוגים משמעותיים נוספים אחרי שכבר יצאה לשוק.
       
      בסופו של דבר, מדובר בעוד מוצר עם הרבה רצון טוב וניסיון ליצור משהו יוצא דופן מבית בריטיש ליילנד, ששוב הוכשל בידי אותה חברה בדיוק, עם אותן הבעיות ששטפו את תעשיות הרכב בבריטניה בשנות השבעים ואת BL בפרט- שביתות, איכות הרכבה קלוקלת וסינדרום ה"מעט מדי, מאוחר מדי".
       

    • מאת yohai71
      הטריומף TR7 נולדה מתוך יוזמה של בריטיש ליילנד (BL) ולא טריומף, כדי להחליף את הטריומף TR6, טריומף GT-6, ה-MGB וה-MGB GT - ואכן הייתה ידועה בתוך BL כ"מכונית הספורט של הקונצרן". שורשיהן של כל המכוניות הנ"ל היו טמונים בשנות החמישים, בין אם כנגזרות של סדאנים וותיקים ופשוטים מאד (ה-MGB הייתה מבוססת על האוסטין קיימברידג'\ מוריס אוקספורד התאומות משנת 1959, והטריומף GT-6 היה מבוסס על הטריומף ספיטפייר, שבתורו נבנה על שלדת הטריומף הראלד משנת 1959), ובין אם הדור האחרון בשרשרת של רכבים שמקורה בטריומף TR2 המקורי משנת 1953. במילים אחרות, עד שהגיעו שנות השבעים, כולן היו יותר מ-בשלות להחלפה.
       

       
      כמובן, מכוניות אלו גם כיסו שטח נרחב בשוק, עם מנועים הנעים בין ארבעה צילינדרים בנפח 1.5 ליטר לששה צילינדרים בנפח 2.5 ליטר, מ-60 כ"ס ל-125 כ"ס, ממכוניות ספורט קלילות ולא-מאיימות לחוויית ה-Roadster הבריטי הבלתי-מתפשר במלוא הדרו. בעצם, אולי אותו שטח שוק לא היה נרחב באמת- הרי פורד מראש כלל לא טרחו להתמודד בו. ובדרך כלל, אם פורד לא היו נוכחים בפלח שוק מסוים, כנראה שלא היה שווה להיות בו (לרוב הם צדקו).
       

       
      סיבה נוספת לרצון להחליף את כל מכוניות הספורט המזדקנות הנ"ל, הייתה השפעות של חוקים ותקנות שונות שחלו, או עמדו לחול; בשנת 1972, התעורר צפי לא-בלתי-מבוסס שבעתיד הקרוב, מכוניות פתוחות יאסרו למכירה בצפון אמריקה בשל סיבות בטיחותיות. תוסיפו לזה את תקנות זיהום האוויר הממשמשות ובאות, כמו גם את משבר הדלק של שנת 1973, ואפשר להבין מדוע רבים סברו שימי מכוניות הספורט הדו-מושביות הפתוחות ספורים, בעיקר אלו של המכוניות היותר-חזקות שבחבורה.
       
       
       
      לפיכך, המכונית העתידית הייתה אמורה לכסות כמה וכמה בסיסים; היא הייתה צריכה להתאים לעולם מסובך ומגביל הרבה יותר מ-בעבר, ועדיין להיות מודרנית מספיק בשביל שנות השבעים. לקחת סתם פלטפורמה, נניח ממוריס מרינה או טריומף דולומייט, לא היה מספיק, וזאת לפני שחושבים על יריבות תחרותיות בסגנון הפורד קפרי או פולקסוואגן שירוקו, שהיו אלטרנטיבות יעילות מאד מול מכונית הספורט המסורתית- אכן, ניתן לטעון שמכוניות אלו הרגו את ה-Roadster הבריטי כשם שחסרונותיו תרמו למותו. "אתה יכול לרכוש Roadster אם אפשר להכניס אליו את הילדים והקניות" היה המשפט שבזכותו נמכרו לא מעט קפרי או שירוקו.
       

       
      על מנת להבין בצורה הטובה ביותר מה ירצה השוק הגדול ביותר בעולם עבור מכונית שכזו, בסוף 1970 שלחה BL לארצות-הברית צוות ממחלקת תכנון מוצר והנדסה (Product Planning and Engineering) בראשותו של ספן קינג (Spen King), המהנדס הראשי של רובר\טריומף (והמוח מאחורי הרובר SD1 והריינג'-רובר), כדי לפגוש לא רק בנציגים והדילרים המקומיים של בריטיש ליילנד, אלא גם בעיתונאי רכב ואפילו אנשי קבוצות מרוצי מכוניות ספורט, ולאסוף מידע על מה השוק רוצה. התשובה שעלתה הייתה מכונית קונבנציונלית, בפורמט שיהיה קל לטיפול, תיקון ואפילו שדרוג, אם צריך. כלומר: מנוע קדמי עם הנעה אחורית; התנהגות כביש טובה אך ללא צורך במתלה אחורי עצמאי; ומנוע ארבעה צילינדרים שאמור להספיק לחבילה אך ללא הזרקת דלק מסובכת לאחזקה. נוחות ומרווח פנים היו גם הם דרישות מקדימות, יחד עם סטייל כלשהו, כמובן.
       
      עוד טרם אישור פרויקט ה-TR7 (שנקרא בשם קוד Bullet) בשנת 1971, היו לבריטיש ליילנד שני מסלולים מתחרים אפשריים עבור מכונית ספורט דו מושבית; אחד מטריומף והשני מאוסטין-מוריס. ההצעה מטריומף הייתה מכונית קונבנציונלית מבחינה מכאנית בעלת גג בתצורת טארגה, ועיצובה, לאחר השלמתו בידי ג'אובני מיקלוטי, היה מאופק אך עכשווי ודומה לפורשה 914:
       

       
      הצעת אוסטין-מוריס (או MG, אם תרצו) הייתה של מכונית בעלת מנוע מרכזי, בעל יחידת ההינע של האוסטין מקסי, מתלים הידרולאסטיים כמו שאר המכוניות בתכנון אלק איסיגוניס, ועיצוב צעקני, סטייל מכונית-על, שהדגיש את מיקום המנוע. מבחינה מכאנית, היא הייתה דומה מאד ל-MGF שהוצגה מאוחר הרבה יותר:
       

       
      שתי ההצעות צומצמו לאחת ע"י הנהלת BL, תוך התחשבות במסקנות שנלמדו לאחר הסיור באמריקה (עם ההעדפה הברורה למכונית הקונבנציונלית). טריומף ואוסטין-מוריס התבקשו לספק הצעות לעיצוב המכונית, שעיצובה כפי שהוגש ע"י טריומף, לא נחשב נועז מספיק בכדי למשוך את הקונים הפוטנציאליים.
       

       
      אוסטין-מוריס גייסו לעניין את אחד המעצבים המובילים בבריטניה באותן שנים, האריס מאן, שתחת שמו האוסטין אלגרו והליילנד פרינסס. היה עליו להתמודד עם תקנת בטיחות 208 של ארגון ה-NHTSA, שכאמור הייתה צפויה לאסור אפקטיבית על מכוניות פתוחות לחלוטין. מאן, חסיד אדוק של צורת ה-Wedge הפופולרית בשנות השבעים, עבד מסביב לבעיה, תוך שימוש באחוריים מובחנים וגג טארגה, וכך יצר את הרושם שהמכונית בעלת מנוע מרכזי:
       

       
      בלשון המעטה, התוצאה אולי לא תתאים לחכו של כל אחד, אבל היא בפירוש יוצאת דופן ומעניינת, גם אם לא מכונית פתוחה באמת. גם כך, הצלחת הדאטסון 240Z בארצות הברית לא נעלמה מעיניהם של בריטיש ליילנד- כלומר, אולי האיסור הצפוי על מכירת מכוניות פתוחות לא היה נורא כל כך. אולי לאמריקה לא היה אכפת כל כך ממכוניות פתוחות?
       

       
      המנוע סופק מיחידת ארבעת הצילינדרים בנפח 2.0 סמ"ק של הטריומף דולומייט ספרינט, אם כי נעשה שימוש בראש מנוע רגיל בעל 8 שסתומים ולא בראש המנוע החדשני בעל 16 השסתומים של הספרינט החזק יותר. הגרסאות הבריטיות סיפקו בסביבות 105 כ"ס, אם כי במעבר לארה"ב, בשל ענייני זיהום אוויר, חלה ירידה לכיוון של 80 כ"ס. עדיין, זה היה צעד משמעותי מעל לביצועי ה-MGB.
       

       
      מבחינת גודל, המכונית הייתה בעלת בסיס גלגלים של כ-224 ס"מ, קצר יותר מאלו של ה-MGB והטריומף TR6, אם כי ה-TR7 הייתה ארוכה משתיהן ובעלת סרחי עודף ארוכים יותר, וגם רחבה יותר מהן בסביבות 15 ס"מ. היא כמובן שקלה יותר מה-MGB אך בעלת גג מלא ומרכב חזק יותר. BL תדרכו את העיתונים על כוונות לייצר כ-60-70,000 יחידות לשנה, מה שהתברר כאופטימי מאד (מאד מאד): הייצור הכולל היה בסביבות 115,000 יחידות, כאשר הכמות השנתית הגדולה ביותר שיוצרה הייתה בסביבות 38,000 יחידות, בשנת 1976. המספרים צורמים במיוחד מול המשך ייצור ה-MGB שכמעט ולא צומצם כדי לפנות מקום עבור ה-TR7, ופרט לשנה אחת עקף את כמויות הייצור של הטריומף החדשה באופן קבוע.
       

       
      המתחרה האירופאית העיקרית של ה-TR7 הייתה הפיאט X1/9. מבחינת גודל היו שתיהן דומות מאד, כאשר הטריומף מעט ארוכה ורחבה יותר, ושוקלת ב-91 ק"ג יותר. לפיאט היה מנוע מרכזי בנפח 1.3 ליטרים שאח"כ צמח ל-1.5 ליטרים ולמרות שהייתה חלשה מה-TR7, פיצתה על כך בנהיגה מלאת אופי ורעשים מהנים מהאגזוז. בתאוצה, הפסידה הפיאט לטריומף בזינוק הראשוני, אך בהמשך התאוצה הצליחה להתגבר על יריבתה. כמובן, לפיאט גם היה גג טארגה מלא שנמנע מה-TR7, והיא שרדה חיים ארוכים יותר, עם ייצור בין 1972-1989 וכ-45,000 יחידות יותר מהטריומף.
       
      מכוניות מייצור ראשוני הגיעו לאמריקה בתחילת 1975. העיצוב המוחצן דווקא שרד את המעבר מלוח השרטוט לדבר האמיתי, כולל הפנסים המתקפלים- אך כאמור עם גג מלא ולא טארגה, ובצירוף פגושי תקינה אמריקאית מכוערים, שהיה ברור ל-BL שיהיו מחויבי-מציאות, אם רוצים למכור באמריקה. המכונית הוצגה לעיתונאות המקומית בבוקה ראטון שבפלורידה בינואר 1975, אבל עוד לפני כן, נבדק משלוח של 35 מכוניות טרום-ייצור (כי הייצור עצמו נעצר עקב שביתה במפעל שבליברפול) ובהרבה מאמץ, הוכנו להשקה 17 מכוניות. התרשמות העיתונות המקומית לא הייתה שלילית, וכמה אף נתנו ביקורות חיוביות בשל עליית המדרגה הניכרת מהטריומף TR6 המזדקנת-מאד (שייצורה נפסק כשנה מאוחר יותר) ומה-MGB, שאת גרסת ה-GT שלה החליפה למעשה ה-TR7 באמריקה.
       
       
      שלוש מכוניות נמסרו לעיתונאים מובילים ממגזינים נחשבים לנהיגות ארוכות טווח לרוחב ואורך ארה"ב: דון פולר (Fuller) ממגזין Road and Track חזר בבטחה עם המכונית לקליפורניה; ג'ון כריסטי (Christy) ממגזין Motor Trend מצא את עצמו בתעלה לאחר שחמק ממפגש עם משאית בסופת שלגים, וליאון מאנדל (Mandel) ממגזין Car and Driver יצא לנבאדה, ומנועו "נתפס" בצפון טקסס.
       

       
      במאי 1976, אחרי עיכובים במסירות רכבים בארה"ב וחוסר היכולת של בריטיש ליילנד לעמוד במספרים הרצויים, הושקה המכונית בבריטניה לביקורות ברובן-חיוביות, כל עוד לא ציפיתם למחליפה ישירה עבור ה-TR6 או למכונית פתוחה. העיתונאי הנחשב LJK Setright ממגזין Car ניסה את הפנסים המתקפלים כדי לבדוק את השפעתם על האווירודינמיקה במהירות גבוהה, ולמצער- רק אחד מהם הסכים להתרומם... בכל זאת, עבור מי שנהג ב-MGB או MGB GT ולא נזקק למושבים האחוריים (שממילא היו קטנים מאד), המכונית הייתה שיפור רציני כמעט בכל תחום, אולי למעט העיצוב, שהיה עניין סובייקטיבי.
       
      אבל אין מנוס מלציין את אחד מחסרונותיה הגדולים של ה-TR7 - איכות ההרכבה הייתה מזעזעת, אפילו בשביל הרמה הרגילה של BL, וללא ספק תרמה לכישלונה של המכונית. לא חסרו סיפורים על TR7 שסירבו להתניע, פנסים שעלו וירדו לסירוגין, חוטי חשמל מותכים, גגות דולפים ועוד, כל זה ברכבים חדשים! אפילו מול איכויות הייצור הנמוכות בשנות השבעים (בהשוואה לסטנדרט הנוכחי), לא הייתה לכך הצדקה.
       

       
      בשנת 1978, נסגר מפעל Speke שבליברפול על אף הלחצים הפוליטיים לשמרו, והייצור עבר למפעל Canley שבקובנטרי, שם הצטרף לייצור הטריומף דולומייט. איכות הייצור השתפרה בשלב זה, אם כי אולי זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.
       
       
       
       
      הגרסה הפתוחה הגיעה לאמריקה בשנת 1979 ולאירופה בשנת 1980, לאחר שהוסר איום האיסור על מכירת מכוניות פתוחות. העיצוב שוב היה מידיו של מיקלוטי (לא ברור מדוע לא יכלו BL לבצע את העבודה הקטנה-יחסית בעצמם), ובלי-משים התייחס לכמה מהביקורות על העיצוב של הגרסה הסגורה. לא כולן, כמובן- קפלי הצד בצורת קשת עדיין היו שם, אבל הם כבר לא התנגשו בקו הגג. הגלגלים עדיין נראו מעט אבודים בתוך בתיהם. אבל זה הספיק כדי שבריטיש ליילנד ימשכו את ה-MGB מהשוק האמריקאי בשנת 1980.
       

       
      ה-TR7 הפתוחה שווקה באפקטיביות בבריטניה, עם הפוסטר הנ"ל. פרט טכני מעניין לגבי הגרסה הפתוחה היא משקולות שהוטמנו תחת הפגוש הקדמי, כדי לשכך רעידות מבניות שצצו בה. אפשר לראות השתפלות של פרופיל המכונית אם מסתכלים לרוחב הפגוש.
       

       
      הדבר המשמעותי הנוסף שקרה בשנת 1979 היה ההתקנה של מנוע הרובר V8 (במקורו של ביואיק) בנפח 3.5 ליטרים, שנתן למכונית את השם המתבקש TR8, ואפשר לה ביצועים יפים (לתקופה), כגון 0-100 ב-7.5 שניות ומהירות סופית בסביבות 200 קמ"ש. גרסה זו יכלה להתחרות הרבה יותר טוב מול הדאטסון 240Z \ ניסאן 280Z, למשל. יוצרו בסביבות 2700 TR8, כשרובן המכריע נשלח לצפון אמריקה וכמה מאות נותרו בבריטניה.
       

       
      בשנת 1980, שוב עבר הייצור דירה למפעל רובר שבסוליהאל (Solihull), ליד פס הייצור של הרובר SD1 על שלל גרסותיו. באופן קומי, זה נראה כאילו BL הזיזו את פס הייצור של ה-TR7 ממפעל למפעל בחיפוש אחר כוח עבודה ראוי, שסוף סוף יספק תוצר ראוי... אבל בשלב זה הפאונד החזק, כמויות הייצור הנמוכות וסגירת מפעל סוליהאל בשנת 1981, חיסלו את ה-TR7/8 סופית. יו"ר בריטיש ליילנד הכוחני, מייקל אדוארדס (Edwardes), קבע כי המכונית מעולם לא הרוויחה אפילו פאונד אחד.
       
       
       
       
      וזו ההיסטוריה הלא-ממש-חיובית של המכונית על קצה המזלג. אז מה, אם בכלל, אפשר לחבב ב-TR7?
       

       
      נתחיל דווקא בפיל שבחדר- העיצוב השנוי במחלוקת. כן, הוא אולי שועבד לחלוטין לצורת ה-Wedge, אבל גם ייחודי, בעל אופי, ובצבעים הנכונים- אפילו אנרגטי- בדיוק מה שמכונית ספורט אמורה להיות. בנוסף, הוא גם מקורי, ללא ניסיון ללבוש איזשהו סטייל מסורתי או זיהוי מותגי, כגון צורת גריל צפויה. העיצוב המרמז על מנוע מרכזי הוא בונוס, וגם עוזר לספק תא-מטען בגודל ראוי, דבר נדיר במכוניות מסוג זה. ומי שלא מתחבר לגג הסגור, יכול להתנחם במעט הקלאסיות האלגנטית שמספקת הגרסה הפתוחה.
       

       
      נקודה לחיוב היא תא הנוסעים. בהשוואה לקודמיו, ה-TR7 ביצע התקדמות ענקית, לא רק בפרקטיות אלא גם בצורה. ששת המחוונים היו גלויים וברורים, מוטות התפעול והמתגים כולם בהישג יד, והעיצוב היה עכשווי לחלוטין. מקום היה בשפע (תוצאה של אחת המסקנות מהסיור האמריקאי המקדים בשנת 1970), המושבים שובחו בשל צורתם ונוחותם, כמו גם מערכת האוורור והחימום, שעבדה כראוי.
       

       
      על הכביש, במיוחד מול ה-MGB, המכונית הייתה אפילו מצוינת. המגזין אוטוקאר תיאר אותה כ"מרכב המחפש מנוע מתאים" (chassis in search of an engine). אולי מדובר בהגזמה, אבל מבחינת התנהגות כביש, למכונית היו כל היכולות המתאימות לתקופתה כדי להתמודד מול מתחריה, למרות המחסור בכוח (על כך ענתה גרסת ה-TR8, אם כי מאוחר מדי).
       
      וכמובן, אי אפשר שלא לציין את הצלחות המכונית במרוצי מכוניות באירופה ובצפון אמריקה:
       

       
      בין השנים 1976-1980 הריצה בריטיש ליילנד באירופה את ה-TR7 תוך שימוש ביחידת המנוע של הטריומף דולומייט ספרינט ומאוחר יותר, מנוע ה-V8. בידיו האמונות של טוני פונד (Pond), אחד מנהגי הראלי הבריטיים הטובים ביותר, זכתה המכונית בכמה מרוצי ראלי (כביש). להלן סרט מעניין לא רק על הטריומף TR7 ראלי, אלא גם על איך נראו המרוצים עצמם בסוף שנות השבעים. בעיני, החלק הטוב הוא הסאונד של המכונית- רעש אמריקאי במכונית בריטית:
       
       
       
       
      בצפון אמריקה, זכתה הטריומף באליפות ה-SCCA PRO ראלי ברציפות משנת 1977 עד 1980 ע"י ג'ון באפאם (Buffum):
       

       
      קבוצת המרוצים האמריקאית, Group 44, מיסודו של בוב טוליוס (Tullius), לה היו קשרים ארוכים מול ליילנד מאחר והתחרתה במרוצי מכוניות ספורט עם יגוארים שונים (בהמשך, היו אלו שפיתחו את מה שהפך ליגוארים מתחרי לה-מנס), הריצה בהצלחה שתי TR8 באליפויות הטרנס-אם (Trans Am) ו-IMSA בין השנים 1978-1981, עם ניצחונות רבים:
       

       
      סה"כ, בשביל מכונית עם אורך חיים כל כך קצר, ההצלחה המוטורית הייתה פנומנלית, לא-פחות.
       
      לסעיפי הזכויות יש להוסיף את היותה של ה-TR7 ידידותית לשדרוגים. התקנה של מנוע הדולומייט ספרינט היא עניין כמעט בסיסי- BL ממילא תכננו להציע את היחידה הזו כאופציה, מה שלבסוף לא התממש. השתלה של מנוע ה-V8 במכוניות בעלות מנועי ארבעת הצילינדרים גם היא לא עניין מסובך במיוחד, והעובדה שתיבת ההילוכים נחלקת עם הרובר SD1 בעל אותה יחידת הינע, מפשטת את ההתקנה. ובאמת, רוב ה-TR8 שמסתובבות היום על כבישי בריטניה הן למעשה שדרוגים מ-TR7. לאורך השנים, הוצע מנוע הרובר V8 בכמה וכמה נפחים, הגדול שביניהם בן 5.0 ליטרים ובעל כ-300 כ"ס, כך שכוח רב יכול להיכנס למרכב ה-TR7, הרבה יותר ממה שהוצע בזמן שהייתה חדשה.
       
      ואז נוספים מעללים שקרו (או ברוב המקרים, לא קרו) ל-TR7 שתורמים להתעניינות במכונית; בריטיש ליילנד תכננו גרסת 2+2 מוארכת שתיקרא טריומף לינקס (Lynx), ותוכל להתחרות כראוי בפורד קפרי ובפוקסוואגן שירוקו. פוליטיקה פנימית, מחסור במזומנים וסגירת המפעל ב-Speke חיסלו את המיזם הזה, אבל חלק מאבות-הטיפוס שרדו. הרעיון דווקא היה ראוי, והמכונית יכלה להתחרות בקפרי עם יכולת דינמית וסטייל, בתוספת זיקה למכוניות ספורט המובנית במותג טריומף:
       

       
      אפילו מאוחר כשנת 1979, BL בדקו היתכנות של גרסה בעיצוב מעודכן, עם הארכה קלה בבסיס הגלגלים ובעלת מנוע סדרה O מתוך המוריס מרינה והליילנד פרינסס, שבהמשך תחליף את ה-TR7 עצמה וגם (סוף סוף) תחליף את ה-MGB בבריטניה- בריטיש ליילנד אפילו תכננו גרסה ייעודית של MG, כמו גם גרסה ייעודית לטריומף. בכלל, הצעות לגרסת MG עלו כבר מתחילת שנות השבעים ועד לשנת 1980, לעיתים כמשלימות ל-TR7 ולעיתים במקומה. שימו לב לצידי המכונית שמזכירים בעיצובם את צידי האוסטין מאסטרו\מונטגו, שהופיעו כמה שנים מאוחר יותר:
       

       
      עם כל הביקורת המובנית כנגד בריטיש ליילנד, אפשר להוריד את הכובע בפניהם שבכל זאת ניסו ליישם את הפרויקט הזה, בייצור מתוך שלושה מפעלים שונים ובשלוש קונפיגורציות- מכונית קופה סגורה, Roadster וגרסת V8.
       

       
      אם כן, לזכותה של ה-TR7 עומדים כמה דברים: הקונספט תוכנן להיות מה שהשוק הראשי אמר שהוא רוצה; לשאול את השוק מה הוא רוצה הייתה תוכנית טובה- אחרי הכל, הצוות הבא שעשה כן הצליח, ובגדול- אפילו מוקדם כשנת 1976, קיבל בוב הול (Hall) ממגזין מוטור טרנד פניה בדיוק באותו האופן שבריטיש ליילנד עשו, ממה שבהמשך הסתבר כתחילתו של פרויקט המאזדה MX-5.
       

       
      הסטייל היה מודרני, בריטי, ולא אדפטציה של סדאן מבית BL; תא הנוסעים היה מוצלח; כיול המתלים היה ראוי, בעצמו חידוש עבור מכונית ספורט בריטית; מנוע ה-V8 עשה ממנה מכונית טובה; הגרסה הפתוחה הייתה אדפטציה עיצובית מוצלחת; ולבסוף, כמכונית קלאסית, יש לה ערך מצוין, קלה יחסית לאחזקה ועדיין מזוהה כמשהו מיוחד, עם תגובות לכאן או לכאן.
       

       
      ישנה תיאוריה שגורסת כי ה-TR7 היא מיקרוקוסמוס של בריטיש ליילנד; רעיון מוצלח, אבל לקח יותר מדי זמן ליישם אותו; יותר מדי חלקי מדף מותקנים בכדי לשכנע שמדובר במכונית חדשה באמת (אפילו שהיא הייתה מהחדשות-יותר בליינאפ); מכוונת לנישה הלא-נכונה בשוק הרכב; שווקה לפני שהייתה מוכנה; צפי ייצור שאפתני מדי מהמפעל הלא-נכון; חולשות בסיסיות שמעולם לא תוקנו (דליפות, חלודה וכשלים מכאניים); המכוניות אותן הייתה אמורה להחליף המשיכו בייצור ומכירה; איכות הרכבה גרועה (כבר אמרנו?); ופרט למנוע ה-V8, ללא שום פיתוחים או שדרוגים משמעותיים נוספים אחרי שכבר יצאה לשוק.
       
      בסופו של דבר, מדובר בעוד מוצר עם הרבה רצון טוב וניסיון ליצור משהו יוצא דופן מבית בריטיש ליילנד, ששוב הוכשל בידי אותה חברה בדיוק, עם אותן הבעיות ששטפו את תעשיות הרכב בבריטניה בשנות השבעים ואת BL בפרט- שביתות, איכות הרכבה קלוקלת וסינדרום ה"מעט מדי, מאוחר מדי".
       


      לצפייה במאמר המלא
    • מאת yohai71
      מי שקורא את הסקירות שלי כבר יודע; אני נמשך לסיפורי הכישלונות המוטוריים, ברובם מהתעשייה הבריטית- שלא לומר בריטיש ליילנד (BLMC ואח"כ BL). אבל לא הכל היה שחור ומדי פעם, ראוי שאציין גם הצלחות- בעבר נסקרה הרובר SD1, וכעת אני רוצה לפנות לסיפורה של קרובת משפחה (תחת בריטיש ליילנד) מבית טריומף; הדולומייט (Dolomite). היא התחילה כסדאן יוקרתית קטנה ומעניינת-טכנולוגית, אבל עד שתמה דרכה, התפתחה הטריומף 1300\טולדו\דולומייט באופן מעניין ובכיוונים רבים. על אף שהפיתוח עצמו התחיל באופן סטנדרטי למדי, המשכו התקדם לכיוונים מעניינים הרבה אחרי שהמכונית עצמה הייתה בייצור- ושניים ממהנדסי הרכב הטובים ביותר בבריטניה תרמו לשימור יכולותיה המרשימות של המכונית בפסגה.
       

       
      פיתוחים נוספים בהמשך, עזרו לה להפוך לדוגמא מצוינת של תכנון מוצר, ומיקסום הפלטפורמה- משהו שמכוניות מאוחרות יותר של בריטיש ליילנד יכלו להרוויח ממנו (If only). מכונית הספורט-סדאן הזו הייתה יכולה להיות הבסיס האיתן של טריומף לשנים הבאות, אך במקום זאת היא נותרה בייצור יותר מדי זמן ולבסוף גם לא הוחלפה- סוף עצוב למכוניות עם כל כך הרבה פוטנציאל. בכל זאת, כדאי לזכור שעם סיום הייצור בשנת 1980, מאחוריה היו כ-15 שנים וכמה הישגים ראשוניים על שמה.
       

       
      פיתוח הדולומייט החל למעשה בשנת 1962, תחת שם קוד אג'קס (Ajax). בעקבות המכירות הנמוכות של הטריומף הראלד (Herald) בשנותיו הראשונות, זיהתה הנהלת קונצרן ליילנד (בעלי חברת טריומף) את הצורך לבחון החלפה של מכונית זו. המהנדס הראשי של טריומף, הארי וובסטר (Webster), החל במשימת אפיון המרכיבים עבור החלפת ההראלד:
       

       
      באותן שנים, האקלים השליט בחברת טריומף התאפיין במוחצנות והרפתקנות (עקב הזרקת ממון מהנהלת ליילנד, שהשתלטה על החברה בשנת 1961) ולפיכך, אחרי התבוננות במוצרים החדשים מבית המתחרה BMC (British Motor Corporation), הוחלט על הנעה קדמית כחבילה המוצלחת ביותר עבור מכונית חדשה קטנה, מה שהיה מהפכני באותן שנים.
       
      הוכנו כמה הצעות ע"י וובסטר שהיה זהיר מאד ו-ווידא שכל הצעה תחת פרוייקט אג'קס תיישם את מאפייניה בצורה אופטימלית, כדי להגיע לחבילה הטובה ביותר עבור המכונית החדשה. בין היתר, נדרש וובסטר לצייד את המכונית באותו קוטר סיבוב קטן שהיה נחלת טריומף באופן מסורתי, ולפיכך נפלה ברירת המחדל על מבנה בעל מנוע אורכי. יתרון המארז המצומצם של מנוע-מעל-לתיבת ההילוכים, שהוצג בידי BMC, אומץ בשמחה ע"י טריומף משום שכך היה ניתן לקצר את חרטום המכונית.
       
      אבל בניגוד לסידור המובנה במיני\האוסטין-מוריס 1100 של תיבת הילוכים באגן השמן של המנוע (כלומר, גם המנוע וגם התיבה חולקים אותו שמן), בחר וובסטר להפריד בין השניים. כך נמנעו בעיות שונות ש-BMC נתקלו בהן, כמו גם התאפשרו מרווחי החלפת שמנים מרוחקים יותר.
       

       
      מרגע בחירת המבנה הנ"ל, התקדם תכנון המכונית בקצב משביע רצון ושאר הקוביות נפלו למקומן. כדי להניע את המכונית החדשה, נבחר מנוע הטריומף ספיטפייר בנפח 1300 סמ"ק ובדומה לטריומף 2000/2500 הגדולה, גם כאן המבנה היה "אחוד" מודרני (Monocoque) ולא בודי-על-שאסי ארכאי. הותקנו מתלי עצמות עצה מלפנים וזרועות חצי-עוקבות מאחור.
       
      המעצב ג'יאובני מיקלוטי (Michelotti), שעיצב את ה-2000/2500, גויס גם כאן כדי להתוות את צורת האג'קס. מיקלוטי הונחה לייצר "2000 קטנה"- העתק של מכונית גדולה לקטגוריה נמוכה יותר יכול להיות נפילה, אבל בעזרת כשרונו, הצליח מיקלוטי להנפיק עיצוב שעקב בהצלחה אחר השפה העיצובית של טריומף, תוך שהוא לא נראה כהעתק של האחות הגדולה.
       

       
      בדומה לטריומף 2000/2500, פרוייקט אג'קס התקדם במהירות אבל בניגוד למכונית הגדולה, הייעוד השיווקי עבור המכונית החדשה השתנה תוך כדי תנועה. אמנם עלויות הפיתוח של מכונית הנעה קדמית חדשה היו גבוהות מהרצוי, אך הודות לפופולאריות הגואה של הטריומף הראלד (בעיקר עקב הצגת גרסה "זריזה" בעלת מנוע בנפח 1200 סמ"ק), הצורך להחליפו נראה פחות ופחות הכרחי. וכך, עד שנת 1964 כל מחשבה שהמכונית החדשה תחליף את ההראלד נזנחה, והוחלט לשדרג באופן מאסיבי את ההצעה המקורית תוך ביטול גרסת שתי-הדלתות (הזולה) שתוכננה עבור המכונית. לאחר ההחלטה הסופית על הכיוון החדש, הגבוה-יותר שיווקית, הושלם הפיתוח ונערכו מבחנים למכונית החדשה, אשר שמה המתבקש נקבע כטריומף 1300, בהתחשב בהצלחת ה-2000 והדמיון הוויזואלי לה.
       

       
      הטריומף 1300 הוצגה לעולם בספטמבר 1965. בדומה לאחותה הגדולה, עיתונות הרכב והקהל הרחב התרשמו לחיוב ממה שהיה למכונית החדשה להציע; האבזור היה רחב-ידיים בשביל אותן שנים, והעיצוב החמיא באופן מושלם ל-2000/2500. המכונית התקבלה בציבור בצורה חיובית ביותר, אפילו אם לא החלה להימכר הלכה למעשה עד ינואר 1966. במהרה, רכשה המכונית קליינטים נאמנים שהעריכו את גודלה הקומפקטי המשודך לרמה גבוהה של אבזור, איכות טובה של חומרים בתא הנוסעים וגם התנהגות כביש מצוינת. בנוסף, היות וטריומף נשאו עימם את התדמית הספורטיבית, והמכונית הייתה מתומחרת כפרמיום בהשוואה למתחרות בנפחים דומים בשוק, לא נאלצה ה-1300 להתמודד ראש בראש מול מכוניות מיינסטרים כמו האוסטין\מוריס 1100.
       

       
      אבל לא הכול היה מושלם; המבנה המכאני החדש-כולו גרם לסרבול בזמן הטיפולים והעלה כמה בעיות אמינות שלא נצפו מראש. בנוסף, עלויות גבוהות יותר עלו בשל ההנעה הקדמית- ה-1300 לא הייתה מכונית זולה לייצור. וכעת, מששוב עלה הצורך להחליף את הטריומף הראלד המזדקן, לא הייתה אפשרות ריאלית להוזיל את מחירה של ה-1300 מספיק כדי לשדל רוכשים של ההראלד לעבור אליה. טריומף כמובן לא רצו לאבד את נתח השוק שההראלד סיפק ובגלל שלא היה מספיק ממון כדי לפתח מכונית חדשה-לגמרי להחליפו, היה צורך בחשיבה שונה על מנת לתקל את הבעיה.
       

       
      מצד אחד, ה-1300 ביצע עלייה קלה בשוק בשנת 1967, כאשר הוצגה גרסת ה-TC (twin carburettor), אבל טריומף חשבו שיחסית בקלות, ניתן לשפר את המכונית אפילו יותר, כך שניתן יהיה לדרוש ולקבל עליה מחיר פרמיום. וכך, עוד בזמן הצגת ה-TC, נערכו תוכניות על מנת לשדרג את המכונית באופן משמעותי; תחת שם קוד אג'קס III, תוכננו חזית ואחוריים חדשים, כמו גם התאמה לשימוש במנוע הטריומף ספיטפייר שהוגדל ל-1500 סמ"ק (זאת עבור שווקי יצוא).
       
      מהצד השני, הגיעו טריומף לתוכנית מהפכנית שתפשט את ה-1300 כך שתוכל להיתפס כמחליפה אמיתית להראלד; להפוך אותה להנעה אחורית בעלת מתלי סרן חי הזולים יותר לייצור, עם שימוש במנוע הקיים. וכך, תחת שם קוד מאנקס (Manx) II, עוצבה בידי מיקלוטי גרסה קצרת-אחוריים של המכונית הקיימת והוחזרה לשרות תצורת שתי-הדלתות. ייתכן והתוכנית נראית כבלתי-הגיונית (ולפחות מבחינתי, מסבכת את המעקב אחרי ההיסטוריה של משפחת הדולומייט...), אך היא נולדה מתוך הכרח. ספן קינג (Spen King), המהנדס הראשי של ליילנד (ואח"כ של בריטיש ליילנד ובין היתר, אבי הריינג'-רובר) פיקח על ההמרה להנעה אחורית שהייתה קלה מן המצופה, עקב היות המנוע אורכי ולא רוחבי. אגב, תוך כדי המעבר להנעה אחורית עלתה האפשרות להנעת ארבעת הגלגלים, שהייתה משהו שהארי וובסטר סימפט במיוחד, אבל לא עברה לשלב מעשי כלשהו.
       
      וכך, למעשה, חולקה משפחת ה-1300 לשניים.
       

       

       
      בשנת 1970, הוצגו המכוניות הללו לציבור. ה-1300\TC הפכה כעת ל-1500 (אם כי ה-1300 המקורית משכה עד 1971), וקיבלה כמובן את מתיחת הפנים הדיפולטית של מיקלוטי; מלפנים, החזית הייתה אגרסיבית ומובחנת הרבה יותר עם מערך של ארבעה פנסים. מהצד השני, כל החלק האחורי הוארך (ואפשר מקום גדול יותר בתא המטען). התוצאה תרמה לקשר המשפחתי, בשל היותה דומה לטריומף 2000/2500 וה-סטאג (Stag).
       

       
      הוצג דאשבורד חדש, הדומה אף הוא ליחידות המותקנות באחיות מהמשפחה, שעשה שימוש רב בעץ. חלה עליה בכ"ס בשל הרחבת נפח המנוע (אם כי לא רב בשל שימוש בקרבורטור בודד), וכמובן, המתלים עברו לפשוטים ומבוססי קפיצי עלים. החזרה לאחור, למתלים פשוטים, נעשתה משום שספן קינג סבר שהמתלים האיכותיים יותר של ה-1300 (והיקרים יותר לייצור), לא העניקו יתרון עד-כדי-כך משמעותי כדי להצדיק את מחירם הגבוה יותר ליצור. ואכן, ה-1500 נותרה מכונית טובה לנהיגה ויחסית על גבול הספורטיבית- מה שנשא חן בעיני הקונים הנאמנים.
       

       
      המכונית ה"זולה" נקראה טריומף טולדו. הוענק לה מראה שדמה ל-1500, אבל היה ניתן להבדיל בנקל בין השתיים הודות לחזית בעלת שני פנסים רבועים ואחוריים מקוצרים, בדומה ל-1300. גם תא הנוסעים היה פשוט ונחסכו ממנו פריטי אבזור שונים על מנת להוזיל את החבילה. הטולדו שווקה באופן אגרסיבי במיוחד אל מול בעלי ההראלד, כדי לקבע את מעמדה כמחליפו המודרני ועל אף שצורת הבודי של המכונית כבר הייתה בת חמש בשלב זה, היא לא נתפסה כמכשול או חסרון בשיווק המכונית. בסופו של דבר, גם עלויות הייצור של שני מרכבים נפרדים לא היו עד-די-כך גבוהות כי רבים מהחלקים היו זהים בין הטולדו וה-1500.
       
      בזמן שהתוכניות ליצירת ה-1500\טולדו היו בפעולה, תכנונים נוספים מרגשים קרמו אור וגידים עבור קשת הדגמים: מיומה הראשון של ה-1300, היה ברור שהמכונית יכולה- וצריכה- לקבל יחידת כוח חזקה יותר, כמו גם רמה גבוהה יותר של אבזור. אמנם ה-1500 הייתה צעד בכיוון הנכון, אבל הודות למנוע נוסף בתכנון טריומף שכבר היה קיים, ניתן היה לעלות עוד שלב במעלה הדגמים; בשנת 1964, פנו סאאב לטריומף על מנת שיתכננו עבורם יחידת הינע שתשמש את קשת הדגמים הקרבה החדשה (הסאאב 99). המנוע החדש, ארבעה צילינדרים בשורה, היה מעניין משום שטריומף תכננו אותו נוטה בזווית של 45 מעלות כאשר הוא מותקן בתא המנוע. המבנה הזה נתן יתרון לעיצוב מודרני בכך שהוא אפשר קו מכסה מנוע נמוך יותר. היות והמימון היה של סאאב, ההסכם בין החברות העניק בלעדיות לחברה השוודית על שימוש במנוע לשנים הקרובות.
       

       
      אך טריומף, ביודעם שבלעדיות סאאב תפוג, ביססו את אסטרטגיית המנועים העתידית של החברה על גרסה משלהם למנוע ה"ארבע-בנטייה" (slant-four). זווית הנטייה הייתה מושלמת עבור תכנון יחידת שמונה צילינדרים (V8), והכוונה הכללית הייתה לבסס את כל דגמי החברה על גרסאות שונות של שני מנועים אלו, הארבעה והשמונה צילינדרים.
       
      מנוע הארבעה צילינדרים הנטוי סיפק שרות יפה עבור סאאב, וכאשר יכלו טריומף להתחיל ולהשתמש בו, ההיגיון נתן שהוא יותקן במכונית מגודל בינוני. תחת פיקוחו של ספן קינג, הונדס המנוע לתוך המרכב הקיים של ה-1500 ארוכת הזנב (יש לציין שלמען האמת, לא היה כסף להרבה יותר מזה). הגרסה של טריומף למנוע הארבע-בנטייה, הייתה בנפח של 1854 סמ"ק ובעזרת שני קרבורטורים מתוצרת סטרומברג, הוציא בסביבות 91 כ"ס נאים. בצירוף ההנעה האחורית של הטולדו ומיתלים מוקשחים-יותר, צאצא זה של פרוייקט האג'קס\מאנקס התפתח לסדאן משפחתית מהנה מאד לנהיגה:
       

       
      פיתוח המכונית התבצע בשנים 1969-1970, ומחלקת השיווק החליטה לקרוא לה דולומייט (שם ישן של טריומף) כדי לבדל אותה מהדגמים הקיימים. המכונית הייתה מוכנה לשיווק כבר בסוף 1970, אבל בשל סכסוכי עבודה ושביתות שהיו מנת חלקה הקבועה של BLMC (בריטיש ליילנד) דאז, הוחלט לדחות את ההשקה לשנת 1971. אותן שביתות במפעלי החברה עכבו את ייצור הדולומייט כך שטריומף לא יכלו לאגור מספיק מלאי למכירה. עורכי מגזיני רכב שוכנעו לדחות פרסומי מבחנים שנערכו למכונית בסתיו 1970, עד לשנה הבאה.
       
      וכך, עד סוף 1971, ליינאפ המשפחתיות הקטנות של טריומף כלל שלושה דגמים מאד שונים, אשר בעיקרם חלקו את אותו מבנה גוף:
       
      טריומף טולדו – אחוריים קצרים, הנעה אחורית.
      טריומף 1500 – אחוריים ארוכים, הנעה קדמית.
      טריומף דולומייט – אחוריים ארוכים, הנעה אחורית.
       
      בעת ההשקה, הדולומייט אכן היה מרשים- והמכירות הטובות לא איחרו לבוא. הפוטנציאל למהירות סופית של 100 מייל לשעה יחד עם התנהגות הכביש הספורטיבית, היו פופולאריות במיוחד בקרב חובבי טריומף. הסתבר שיש מקום לקונספט של קומפקטית יוקרתית ספורטיבית. על אף שעיצוב הבודי היה כבר בן שש שנים, זה לא הפריע לרבים בעיתונות הרכב הבריטית להשוות את הדולומייט לסדאנים הספורטיביים מבית BMW. לו היו יודעים מה השלב הבא בחיי הדולומייט, הייתה ההתלהבות רבה אף יותר...
       

       
      לאחר הקמת BLMC בשנת 1968, נוצרה הבנה תוך-ארגונית לגבי מקומם של המותגים השונים בקונצרן. אמנם טריומף, כמו רובר, היו חלק מאימפריית ליילנד (שהשתלטה על BMC) וכביכול הגיעו מעמדה של חוזק, שיכלה להעניק ליצרן עדיפות בתוך BLMC. אך בראייה ארגונית, היה גם צורך לחזק את מותגי אוסטין-מוריס שהיו הלחם והחמאה השיווקית. לפיכך, הוחלט כי קבוצת רובר-טריומף תהפוך מעתה ל"חטיבה מתמחה" (Specialist Division), בה טריומף תספק את הרכבים הקטנים יותר- ורובר את הגדולים יותר. כך, למעשה, קיבלה הדולומייט (ולא פחות חשוב, מחליפתה) תפקיד חשוב מעין כמוהו- עליה ייפול ויקום גורל טריומף בחברה. למרבה המזל, היא הייתה מכונית מצוינת, ופיתוח מתמשך לאורך שנים הצליח לפגוש בצרכי ורצונות הלקוחות.
       
      על מנת לחזק את התדמית הספורטיבית, גם של טריומף וגם של החברה-האם, בריטיש ליילנד, נוצר רצון לפתח גרסה חזקה יותר של מנוע הארבע-בנטייה שיאפשר להתחרות בהצלחה טובה יותר במרוצי מכוניות, וכך, הצוות בראשו של ספן קינג קיבל את המשימה להוציא יותר כוח מהמנוע. בשיתוף חברת מנועי המרוצים קובנטרי-קליימקס, תוכנן ראש בעל 16 שסתומים אשר יותקן בגרסת 2.0 ליטר של המנוע.
       

       
      באופן גאוני, תוכננו 16 השסתומים להיות מופעלים ע"י גל-זיזים עליון בודד, כאשר Rods לרוחב הראש הפעילו את השסתומים בצדו השני. הסידור הזה היה חכם כי הוא ייתר את הצורך במערך יקר של גל-זיזים כפול, ובמקביל סיפק את היתרונות של ראש-מנוע בעל שסתומים מרובים. התוצאה- טריומף פיתחו יחידה שתוכל להניע את מכוניות המותג בצורה אפקטיבית, שנים קדימה. אפילו מחליפת הדולומייט הצפויה, ה-SD2 (עליה בהמשך), תוכננה להשתמש בגרסת הזרקת דלק של מנוע זה לכשיגיע זמנה.
       

       
      פיתוח מנוע הארבע-בנטייה בעל 16 השסתומים הביא אותו ליעילות רבה, ואפשר למהנדסי טריומף להפיק ממנו בסביבות 150 כ"ס. הנתון הסופי והרשמי נקבע על 127 כ"ס, כדי לשמר את אמינותו ושרידותו של המנוע- והיה מרשים ביותר, בעיקר בקונטקסט של זמן הצגתו, שנת 1973.
       

       
      בדיוק כפי שקרה עם הדולומייט, גם הצגת הספרינט הייתה נתונה לעיכובים שונים. אך הוא הופיע בסתיו 1973 והתקבל בתשבחות על ידי העיתונאים וגם הרוכשים. הדולומייט ספרינט היה הרכב הראשון שיוצר בכמויות גדולות עם מנוע ארבע צילינדרים בעל 16 שסתומים, והסדאן הבריטי הראשון שיוצר בכמויות גדולות בעל חישוקים קלים כסטנדרט:
       

       
      על אף עיצוב הגוף המזדקן (בחן, אבל עדיין מזדקן), במהרה הצליח הספרינט ליצור לעצמו נישה יפה בשוק מכוניות הסדאן הספורטיביות. חלק מהמשיכה אליו נבעה מזמן של 8.7 שניות מאפס למאה, ומהירות סופית של 187 קמ"ש. ובניגוד לרוב מתחריו מאותם ימים (וזה כולל את BMW), ביצועים אלו הגיעו בתוספת של עץ ועור בתא הנוסעים, כולל שטיח עמוק ולוח שעונים מפורט לעייפה, וכך נולדה הספורט-סדאן היוקרתית, שאח"כ BMW  רשמו את הקטגוריה הזו על שמם. בסה"כ, הדולומייט ספרינט הסתבר כחבילה מנצחת עבור רבים מהלקוחות.
       
      להלן מבחן מצויין מבית Thames TV זצ"ל, שנערך ע"י טוני באסטבל (הוא היה ידוע בכינוי Drive it like you stole it, מסיבות מובנות):
       
       
       
      ואכן, בריטיש ליילנד עשו שימוש מוצלח בדולומייט ספרינט בספורט מוטורי; הצלחה רבה נרשמה במרוצי מכוניות סאלון הבריטים כאשר בשנת 1975 זכה אנדי ראוס (Rouse) באליפות, מקום שני בשנת 1976 ובשנת 1977, טוני דרון (Dron) ניצח בשבעה מתוך 12 מרוצים, ואלמלא תקר במרוץ האחרון בו הוביל בפער גדול, היה גם הוא זוכה באליפות אותה שנה:
       

       

       

       
      במרוצי הראלי הבריטיים, בשנים 1974-1977 הנהגים בריאן קלצ'ת' (Culcheth ) וטוני פונד (Pond) התחרו בדולומייט ספרינט וזכו בניצחונות יפים בקטגוריות המתאימות, עד כניסתה של הטריומף TR7 שנטלה את הטון כמייצגת הרשמית של BL במרוצי הראלי:
       

       

       

       
      משך השנים, הטריומף 1500 בעל ההנעה הקדמית מצא את עצמו מבודד יותר ויותר, עד שלבסוף הוחלף בידי ה-1500TC, שהיה בעל הנעה אחורית ועשה שימוש באותם מכלולים כמו הטולדו והדולומייט. המהלך הזה היה הגיוני לביצוע, בשל החיסכון הניכר של צמצום הדגמים. וכך הגענו לתקדים היסטורי (וכנראה יחיד) בתעשיית הרכב, בו ליינאפ שלם של רכבי הנעה קדמית הונדס "בהפוכה" לכדי ליינאפ של הנעה אחורית. וכל זה בתוך שמונה (!) שנים מתחילת הייצור.
       
      אחרי כל זאת, התגובות החיוביות שנבנו בזמן השקת הדולומייט והספרינט, דעכו עם התפשטות סיפורים על האמינות הלקויה של מנוע ה-16 שסתומים. בעקרון, מנוע הספרינט היה מתוחכם אבל בשל החסכנות (קמצנות?) המובנית של בריטיש ליילנד, נעשה שימוש בחלקים פנימיים באיכות ירודה והאמינות סבלה מכך.
       
      בתוספת בעיות כוח העבודה הממורמר של הקונצרן, איכות ההרכבה הכללית נפלה אף היא. זה היה מצער מאוד, כי מעלליה האומללים של BLMC כקונצרן משכו עימם את המוניטין של טריומף למטה. ומדובר על חברה שנחשבה כמובילה טכנולוגית בעלת מכוניות מושכות במיוחד בשנות השישים, שדומה והפכה לחברה עייפה בשנות השבעים, ולא הכול באשמתה. בשנים אלו, משכו הדולומייט והספרינט את העסק קדימה, בעזרת לקוחות שלא איבדו את האמונה במכוניות אלו.
       

       
      ראוי להוסיף עוד כמה מילים על גרסת סטיישן, שמעולם לא יוצרה עבור ה-1300, 1500, הטולדו או הדולומייט, אם כי ניסיון לביצוע גרסה כזו אכן היה. חברת קארבודיס (Carbodies) מקובנטרי, שהייתה אחראית לגרסת הסטיישן של הטריומף 2000/2500 הגדולה, עבדה על הצעה עבור ה-1300 בשנת 1969 ואפילו נבנתה מכונית אחת. אלא שבאותו הזמן פרויקט אג'קס III (הטולדו) כבר היה בשיאו עם העבודה על הארכת חלקו האחורי של ה-1300. לפיכך, הוחלט לא לבזבז משאבים יקרים על גרסה נוספת והסטיישן נזנח:
       

       
      בשנת 1972, נבדקה גרסה נוספת מסוג פאסטבאק "סטיישן" שלוש דלתות, סטייל ה-BMW 2002 טורינג, תחת שם הקוד שרפא (Sherpa). המכונית לא המשיכה מעבר למודל בודד, אך דווקא שם קוד הפרויקט זכה למעמד אגדי כאחד מרכבי בריטיש ליילנד האחרים...
       

       
      בשנת 1975, בוצע איחוד מתבקש של דגמי הסדאן הקטנים של טריומף; השם דולומייט הוענק לליינאפ כולו, וכלל גרסה מושקת-מחדש של ה-1300 המחליפה את הטולדו (שמשך עד 1976). ה-1500 נקרא מעתה דולומייט 1500, והדולומייט המקורי נקרא כעת דולומייט 1850HL. סוף סוף חל סדר בקשת הדגמים, וכולם חלקו את אותו הבודי (ופחות-או-יותר, מכלולי ההנעה):
       
      טריומף דולומייט 1300
      טריומף דולומייט 1500 ו-1500HL
      טריומף דולומייט 1850HL
      טריומף דולומייט ספרינט
       

       
      בצורה זו המשיך ליינאפ הדולומייט עד לסוף דרכו בשנת 1980. לו הייתה ההיסטוריה שונה, היה הדולומייט מוחלף בידי ה-SD2 ומי יודע, אולי השם טריומף לא היה עובר לעולם שכולו טוב.
       
      הנהלת טריומף ידעה שיאלצו להידרש לעניין החלפת הדולומייט מוקדם יותר ממאוחר (למרות שהמכונית המשיכה לעבור מקצי פיתוחים באופן אקטיבי), אבל תוכניות עבור ההחלפה היו תקועות. הבעיה הגדולה של BL הייתה לתכנן מכונית שלא התחרתה באופן ישיר במכוניות אחרות מבית בריטיש ליילנד. בשנת 1972, התבקש מיקלוטי לעצב מחדש את הבודי החיצוני של הדולומייט, לתת לו בגדים חדשים אך לשמר את כל המרכיבים המכניים שמתחתם. וכך, סיפק מיקלוטי עיצוב שאכן עשה שימוש במבנה המקורי תחת הפאנלים המקוריים, בתוצאה שדמתה מאד (מאד) לפיאט 132. הפרופורציות נותרו דומות לדולומייט, אך שיקפו מעתה את הסטנדרט האירופאי הריבועי של שנות השבעים. קורה C אפילו הזכירה את ההופמייסטר קינק המפורסם של BMW:
       

       
      נבנתה מכונית אחת שהתבססה על הספרינט ונראתה מבטיחה ביותר. בהמשך היא הוגשה כהצעתו של מיקלוטי עבור פרויקט הטריומף SD2, יחד עם הצעה בתכנון ועיצוב מבית:
       

       
      בצירוף הצעה נוספת במבנה חמש דלתות מבית פינינפארינה:
       

       
      היות וכל ההצעות הללו היו קשורות ישירות בגורלה הפוליטי-ארגוני של טריומף, לקח זמן עד שפרויקט SD2 הבשיל לכדי מימוש. למצער, כל קונספט SD2 בוטל בשנת 1975 בשל מחסור במימון ותחרות פנימית מידי הליילנד פרינסס ופרויקט ADO77 (שאמור היה להיות מחליפת המוריס מרינה).
       
      וכך המשיך הדולומייט בייצור ובשל צמצום מותגים ודגמים לאחר מינויו של מייקל אדוארדס כמנכ"ל BL בשנת 1977- הוחלט כי לא יוחלף כלל, ומכירותיו הלכו ודעכו. משימתו הראשונית של אדוארדס הייתה להמשיך ולהחזיק את BL מעל למים, וכך נע מרכז תשומת הלב הרחק מהדולומייט, שהיה מוצר נישה.
       
      לאחר חיסול פרויקט ה-SD2, והקשיים שבהתנעת פרויקט LC10 (מחליפת המרינה\אוסטין אלגרו\פרינסס, ומה שנהייה האוסטין מאסטרו), הסתבר שמחליפה לדולומייט תופיע לכל המוקדם בשנת 1982. מיושן או לא, אי אפשר היה להמשיך ולייצר את הדולומייט אחרי 1980 בשל מכשור (tooling ) המפעל בקאנלי (Canley), שהיה מיושן ושחוק לחלוטין. כדי למלא את החלל שנוצר, גם בקשת דגמי אוסטין ומוריס, סגר מייקל אדוארדס עסקה עם הונדה שתאפשר ייצור מקומי של דגם הבאלאד (Ballade) תחת השם טריומף אקליים (Acclaim).
       

       
      וכך הוחלף הדולומייט בידי האקליים. המכונית האנגלו-יפנית הביאה לעידן חדש באוסטין-רובר, שהפיק כמה מכוניות מעניינות בשנים הבאות. אבל בשנת 1981, נדמה היה שזה כל מה שנותר ממותג טריומף. אגב, האקליים לא היה רכב רע כלל; הוא היה אמין, יעיל ומורכב היטב, קומפקטי-אך-מרווח ומאובזר כראוי. במובנים רבים, הוא הזכיר את רוחה של הטריומף 1300 המקורית.
       

       
      ההפסד הגדול ביותר היה הדולומייט ספרינט. הוא היה אחת מההצלחות הטכנולוגיות הגדולות ביותר של בריטיש ליילנד בשנות השבעים, והראה כמה רחוק אפשר להגיע עם אפילו קצת כוח-המצאה. הוא היה הצלחה שיווקית אבל לאור משברי שנות השבעים, התעלמו מתכנני המוצר של BL מיחידת המנוע, בשל הצורך "להרזות" את קשת הדגמים של החברה לכיוונים יעילים (וזולים) יותר. מנוע ה-16 שסתומים התקדם ללא פיתוח נוסף ובסופו של דבר, הופרש ללא שימוש כאשר הדולומייט יצא מיצור.
       
      בשנים מאוחרות יותר, כאשר הגיעו רובר ליכולת שתאפשר להם לתכנן רכבים ייחודיים (מבוססי הונדה), הקונספט של מכונית קומפקטית ויוקרתית נבחן מחדש. אבל בשלב זה, כבר היה מאוחר מדי- המותג המושלם לספק מכוניות כאלו, טריומף,  כבר היה מת. רבים מהרוכשים הפוטנציאלים שלו כבר כברו ליצרן השני שידע לייצר מכוניות סדאן ספורטיביות יוקרתיות- BMW.
       
      וכמה אירוני זה שבשנת 1994, דווקא הבוואריים הם אלו שקנו את רובר, מה שנותר מקונצרן BL וטריומף בתוכו.
       

    • מאת yohai71
      במאמר הקודם סקרתי את ניסיונם הכושל של BMC ו-BL למצוא מחליפה ראויה למיני במשך כעשור, תוך שהם מחליפים קונספט אחד במשנהו. כאשר הצורך במחליפה נהיה ברור באופן גורף, והרצון לייצר מכונית כזו סוף סוף התממש, תהליך הפיתוח התבצע דווקא במהירות בפרויקט ושמו LC8. המכונית הואצה לקראת ייצור והושקה באוקטובר 1980 בשם אוסטין מיני-מטרו, עשרים ואחת (וחצי) שנים לאחר שהמיני יצאה לאוויר העולם.
       

       
      ה-LC8 התקדמה במהירות מהאפיון הסופי בסוף 1977 ותחילת 1978, מה שהיה מרשים בהתחשב בסאגות הקודמות. מבחינה מכאנית, המכונית הייתה קצת אלגרו (מתלי הידרוגז, מנוע 1.3 ליטר מסדרה A של BMC, אם כי כעת בגרסת A+ עם חלקים פנימיים חדשים), קצת מיני פה ושם (מנוע 1.0 ליטר) ובעיקר, ארוזה באופן מצוין (תיבת ההילוכים שהייתה מתחת למנוע, באגן השמן, ומערך המתלים עזרו לזאת). היא הייתה מרווחת לפחות כמו המתחרות הארוכות ממנה, וצריכת הדלק הייתה טובה- אפילו טובה מאד בחלק מהגרסאות. היא נראתה ואכן הייתה מודרנית, מצוידת ומתומחרת היטב.
       

       
      מילה על שם המכונית: ה"מטרו" נבחר בהצבעה ע"י עובדי BL מתוך רשימת שמות נתונה, וה"מיני" הוסף כדי להימנע מסכסוכים משפטיים מול חברות אחרות שעשו שימוש ב"מטרו"- בעיקר חברת הרכבות שבסיסה בברמינגהם, ומרכיבי האוטובוסים מטרו-קאמל-וויימאן (Metro-Cammell-Weymann). למעשה, היא הייתה ידועה ופורסמה כ"מטרו" היישר מההתחלה, והתגים על המכוניות שונו לאחר כשנתיים מצאתה לשוק.
       

       
      נסו לחזור לשנת 1980; עשור חדש התחיל, אבל BL עדיין התמודדו עם קשת דגמים ישנים, חלקם אפילו ארכאיים, לא מתאימים ולא תחרותיים, כגון המרינה, המקסי והאלגרו. המחסור במכוניות חדשות מבית החברה היה תוצאה של שנים קשות- שום רכב חדש לא יצא מבריטיש ליילנד מאז הרובר SD1 בשנת 1976.
       
      בתקשורת, השיח סביב בריטיש ליילנד היה תמיד עגום וקודר (מפעלים נסגרו, כוח-אגם פוטר בהמוניו), ובזמן שיו"ר BL, מייקל אדוארדס, עשה את כל שביכולתו לשכנע את ראש ממשלת בריטניה החדשה, מרגרט ת'אצ'ר, לא לחסל את העסק סופית, חלקה של החברה בשוק הרכב צלל בו בזמן שיבוא רכבים חדשים לבריטניה שבר שיאים.
       

       
      העיתונות טרחה מאד להזכיר לציבור כמה נצרך מכספו (275 מיליון ליש"ט, סביבות 1.1 מיליארד היום) עבור פיתוח המטרו ושדרוג מפעל לונגברידג' (Longbridge) בו הייתה עתידה להיבנות. ביום ההשקה, ה-BBC הגיש את חדשות הערב המרכזיות מתוך המפעל המחודש, דבר שסיפק כאב ראש לא-קטן עבור אנשי היח"צ של BL, בשל החלטת סדנת ההרכבות לפתוח בשביתה בדיוק באותו יום... איכשהו, BL הצליחו לשמור זאת בסוד מפני ה-BBC, הסיפור לא דווח לאומה, והכל המשיך כסדרו. באותו יום, יו"ר BL מייקל אדוארדס נהג במטרו יחד עם אלוף העולם בפורמולה 1 לשנת 1980, אלן ג'ונס, לתערוכת הרכב הבריטית בברמינגהם (ג'ונס נהג עבור קבוצת וויליאמס שמומנה בידי משאיות ליילנד).
       

       
      בינתיים, בריטיש ליילנד החלו בקמפיין פרסום מאסיבי, אולי הכי מאסיבי שאי פעם הוענק למכונית שכזו בבריטניה. הקמפיין בוסס סביב השימושיות והרב-גוניות של המכונית, והפטריוטיות הרבה של קוניה- שורת המחץ הייתה "A British car to beat the World":
       
       
      בימינו הקמפיין אולי נראה קישטי, אך בזמנו הוא עבד וייצר מודעות רבה ואהדה גדולה בציבור למכונית. כמובן, לא הזיק שאחת דיאנה ספנסר התנהלה במטרו אדומה משלה:
       

       
      בריטניה רצתה, אולי גם הזדקקה, להצלחת המטרו. ולפחות בהתחלה, היא אכן הצליחה- היא הייתה רבת מכר בריטית ובאופן קבוע החליפה מקום ראשון בשוק הסופר-מיני עם הפורד פיאסטה. אמנם גם פה תביעות למימוש אחריות הרימו את ראשן, אבל לפחות הפעם סוף סוף הסתמן הרושם שבריטיש ליילנד לקחו את הריג'קטים לתשומת ליבם ואיכות הייצור אכן השתפרה.
       

       
      היה אספקט נוסף לפרוייקט ה-LC8, שהיה קשור ישירות להחלטות BL מתחילת שנות השבעים- מודרניזציה מלאה של מפעל לונגברידג' עבור ייצור המכונית. היא הייתה אמורה להיבנות בכל מקרה במפעל זה, שייצר את המיני (אותה LC8 הייתה אמורה להחליף (לפחות חלקית), בעוד שמפעל קאולי (Cowley) היה מצוות לייצור המרינה, המקסי והפרינסס. כחלק מסיבות כלכליות ושיפור איכות הייצור, כמו גם הרצון לנהל טוב יותר את ענייני סכסוכי העבודה הצפויים כתוצאה מייצור בכמויות גבוהות, התחייבה בריטיש ליילנד לייצר את ADO74 (ואח"כ ADO88) במפעל מרכבים מודרני לחלוטין ומבוסס רובוטים. כל זאת בבניין חדש ענק, בשם "הסדנאות המערביות החדשות" (New West Works), שהיה מחובר ע"י מנהרה לבניין הקיים בו התבצע הייצור הסופי.
       

       
      בריטיש ליילנד שאפו להקים מפעל מרכבי-גוף שיהיה המודרני ביותר באירופה, אולי אפילו בעולם כולו. אמנם פיאט היו הראשונים לפרסם את השימוש ברובוטים בשנת 1978 בייצור הפיאט ריתמו ("תוכננה בידי מחשב, נבנית בידי רובוט" הייתה הסיסמא), אבל המתקן החדש בלונגברידג' היה מתקדם מזה של פיאט בצורה משמעותית.
       
      המכונית הוצעה עם מנועי 1.0 ליטר בעל 40 כ"ס או מנוע מסדרה A בנפח 1.3 ליטרים בעל 60 כ"ס, בצרוף תיבת ארבעה הילוכים. כאמור, מערכת המתלים הייתה זו המוכרת מהמקסי\אלגרו\פרינסס ומבוססת הידרוגז, ובתחילת הדרך, המרכב היה רק בתצורת שלוש דלתות. כמובן, היו ווריאציות שונות; המודל הבסיסי זוהה בקלות ע"י פנסים קדמיים שקועים, מגב אחורי חסר, פנס ערפל אחורי בודד ובתא הנוסעים, לא היה לו מושב אחורי מתקפל מחולק 60/40. הוצעה גם גרסה חסכונית במיוחד, שנקראה 1.0HLE בעלת הילוך סופי גבוה וספוילר שהקיף את החלון האחורי מעליו ובצדדיו, עבור שיוט חסכוני. בימים שלפני מבחני צריכת-דלק לפי תקנות מסודרות, BL טענו לצריכת דלק של סביבות 29 ק"מ לליטר.
       

       
      חוויית הנהיגה הייתה שילוב מעודד של הסטנדרט הנהוג בקטגוריה, יחד עם קצת מיני; נוחות נסיעה טובה, אחיזה נאותה והתנהגות כביש ראויה, בצירוף היכולת "להשליך" את המכונית בסיבובים, סטייל מיני. במסורת מכוניות איסיגוניס הקודמות, תנוחת הנהיגה הייתה אמנם מעט מגושמת, עם גלגל-הגה שטוח-זווית ודוושות נוטות למרכז, אך המכונית עמדה יפה מול המובילות שבקטגוריה.
       

       
      בריטיש ליילנד ניסו כוחם בגרסת ביצועים, הממותגת תחת MG. מכונית הספורט האחרונה של המותג בוטלה ע"י BL בשנת 1980, כך שהייתה זו הפעם הראשונה מאז סוף שנות השישים בה נעשה שימוש ב-MG עבור מכונית "רגילה". ה-MG מטרו הופיעה בשנת 1982, והציגה שדרוגי פנים וחוץ בנוסף למנוע 1275 סמ"ק בעל 72 כ"ס. בשנת 1983, הוצגה ה-MG מטרו טורבו, בעלת מנוע 1.3 מסדרה A+ מטורבת ושדרוג מתבקש לבודי באמצעות קיט תואם:
       

       
      בשנת 1984 הופיעה גרסת חמש דלתות, כמו גם מתיחת פנים ותא נוסעים חדש. אבל בשלב זה, ארבע שנים בלבד אחרי הצגת המטרו, הקטגוריה כבר החלה להתקדם, עם מתחרות כגון האונו מבית פיאט, ה-205 מבית פיג'ו, הפורד פיאסטה המעודכנת מאסיבית, הווקסהול נובה (אופל קורסה הראשונה) והפולו החדשה של פולקסוואגן. בשנת 1985, הצטרפה אליהן גם הרנו 5 החדשה. כל המכוניות המרכזיות מולן הוצבה המטרו הוחלפו, וכעת המכונית של BL נראתה קצת קטנה יותר, קצת מבוגרת יותר ומבחינה טכנית, קצת מחוץ לתמונה; מתלים לא-סטנדרטיים, הילוכים באגן השמן של המנוע ומוגבלים (רק ארבעה יחסי העברה). שיא הייצור היה בשנת 1983, עם 180,000 יחידות. אחרי מתיחת הפנים הנ"ל, התבצע שדרוג מועט לאורך השנים עד התקנת מנוע סדרה K החדש של רובר בשנת 1990, ושינוי השם לרובר מטרו.
       

       
      כמובן, בלי בעיות האיכות המסורתיות של BL אי אפשר, וכך התהדרו מכוניות בנות שלוש בבועות חלודה שמצאו את מקומן בכנפיים הקדמיות ומאחורי הפגוש הקדמי (שאסף לשם רטיבות ובוץ בשל תצורת הגחון מתחתיו). גם קרבורטורים סרבניים נדרשו להחלפה טרם זמנם. אגב, באופן כללי זה מעולם לא היה תענוג להגיע לתיבת ההילוכים, אם היית צריך; לאחי הבכור היה מטרו בסוף שנות השמונים בבריטניה, וזכורות לי היטב הקללות שלו בעודו נאבק בהחלפת קלאץ' מתחת לרכב, בעוד שאני בתוך המטרו, עסוק בהתקנת רדיו-טייפ ש"Fell off a truck", בביקורי אצלו בשנת 1989.
       

       
      בריטיש ליילנד גם שקלו לייצר גרסת סדאן, למרות שתצורה זו מעולם לא הייתה פופולארית בבריטניה או צפון אירופה. למען האמת, היא נראתה לא יותר גרוע מגרסאות סדאן של מכוניות סופר-מיני אחרות כגון ווקסהול נובה (אופל קורסה) או פולקסוואגן דרבי (סדאן של הפולו), אבל מבחינה כלכלית, לא הייתה אפשרות להצדיק מהלך שכזה:
       

       
      גרסה אחרת שכן הופיעה והייתה שיווקית הרבה יותר, הייתה המטרו-וואן; בפשטות, מטרו שלוש דלתות בעלת חלונות צד אחוריים "מחוקים" וללא מושב אחורי:
       

       
      בריטיש ליילנד ניסו להתחרות ברצינות במרוצי הראלי בקטגוריית B האימתנית, עם ה-MG מטרו 6R4- מכונית ראלי 4X4 עם מנוע ששה צילינדרים אחורי אשר פותח עבורה ע"י קבוצת המרוצים של וויליאמס. סוף סוף היה לטוני פונד (Pond), מאסטר הראלי שנהג עבור אוסטין-רובר בשנות השמונים (ונאלץ עד כה להסתפק ברובר SD1 הכבדה), כלי ראוי ליכולותיו. כאן סרטון פיתוח של מכונית הראלי, שלא ניתן להטמיע במאמר.
       

       

       
      המכונית הראתה פוטנציאל ענקי והבטחה רבה, ולפני שיכלה להוכיח את יכולתה, קבוצה B נקטעה באיבה ע"י סדרה של תאונות טראגיות. לפחות המנוע זכה לחיים חדשים בהמשך, ביגואר XJ220.
       

       
      בין 1983 ל-1986, לבריטיש ליילנד הייתה תוכנית מעניינת עבור מחליפת המטרו שהייתה אמורה להיות מכונית מתקדמת עם מרכב אלומיניום אחוד, ממש כמו היגואר XJ משנת 2002, תוך שימוש במנוע סדרה K בתצורות שלושה וארבעה צילינדרים, כולל גרסת טורבו. המטרה הייתה להגיע לצריכת דלק של סביבות 43 ק"מ לליטר, זמן רב לפני שיצרנים אחרים חשבו על העניין. משקל נמוך, מרחב פנים גדול ואיכות משופרת היו אמורים להיות משולבים בעיצוב החוץ והפנים של רוי אקס (Axe) וליצור את המכונית האולטימטיבית בקטגוריה.
       

       
      אבל המכונית מעולם לא עברה את שלב אב-הטיפוס. ל-BL פשוט לא היו משאבים או גישה למימון הנדרש בקנה מידה שכזה. לפחות מנוע סדרה K הצליח לעבור את המשוכות הממשלתיות הנדרשות (להזכירכם, בריטיש ליילנד הייתה בבעלות ממשלתית מאז קריסתה בשנת 1975), והופיע לראשונה בשנת 1989 ברובר 214/216, שהיה פיתוח משותף עם הונדה (ספציפית, ההונדה קונצ'רטו).
       

       
      גרהאם דיי, יו"ר רובר הממונה מטעם הממשלה הבריטית החל משנת 1987, סבר כי עתידה של רובר נמצא בחלק הפרמיום של השוק ושהשת"פ עם הונדה הוא "החלק היחידי של החברה ששווה משהו", כמילותיו.
       
      ללא ספק, עלויות תוכנית ה-AR6 היו מעבר ליכולתה של אוסטין-רובר ופיננסית, היו מכשילות את החברה. אבל ייתכן ולפחות כפי שהתהוותה, יכלה המכונית להיות משפיעה ומצליחה כ-ADO16, עשרים וחמש שנים קודם לכן. בלעדי ה-AR6, הנוכחות של אוסטין-רובר בשוק המכוניות הקטנות, כנראה החלק החזק ביותר בחברה באותו הזמן, תדעך לחלוטין. להונדה, עליה התבסס השת"פ, לא הייתה מתחרה ראויה בשוק הסופר-מיני האירופאי. בדיעבד, אולי זה היה סימן ליו"ר דיי להבין כי יתכן והשת"פ עם הונדה כבסיס בלעדי לאוסטין-רובר, אינה הדרך הנכונה.
       

       
      ה-AR6 בוטלה, אבל ניתן אישור לפתח מתיחת פנים מאסיבית למטרו, שבעיקרה החלפת המנוע לחדש מסדרה K. הפרויקט קיבל שם קוד R6 והחל פיתוח מאסיבי של חלקה הקדמי של המכונית. היות והמימון היה צפוף מאד, לא היה מנוס מלהשתמש במרכב הקיים של המטרו- הבעיה הייתה שצורתה של ה-R6 נכרכה לעולמים בצורתה הנוכחית של המטרו, על כל ההשלכות הנובעות מכך. המקום היחידי בו ניתן היה לבצע שינויים רחבים היה בחזית, שם הותאם חלק קדמי חדש.
       

       
      כמובן, הנדוס-מחדש של החלק הקדמי של המטרו כדי להתאים את מנוע סדרה K ותיבת ההילוכים שבצדו, לא היה פשוט כל כך. כאשר המנוע ניצב לרוחב המכונית, הוא תפס יותר מקום מהמנוע הקודם מסדרה A, בעל תיבת ההילוכים שמתחתיו, באגן השמן. למזלם של המהנדסים, מרכב המטרו היה קשיח דיו מלכתחילה בכדי לעבור שינוי שכזה.
       
      כעת, משהוחלט על מנוע ותיבת הילוכים, עלתה השאלה מה לעשות עם מערכת המתלים של ה-R6. כאשר הושקה בשנת 1980, מערכת ההידרוגז של המטרו הייתה מהמובילות שבקטגוריה, עם נוחות נסיעה והתנהגות כביש ראויות תוך שימור הזריזות האופיינית למיני (בסיבובים). אבל מאז, הוצגו מכוניות כמו הפיג'ו 205, שאמנם עלתה בגודלה מהנהוג לקטגוריה, אבל גם הוכיחה כי התנהגות כביש של מכוניות קטנות התקדמה ומערכות המתלים שלהן נהיו מתוחכמות יותר.
       
      בשל אותה התקדמות אדירה שנעשתה ע"י המתחרות, עלה הקושי להחליט במה להשתמש עבור ה-R6; אמנם עבודה רבה נעשתה בהתאמת מערכת המתלים הקונבנציונלית של ה-AR6 עבור ה-R6, אך התקדמות בדרך זו חייבה הינדוס-מחדש (ובמחיר גבוה) של רצפת המטרו הקיימת- וזו פשוט לא הייתה אופציה פרקטית. בהתחשב בזאת, הוחלט להמשיך עם מערכת ההידרוגז הקיימת ולשפר אותה עד כמה שניתן.
       

       
      תנוחת הנהיגה של המטרו תמיד הייתה נקודה חלשה במכונית, אך ניתן היה לשפרה עם פיתוח החלק החדש עבור ה-R6; כאמור בלית ברירה מרכב המטרו המשיך לשרתה ללא שינוי, אך בחזית בוצעו שינויים נרחבים כדי להאריך את חרטום המכונית וכך להשיג גישה נוחה יותר לתא-המנוע. על הדרך הסרן הקדמי נע גם הוא קדימה מעט, והתוצאה הייתה מקום נרחב יותר לרגלי הנהג, בשל התקדמות בתי הגלגלים הקדמיים. מוט ההגה כעת יכול היה להיות מוצב בזווית הגיונית יותר והמושבים הקדמיים הוצבו-מחדש. כך, אופיינה הקונפיגורציה של ה-R6; מנוע מסדרה K, תיבת הילוכים מבית PSA, והארכה קלה בבסיס-הגלגלים.
       

       
      עם זאת, ה-R6 יכלה להראות הרבה יותר טוב- לאחר שהתכנון הטכנולוגי הראשוני בוצע, צוות מבית העיצוב של רובר, בהנהגתו של רוי אקס, עבד על גרסה מעוצבת מחדש, שהתבססה על שלדת ה-R6. המכונית, שנקראה R6X, הייתה עיצוב מעודכן של המכונית הסופית אבל למצער, (שוב) הייתה מעבר ליכולות הפיננסיות של אוסטין-רובר:
       

       
      ההחלטה למתג את המכונית תחת רובר אולי הייתה פשוטה דיה, אך שם הדגם, כפי שהסתבר- דרש יותר מחשבה. מצד אחד, השם "מטרו" אולי היה ידוע דיו בבריטניה, אבל באותה מידה הוא גם הביא עמו אסוציאציות למכונית ההולכת ומתיישנת. ובכל זאת, אחרי מחקר שיווקי רב ובחינה של אופציות רבות, ההחלטה נפלה לקרוא למכונית "רובר מטרו" בבריטניה ו"רובר סדרה 100" בשאר השווקים בעולם בהם נמכרה, שאם בהם הייתה נתפסת כמכונית חדשה, זה לא היה חיסרון.
       

       
      רובר שיווקה את המטרו כמכונית חדשה לחלוטין, תוך שהם מותחים את קלף המותג עד סופו: "המטרו החדשה, עם הנדסה מבית רובר" ובביטוי "מטרומורפוזה" (Metromorphosis). המכירות אולי היו מבטיחות, אבל היא הוצבה כנגד הפיאסטה, שזה עתה הוחלפה בדור חדש ואכן, החל משנת 1990, מכרה ביחס של שתיים לאחת מול המטרו. עד 1996, הפיאסטה עלתה ליחס של כמעט ארבע מכוניות למטרו אחת. יש לציין כי רובר סברו שלמטרו יהיו חיי מדף קצרים והעובדה שכעת הייתה קטנה יותר מכל מתחרותיה, להוציא את הסיטרואן AX הזולה-אך-שובבה, תרמה למגבלות פוטנציאל המכירות.
       

       
      רובר משכו עם ה-R6 עד 1997, שבשלב זה כבר נקראה גם בבריטניה 100, אחרי מתיחת פנים (מאד) עדינה. אבל בשנת 1996 המכונית ספגה פרסום שלילי בדמות אחד ממבחני הריסוק הפומביים הראשונים של EuroNCAP, שם לא עמדה היטב במבחנים, בלשון המעטה- התוצאות היו הגרועות שבקטגוריה, ולא מפתיעות במיוחד בהתחשב בגילה האמיתי:
       
       
      ה-100 לא יכלה להתאושש מדבר כזה, ורובר, שבשלב זה התהדרו בסדרה 200 החדשה, הוציאו את המכונית לגמלאות סופית בדצמבר 1997. וכך באה לסופה המכונית הקטנה האחרונה מבית BMC\BLMC\אוסטין-רובר, כשהיא נשכחת וללא אף מתאבלים- ממש כמו הרבה מכוניות מבית החברה.
       

       
      אוסיף כאן סקירה מבית היוצר של HubNut, שבדרך כלל אני משתדל לספק כזווית יותר אוהדת:
       

      לצפייה במאמר המלא
    • מאת yohai71
      במאמר הקודם סקרתי את ניסיונם הכושל של BMC ו-BL למצוא מחליפה ראויה למיני במשך כעשור, תוך שהם מחליפים קונספט אחד במשנהו. כאשר הצורך במחליפה נהיה ברור באופן גורף, והרצון לייצר מכונית כזו סוף סוף התממש, תהליך הפיתוח התבצע דווקא במהירות בפרויקט ושמו LC8. המכונית הואצה לקראת ייצור והושקה באוקטובר 1980 בשם אוסטין מיני-מטרו, עשרים ואחת (וחצי) שנים לאחר שהמיני יצאה לאוויר העולם.
       

       
      ה-LC8 התקדמה במהירות מהאפיון הסופי בסוף 1977 ותחילת 1978, מה שהיה מרשים בהתחשב בסאגות הקודמות. מבחינה מכאנית, המכונית הייתה קצת אלגרו (מתלי הידרוגז, מנוע 1.3 ליטר מסדרה A של BMC, אם כי כעת בגרסת A+ עם חלקים פנימיים חדשים), קצת מיני פה ושם (מנוע 1.0 ליטר) ובעיקר, ארוזה באופן מצוין (תיבת ההילוכים שהייתה מתחת למנוע, באגן השמן, ומערך המתלים עזרו לזאת). היא הייתה מרווחת לפחות כמו המתחרות הארוכות ממנה, וצריכת הדלק הייתה טובה- אפילו טובה מאד בחלק מהגרסאות. היא נראתה ואכן הייתה מודרנית, מצוידת ומתומחרת היטב.
       

       
      מילה על שם המכונית: ה"מטרו" נבחר בהצבעה ע"י עובדי BL מתוך רשימת שמות נתונה, וה"מיני" הוסף כדי להימנע מסכסוכים משפטיים מול חברות אחרות שעשו שימוש ב"מטרו"- בעיקר חברת הרכבות שבסיסה בברמינגהם, ומרכיבי האוטובוסים מטרו-קאמל-וויימאן (Metro-Cammell-Weymann). למעשה, היא הייתה ידועה ופורסמה כ"מטרו" היישר מההתחלה, והתגים על המכוניות שונו לאחר כשנתיים מצאתה לשוק.
       

       
      נסו לחזור לשנת 1980; עשור חדש התחיל, אבל BL עדיין התמודדו עם קשת דגמים ישנים, חלקם אפילו ארכאיים, לא מתאימים ולא תחרותיים, כגון המרינה, המקסי והאלגרו. המחסור במכוניות חדשות מבית החברה היה תוצאה של שנים קשות- שום רכב חדש לא יצא מבריטיש ליילנד מאז הרובר SD1 בשנת 1976.
       
      בתקשורת, השיח סביב בריטיש ליילנד היה תמיד עגום וקודר (מפעלים נסגרו, כוח-אגם פוטר בהמוניו), ובזמן שיו"ר BL, מייקל אדוארדס, עשה את כל שביכולתו לשכנע את ראש ממשלת בריטניה החדשה, מרגרט ת'אצ'ר, לא לחסל את העסק סופית, חלקה של החברה בשוק הרכב צלל בו בזמן שיבוא רכבים חדשים לבריטניה שבר שיאים.
       

       
      העיתונות טרחה מאד להזכיר לציבור כמה נצרך מכספו (275 מיליון ליש"ט, סביבות 1.1 מיליארד היום) עבור פיתוח המטרו ושדרוג מפעל לונגברידג' (Longbridge) בו הייתה עתידה להיבנות. ביום ההשקה, ה-BBC הגיש את חדשות הערב המרכזיות מתוך המפעל המחודש, דבר שסיפק כאב ראש לא-קטן עבור אנשי היח"צ של BL, בשל החלטת סדנת ההרכבות לפתוח בשביתה בדיוק באותו יום... איכשהו, BL הצליחו לשמור זאת בסוד מפני ה-BBC, הסיפור לא דווח לאומה, והכל המשיך כסדרו. באותו יום, יו"ר BL מייקל אדוארדס נהג במטרו יחד עם אלוף העולם בפורמולה 1 לשנת 1980, אלן ג'ונס, לתערוכת הרכב הבריטית בברמינגהם (ג'ונס נהג עבור קבוצת וויליאמס שמומנה בידי משאיות ליילנד).
       

       
      בינתיים, בריטיש ליילנד החלו בקמפיין פרסום מאסיבי, אולי הכי מאסיבי שאי פעם הוענק למכונית שכזו בבריטניה. הקמפיין בוסס סביב השימושיות והרב-גוניות של המכונית, והפטריוטיות הרבה של קוניה- שורת המחץ הייתה "A British car to beat the World":
       
       
      בימינו הקמפיין אולי נראה קישטי, אך בזמנו הוא עבד וייצר מודעות רבה ואהדה גדולה בציבור למכונית. כמובן, לא הזיק שאחת דיאנה ספנסר התנהלה במטרו אדומה משלה:
       

       
      בריטניה רצתה, אולי גם הזדקקה, להצלחת המטרו. ולפחות בהתחלה, היא אכן הצליחה- היא הייתה רבת מכר בריטית ובאופן קבוע החליפה מקום ראשון בשוק הסופר-מיני עם הפורד פיאסטה. אמנם גם פה תביעות למימוש אחריות הרימו את ראשן, אבל לפחות הפעם סוף סוף הסתמן הרושם שבריטיש ליילנד לקחו את הריג'קטים לתשומת ליבם ואיכות הייצור אכן השתפרה.
       

       
      היה אספקט נוסף לפרוייקט ה-LC8, שהיה קשור ישירות להחלטות BL מתחילת שנות השבעים- מודרניזציה מלאה של מפעל לונגברידג' עבור ייצור המכונית. היא הייתה אמורה להיבנות בכל מקרה במפעל זה, שייצר את המיני (אותה LC8 הייתה אמורה להחליף (לפחות חלקית), בעוד שמפעל קאולי (Cowley) היה מצוות לייצור המרינה, המקסי והפרינסס. כחלק מסיבות כלכליות ושיפור איכות הייצור, כמו גם הרצון לנהל טוב יותר את ענייני סכסוכי העבודה הצפויים כתוצאה מייצור בכמויות גבוהות, התחייבה בריטיש ליילנד לייצר את ADO74 (ואח"כ ADO88) במפעל מרכבים מודרני לחלוטין ומבוסס רובוטים. כל זאת בבניין חדש ענק, בשם "הסדנאות המערביות החדשות" (New West Works), שהיה מחובר ע"י מנהרה לבניין הקיים בו התבצע הייצור הסופי.
       

       
      בריטיש ליילנד שאפו להקים מפעל מרכבי-גוף שיהיה המודרני ביותר באירופה, אולי אפילו בעולם כולו. אמנם פיאט היו הראשונים לפרסם את השימוש ברובוטים בשנת 1978 בייצור הפיאט ריתמו ("תוכננה בידי מחשב, נבנית בידי רובוט" הייתה הסיסמא), אבל המתקן החדש בלונגברידג' היה מתקדם מזה של פיאט בצורה משמעותית.
       
      המכונית הוצעה עם מנועי 1.0 ליטר בעל 40 כ"ס או מנוע מסדרה A בנפח 1.3 ליטרים בעל 60 כ"ס, בצרוף תיבת ארבעה הילוכים. כאמור, מערכת המתלים הייתה זו המוכרת מהמקסי\אלגרו\פרינסס ומבוססת הידרוגז, ובתחילת הדרך, המרכב היה רק בתצורת שלוש דלתות. כמובן, היו ווריאציות שונות; המודל הבסיסי זוהה בקלות ע"י פנסים קדמיים שקועים, מגב אחורי חסר, פנס ערפל אחורי בודד ובתא הנוסעים, לא היה לו מושב אחורי מתקפל מחולק 60/40. הוצעה גם גרסה חסכונית במיוחד, שנקראה 1.0HLE בעלת הילוך סופי גבוה וספוילר שהקיף את החלון האחורי מעליו ובצדדיו, עבור שיוט חסכוני. בימים שלפני מבחני צריכת-דלק לפי תקנות מסודרות, BL טענו לצריכת דלק של סביבות 29 ק"מ לליטר.
       

       
      חוויית הנהיגה הייתה שילוב מעודד של הסטנדרט הנהוג בקטגוריה, יחד עם קצת מיני; נוחות נסיעה טובה, אחיזה נאותה והתנהגות כביש ראויה, בצירוף היכולת "להשליך" את המכונית בסיבובים, סטייל מיני. במסורת מכוניות איסיגוניס הקודמות, תנוחת הנהיגה הייתה אמנם מעט מגושמת, עם גלגל-הגה שטוח-זווית ודוושות נוטות למרכז, אך המכונית עמדה יפה מול המובילות שבקטגוריה.
       

       
      בריטיש ליילנד ניסו כוחם בגרסת ביצועים, הממותגת תחת MG. מכונית הספורט האחרונה של המותג בוטלה ע"י BL בשנת 1980, כך שהייתה זו הפעם הראשונה מאז סוף שנות השישים בה נעשה שימוש ב-MG עבור מכונית "רגילה". ה-MG מטרו הופיעה בשנת 1982, והציגה שדרוגי פנים וחוץ בנוסף למנוע 1275 סמ"ק בעל 72 כ"ס. בשנת 1983, הוצגה ה-MG מטרו טורבו, בעלת מנוע 1.3 מסדרה A+ מטורבת ושדרוג מתבקש לבודי באמצעות קיט תואם:
       

       
      בשנת 1984 הופיעה גרסת חמש דלתות, כמו גם מתיחת פנים ותא נוסעים חדש. אבל בשלב זה, ארבע שנים בלבד אחרי הצגת המטרו, הקטגוריה כבר החלה להתקדם, עם מתחרות כגון האונו מבית פיאט, ה-205 מבית פיג'ו, הפורד פיאסטה המעודכנת מאסיבית, הווקסהול נובה (אופל קורסה הראשונה) והפולו החדשה של פולקסוואגן. בשנת 1985, הצטרפה אליהן גם הרנו 5 החדשה. כל המכוניות המרכזיות מולן הוצבה המטרו הוחלפו, וכעת המכונית של BL נראתה קצת קטנה יותר, קצת מבוגרת יותר ומבחינה טכנית, קצת מחוץ לתמונה; מתלים לא-סטנדרטיים, הילוכים באגן השמן של המנוע ומוגבלים (רק ארבעה יחסי העברה). שיא הייצור היה בשנת 1983, עם 180,000 יחידות. אחרי מתיחת הפנים הנ"ל, התבצע שדרוג מועט לאורך השנים עד התקנת מנוע סדרה K החדש של רובר בשנת 1990, ושינוי השם לרובר מטרו.
       

       
      כמובן, בלי בעיות האיכות המסורתיות של BL אי אפשר, וכך התהדרו מכוניות בנות שלוש בבועות חלודה שמצאו את מקומן בכנפיים הקדמיות ומאחורי הפגוש הקדמי (שאסף לשם רטיבות ובוץ בשל תצורת הגחון מתחתיו). גם קרבורטורים סרבניים נדרשו להחלפה טרם זמנם. אגב, באופן כללי זה מעולם לא היה תענוג להגיע לתיבת ההילוכים, אם היית צריך; לאחי הבכור היה מטרו בסוף שנות השמונים בבריטניה, וזכורות לי היטב הקללות שלו בעודו נאבק בהחלפת קלאץ' מתחת לרכב, בעוד שאני בתוך המטרו, עסוק בהתקנת רדיו-טייפ ש"Fell off a truck", בביקורי אצלו בשנת 1989.
       

       
      בריטיש ליילנד גם שקלו לייצר גרסת סדאן, למרות שתצורה זו מעולם לא הייתה פופולארית בבריטניה או צפון אירופה. למען האמת, היא נראתה לא יותר גרוע מגרסאות סדאן של מכוניות סופר-מיני אחרות כגון ווקסהול נובה (אופל קורסה) או פולקסוואגן דרבי (סדאן של הפולו), אבל מבחינה כלכלית, לא הייתה אפשרות להצדיק מהלך שכזה:
       

       
      גרסה אחרת שכן הופיעה והייתה שיווקית הרבה יותר, הייתה המטרו-וואן; בפשטות, מטרו שלוש דלתות בעלת חלונות צד אחוריים "מחוקים" וללא מושב אחורי:
       

       
      בריטיש ליילנד ניסו להתחרות ברצינות במרוצי הראלי בקטגוריית B האימתנית, עם ה-MG מטרו 6R4- מכונית ראלי 4X4 עם מנוע ששה צילינדרים אחורי אשר פותח עבורה ע"י קבוצת המרוצים של וויליאמס. סוף סוף היה לטוני פונד (Pond), מאסטר הראלי שנהג עבור אוסטין-רובר בשנות השמונים (ונאלץ עד כה להסתפק ברובר SD1 הכבדה), כלי ראוי ליכולותיו. כאן סרטון פיתוח של מכונית הראלי, שלא ניתן להטמיע במאמר.
       

       

       
      המכונית הראתה פוטנציאל ענקי והבטחה רבה, ולפני שיכלה להוכיח את יכולתה, קבוצה B נקטעה באיבה ע"י סדרה של תאונות טראגיות. לפחות המנוע זכה לחיים חדשים בהמשך, ביגואר XJ220.
       

       
      בין 1983 ל-1986, לבריטיש ליילנד הייתה תוכנית מעניינת עבור מחליפת המטרו שהייתה אמורה להיות מכונית מתקדמת עם מרכב אלומיניום אחוד, ממש כמו היגואר XJ משנת 2002, תוך שימוש במנוע סדרה K בתצורות שלושה וארבעה צילינדרים, כולל גרסת טורבו. המטרה הייתה להגיע לצריכת דלק של סביבות 43 ק"מ לליטר, זמן רב לפני שיצרנים אחרים חשבו על העניין. משקל נמוך, מרחב פנים גדול ואיכות משופרת היו אמורים להיות משולבים בעיצוב החוץ והפנים של רוי אקס (Axe) וליצור את המכונית האולטימטיבית בקטגוריה.
       

       
      אבל המכונית מעולם לא עברה את שלב אב-הטיפוס. ל-BL פשוט לא היו משאבים או גישה למימון הנדרש בקנה מידה שכזה. לפחות מנוע סדרה K הצליח לעבור את המשוכות הממשלתיות הנדרשות (להזכירכם, בריטיש ליילנד הייתה בבעלות ממשלתית מאז קריסתה בשנת 1975), והופיע לראשונה בשנת 1989 ברובר 214/216, שהיה פיתוח משותף עם הונדה (ספציפית, ההונדה קונצ'רטו).
       

       
      גרהאם דיי, יו"ר רובר הממונה מטעם הממשלה הבריטית החל משנת 1987, סבר כי עתידה של רובר נמצא בחלק הפרמיום של השוק ושהשת"פ עם הונדה הוא "החלק היחידי של החברה ששווה משהו", כמילותיו.
       
      ללא ספק, עלויות תוכנית ה-AR6 היו מעבר ליכולתה של אוסטין-רובר ופיננסית, היו מכשילות את החברה. אבל ייתכן ולפחות כפי שהתהוותה, יכלה המכונית להיות משפיעה ומצליחה כ-ADO16, עשרים וחמש שנים קודם לכן. בלעדי ה-AR6, הנוכחות של אוסטין-רובר בשוק המכוניות הקטנות, כנראה החלק החזק ביותר בחברה באותו הזמן, תדעך לחלוטין. להונדה, עליה התבסס השת"פ, לא הייתה מתחרה ראויה בשוק הסופר-מיני האירופאי. בדיעבד, אולי זה היה סימן ליו"ר דיי להבין כי יתכן והשת"פ עם הונדה כבסיס בלעדי לאוסטין-רובר, אינה הדרך הנכונה.
       

       
      ה-AR6 בוטלה, אבל ניתן אישור לפתח מתיחת פנים מאסיבית למטרו, שבעיקרה החלפת המנוע לחדש מסדרה K. הפרויקט קיבל שם קוד R6 והחל פיתוח מאסיבי של חלקה הקדמי של המכונית. היות והמימון היה צפוף מאד, לא היה מנוס מלהשתמש במרכב הקיים של המטרו- הבעיה הייתה שצורתה של ה-R6 נכרכה לעולמים בצורתה הנוכחית של המטרו, על כל ההשלכות הנובעות מכך. המקום היחידי בו ניתן היה לבצע שינויים רחבים היה בחזית, שם הותאם חלק קדמי חדש.
       

       
      כמובן, הנדוס-מחדש של החלק הקדמי של המטרו כדי להתאים את מנוע סדרה K ותיבת ההילוכים שבצדו, לא היה פשוט כל כך. כאשר המנוע ניצב לרוחב המכונית, הוא תפס יותר מקום מהמנוע הקודם מסדרה A, בעל תיבת ההילוכים שמתחתיו, באגן השמן. למזלם של המהנדסים, מרכב המטרו היה קשיח דיו מלכתחילה בכדי לעבור שינוי שכזה.
       
      כעת, משהוחלט על מנוע ותיבת הילוכים, עלתה השאלה מה לעשות עם מערכת המתלים של ה-R6. כאשר הושקה בשנת 1980, מערכת ההידרוגז של המטרו הייתה מהמובילות שבקטגוריה, עם נוחות נסיעה והתנהגות כביש ראויות תוך שימור הזריזות האופיינית למיני (בסיבובים). אבל מאז, הוצגו מכוניות כמו הפיג'ו 205, שאמנם עלתה בגודלה מהנהוג לקטגוריה, אבל גם הוכיחה כי התנהגות כביש של מכוניות קטנות התקדמה ומערכות המתלים שלהן נהיו מתוחכמות יותר.
       
      בשל אותה התקדמות אדירה שנעשתה ע"י המתחרות, עלה הקושי להחליט במה להשתמש עבור ה-R6; אמנם עבודה רבה נעשתה בהתאמת מערכת המתלים הקונבנציונלית של ה-AR6 עבור ה-R6, אך התקדמות בדרך זו חייבה הינדוס-מחדש (ובמחיר גבוה) של רצפת המטרו הקיימת- וזו פשוט לא הייתה אופציה פרקטית. בהתחשב בזאת, הוחלט להמשיך עם מערכת ההידרוגז הקיימת ולשפר אותה עד כמה שניתן.
       

       
      תנוחת הנהיגה של המטרו תמיד הייתה נקודה חלשה במכונית, אך ניתן היה לשפרה עם פיתוח החלק החדש עבור ה-R6; כאמור בלית ברירה מרכב המטרו המשיך לשרתה ללא שינוי, אך בחזית בוצעו שינויים נרחבים כדי להאריך את חרטום המכונית וכך להשיג גישה נוחה יותר לתא-המנוע. על הדרך הסרן הקדמי נע גם הוא קדימה מעט, והתוצאה הייתה מקום נרחב יותר לרגלי הנהג, בשל התקדמות בתי הגלגלים הקדמיים. מוט ההגה כעת יכול היה להיות מוצב בזווית הגיונית יותר והמושבים הקדמיים הוצבו-מחדש. כך, אופיינה הקונפיגורציה של ה-R6; מנוע מסדרה K, תיבת הילוכים מבית PSA, והארכה קלה בבסיס-הגלגלים.
       

       
      עם זאת, ה-R6 יכלה להראות הרבה יותר טוב- לאחר שהתכנון הטכנולוגי הראשוני בוצע, צוות מבית העיצוב של רובר, בהנהגתו של רוי אקס, עבד על גרסה מעוצבת מחדש, שהתבססה על שלדת ה-R6. המכונית, שנקראה R6X, הייתה עיצוב מעודכן של המכונית הסופית אבל למצער, (שוב) הייתה מעבר ליכולות הפיננסיות של אוסטין-רובר:
       

       
      ההחלטה למתג את המכונית תחת רובר אולי הייתה פשוטה דיה, אך שם הדגם, כפי שהסתבר- דרש יותר מחשבה. מצד אחד, השם "מטרו" אולי היה ידוע דיו בבריטניה, אבל באותה מידה הוא גם הביא עמו אסוציאציות למכונית ההולכת ומתיישנת. ובכל זאת, אחרי מחקר שיווקי רב ובחינה של אופציות רבות, ההחלטה נפלה לקרוא למכונית "רובר מטרו" בבריטניה ו"רובר סדרה 100" בשאר השווקים בעולם בהם נמכרה, שאם בהם הייתה נתפסת כמכונית חדשה, זה לא היה חיסרון.
       

       
      רובר שיווקה את המטרו כמכונית חדשה לחלוטין, תוך שהם מותחים את קלף המותג עד סופו: "המטרו החדשה, עם הנדסה מבית רובר" ובביטוי "מטרומורפוזה" (Metromorphosis). המכירות אולי היו מבטיחות, אבל היא הוצבה כנגד הפיאסטה, שזה עתה הוחלפה בדור חדש ואכן, החל משנת 1990, מכרה ביחס של שתיים לאחת מול המטרו. עד 1996, הפיאסטה עלתה ליחס של כמעט ארבע מכוניות למטרו אחת. יש לציין כי רובר סברו שלמטרו יהיו חיי מדף קצרים והעובדה שכעת הייתה קטנה יותר מכל מתחרותיה, להוציא את הסיטרואן AX הזולה-אך-שובבה, תרמה למגבלות פוטנציאל המכירות.
       

       
      רובר משכו עם ה-R6 עד 1997, שבשלב זה כבר נקראה גם בבריטניה 100, אחרי מתיחת פנים (מאד) עדינה. אבל בשנת 1996 המכונית ספגה פרסום שלילי בדמות אחד ממבחני הריסוק הפומביים הראשונים של EuroNCAP, שם לא עמדה היטב במבחנים, בלשון המעטה- התוצאות היו הגרועות שבקטגוריה, ולא מפתיעות במיוחד בהתחשב בגילה האמיתי:
       
       
      ה-100 לא יכלה להתאושש מדבר כזה, ורובר, שבשלב זה התהדרו בסדרה 200 החדשה, הוציאו את המכונית לגמלאות סופית בדצמבר 1997. וכך באה לסופה המכונית הקטנה האחרונה מבית BMC\BLMC\אוסטין-רובר, כשהיא נשכחת וללא אף מתאבלים- ממש כמו הרבה מכוניות מבית החברה.
       

       
      אוסיף כאן סקירה מבית היוצר של HubNut, שבדרך כלל אני משתדל לספק כזווית יותר אוהדת:
       
  • נושאים פופולריים

  • נושאים מתעדכנים

×
×
  • תוכן חדש...