גיבוב ההודעות. בנצי שוכח. הגיבוב זוכר

[m3x7r3m3]

פה יש כאלה שעסוקות כל כך בויכוח הקולני שלהן שאתה יכול לצעוק עד מחרתיים, כשהפה שלהן פתוח האוזניים סגורות. והפה שלהן תמיד פתוח.

[Eowyn]

אז עוברים לגישה מס' 3 -

 

"אולי תסתמי את הפה שלך?! אני מנסה לעבוד פה!" (רצוי לנסח את המשפט בצורה מאוד לא נחמדה).

 

יש לציין שזה עובד הכי טוב כשמשלבים את המשפט הזה עם צרחה ומבט מאוד עצבני. אם זה לא עובד - הולכים לדבר עם HR \ הבוסים שלהן.

[locomotive]

ניטש,

אפשר להשתמש באבוקדואים האלו לאינתיפאדה ה3.

[m3x7r3m3]

אז עוברים לגישה מס' 3 -

 

"אולי תסתמי את הפה שלך?! אני מנסה לעבוד פה!" (רצוי לנסח את המשפט בצורה מאוד לא נחמדה).

 

יש לציין שזה עובד הכי טוב כשמשלבים את המשפט הזה עם צרחה ומבט מאוד עצבני. אם זה לא עובד - הולכים לדבר עם HR \ הבוסים שלהן.

 

אני נחמד מדי לעשות דברים כאלה, וגם הן בד"כ עסוקות בלצרוח עם הבוסיות שלהן, צרחניות בפני עצמן.

זה כבר הפך לסוג של בדיחה שכוללת חיקויים של הקולות שלהן מתעוותים בגלל הצרחות.

 

האמת שזה גם קורה לעתים כל כך נדירות שלמי יש כוח בשביל מלחמות? סוגרים את הדלת ואז שומעים אותן "בלה בלה בלה" בצורה כל כך עמומה שזה מצחיק

[Eowyn]

אם אתה יכול לסגור את הדלת של עצמך - זה בד"כ הפיתרון הטוב ביותר. בגישה מס' 3 משתמשים במצבים ממש קיצוניים.

 

לדוגמה - לפני מספר חודשים היה לי שבוע עמוס במיוחד לפני ריליס של פיצ'ר חדש שדרש ממני כמות בלתי מבוטלת של ריכוז. חבורה של בנות התחילו לצווח במסדרון ואחרי שבמשך 10 דקות שלמות הן לא הפסיקו פשוט הלכתי לחדר שבו הן היו צרחתי עליהן משהו בכיוון שהן ממש מגזימות עם הצווחות האלו ויש אנשים שצריכים לעבוד במשרד. הן השתתקו מיד. אחרי זה מישהי מ-HR שהייתה שם ניסתה לנזוף בי על הצורה שבה ביקשתי שהן ינמיכו את הקול. הסברתי לה שבמצב קיצוני אני מגיבה בצורה קיצונית ושהן היו צריכות לחשוב קודם על זה שהן לא לבד בסביבה וחלקנו נמצאים בתקופות לחץ ובכלל זה לא יאה ולא נאה רעש כזה במקום העבודה. זה נגמר בזה שהיא התנצלה בפני.

[SlowRide]

או שתעבדו עם אזניות. זה הפתרון הכי טוב, מכיוון שיש חוק נגד ירי באנשים קולניים.

[m3x7r3m3]

כן כן זו הדלת שלי שאני סוגר.

וגם אני נחמד מדי בשביל לצעוק.

 

אוזניות יש (כאלה שסוגרות מסביב לאוזן), ואפילו כאלה שקיבלתי מתנת סוף שנה מהעבודה

[sperial]

אני רק יודע שבתיכון שלי הייתי מחזור א'. מה זה צ"ד?! בטח תמונת

המחזור שלכם תלויה בחדר של אב הבית.

בית הספר הריאלי שחגג לאחרונה 100 שנה להווסדו.

מוסד עם גאוות יחידה מובהקת, ודי מוצדקת.

מוכר בין התלמידים והבוגרים כ"בית הסהר הריאלי" או סתם "המוסד", אבל רוב הבוגרים גאים בסמל, ורבים מהחיפאים שבהם שולחים גם את ילדיהם לאותו בית ספר, שהלימודים בו עולים כ-12,000 ש"ח לשנה. אני מכיר לפחות משפחה אחת בה כבר מדובר בדור רביעי.

עריכה אחרונה ב-3 לפברואר, 2014 על ידי sperial

[Guy_25]

לוקו, שבוע הבא הוא כבר ישים את הילדה אצלך לילה לפני, שתכין אותה לגן על הדרך. שבוע אחרי הוא גם יתן לך הוראות מה לשים לה בסנדוויץ'.

[Eowyn]

או שתעבדו עם אזניות. זה הפתרון הכי טוב, מכיוון שיש חוק נגד ירי באנשים קולניים.

מצד אחד אתה צודק, מצד שני יש מצבים שבאמת אנשים מרימים את הקול בצורה מוגזמת ואף אחד לא צריך לסבול בגלל זה, ובטח שלא צריך להעביר את המצבים האלו בשתיקה.

[אנלוגי]

כל המנמנמים בצהריים - הייתם יוצאים החוצה, מתעוררים תוך שניה. איזה קור היה היום! רוחות מטורפות, סחבק מסתובב בשדה עם כובע פליס, אני שונא כובעי פליס. אם אני חובש אחד - כנראה שבאמת קר. אני אפילו שוקל לכפור באמונה שלי מזה שנים שגטקעס זה דבר מיותר.

בקיצור, שונא אתכם. חזרתי למשרד באיזה חמש, הדלקתי מזגן, כוס תה חמה, והתחלתי לנקר.

 

הפרוייקט ניירת ההוא שדיברתי עליו פעם, שחשבתי שיקח לי יומיים לגמור - מסתבר שלא קיבלתי את כל הפרטים לגביו. למעשה, ידעתי פחות מחצי מהיקפו. המשכתי לעבוד עליו כל פעם שמצאתי זמן פנוי, והיום סופית הוא נגמר. איזו אבן ירדה ממני. כמובן שאותו החליף פרוייקט אקסל אחר, ועוד בקנה. אני מתחיל להבין שלא אוכל להתחמק מכמה שעות משרד כל יום. אני מתנדב לכל עבודה שאיננה מול המחשב, אבל בסוף היום תמיד תקוע עם שעה-תיים של מחשב. זין.

 

הסיבה ששאלתי לגבי שטיפת הכלים - אני ימני, ומחזיק את הסקוץ׳ בשמאל. ככה בטבעי. שמתי לב לזה, היה נראה לי מוזר, ניסיתי להחליף, הרגיש לי אותו דבר בדיוק. מאז אני מגוון מדי פעם כדי לא להתקבע.

 

קיוביקלס, או קוביות משרד:

פעם עבדתי בניקוי חלונות בסנפלינג. אחלה עבודה שבעולם, עד שהסנפלינג כבר לא מרגש ואתה מבין שאתה מנקה חלונות. גולש לי לאיטי לאורך הקיר, מרטיב חלון ומנגב. בין לבין מציץ פנימה. קומה אחרי קומה, בניין אחרי בניין - הכל אותו דבר, הכל אותו פרצוף, קלסרים אפורים כאלה עם תמונה של הילד וצעצוע קטן לתת ייחוד. זה עשה אותי מדוכא כ״כ שנשבעתי שלא יהיה לי קיוביקל לעולם. פעם גם הלכתי לאיבוד בחלל כזה, ממש הרגשתי בתוך מבוך עכברים. ניסיתי לרחרח אולי יש גבינה, אבל לא הייתה. מזל, אני לא אוהב גבינה. אין שום ציוני דרך שם, הכל אותו דבר עד אינסוף.

לימים בגרתי וקיבלתי עבודה כשכיר. בהתחלה נתנו לי משרד משותף עם עוד כמה אנשים (אחד מהם היה תימני אבל זה לא הפריע) ואח״כ העבירו אותנו לקיוביקלים. זה היה זוועה, בדיוק כמו שחששתי. לא הפסקתי להפריע לכל הסביבה, כי הרגשתי שאני בחלל שלי ובעצם הייתי בחלל של כולם. איכס. התא שלי היה מלא בשטויות שהייתי מביא מהיציאות מחוץ למשרד - החל מקוצים של דורבן, דרך עיני חתול, עד לום וגרזן, ומקלות, ועוד. הכל היה תלוי שם, או מונח שם, או מגובב שם. הייתי חייב איכשהו לבדל את הקיוביקל, וגם להתריס במערכת. זה סוג של עבד. ממילא הבינו שם שאני לא שיא השפיות. מזל שהייתי מוקף בפסיכים שהבינו אותי. והבנתי אותם. למרות שחלקם הקטן היה תימני.

עריכה אחרונה ב-3 לפברואר, 2014 על ידי אנלוגי

[locomotive]

כן, גם אני זוכר את סוכריית הוורטס אורגינל הראשונה שלי.

הייתי בא לביתו של סבא והוא היה מציע אותן בחדווה ובעונג,

לסבא היה שיער מתולתל, סבא היה אלוף בדמקה. היום אני גדלתי,

ומה אציע לילדיי אם לא סוכריית וורטס אוריגינל? היום אני מבין לסבא היה מאנצ'יז.

[rupni]

בית הספר הריאלי שחגג לאחרונה 100 שנה להוסודו.

מוסד עם גאוות יחידה מובהקת, ודי מוצדקת.

מוכר בין התלמידים והבוגרים כ"בית הסהר הריאלי" או סתם "המוסד", אבל רוב הבוגרים גאים בסמל, ורבים מהחיפאים שבהם שולחים גם את ילדיהם לאותו בית ספר, שהלימודים בו עולים כ-12,000 ש"ח לשנה. אני מכיר לפחות משפחה אחת בה כבר מדובר בדור רביעי.

 

בית ספר שחרט על דגלו את הסיסמא ״הצנע לכת״ ואת חגיגות ה100 עשה באיצטדיון קריית אליעזר, שמה שחשוב לו זה מה יגידו ואיך יראה (למשל לאירוע ״פתיחת שנת המאה״[נט לקריא בפלצנות] חלק מהמורים לא הוזמנו ואחד מורים שלי הוזמן ברגע האחרון כדי שהאולם יהיה מלא לכבוד שמעון פרס)

בית ספר שבמקום קפיטריה יש בית קפה (גרג), ספיריאל אני לא יודע איך זה היה בתקופתך אבל היום זה בטח לא ככה, הפלצנות יוצאת שם מכל חור ואני לא יודע עד כמה הגאוות יחידה הזאת מוצדקת.

[sperial]

לוקו - בריאלי יש דברים יותר טובים מהסוכריה של סבא. הדשא שסבא העביר עליו בנעימים לא מעט ימים נשאר ירוק, וכך גם מגרש הכדורגל בגודל רשמי. רק הילדים שבדור שלי הפגינו את עושר המשפחה עם "ג'ילרה" עושים זאת היום עם קאמארו.

 

רופני - אני גם הרגשתי היטב הבדל בין הסניפים - שנתיים למדתי בסניף הדר שבו היתה אוכלוסיה של מעמד הביניים מנוה שאנן, הכרמל הצרפתי ושכונות דומות והרגשתי מצויין. המעבר לאחוזה הסנובית בכתה ז' גרם לי סבל לא קטן, עד כתה י' שבה הגעתי לבית בירם, לכתה שבה התערבבו בוגרי כל שלושת הסניפים, והתחלתי שוב לפרוח. את הבנים שלי הכנסתי למטו"ס בימי צביקה רייטר, והאוירה שם היתה מצויינת. כאשר אני בוחן את חבריהם שאני פוגש אין לי שום תלונות, מדובר באנשים רציניים וגם תושבי דניה שביניהם אינם מהסנובה, ואם תוסיף את תלמידי הפנימיה הצבאית ועוד תלמידים שהגיעו מהקריות ומהגליל התחתון תבין שהסנובה היתה די מדוללת.

 

לגבי הגרג - לאחרונה הוא חטף מהתלמידים שטוזה רצינית. עשו עליו חרם והמחירים התכווצו בעשרות אחוזים. בהחלט מחאה מוצלחת, שקיבלה גיבוי מלא מהצוות הפדגוגי.

 

בזמני היה כמובן יותר צנוע - מעין מנזה בבניין "חברת התלמידים" שבה קנית ארוחת צהריים מבוססת על דגים תמורת לירה או שתיים (מי זוכר את המחירים ב-1974-5). כמובן שהסנובה החיפאית היתה בולטת, אבל, מצד שני, אני רואה לאן הגיעו הבוגרים כעבור 30-40 שנה, כנראה שבית הספר נתן להם לא מעט. ואל תשכח שבסופו של דבר מרבית התלמידים לא הגיעו מדניה אלא מכל רחבי חיפה, ממשפחות לא עשירות, אבל עם הבנה לחשיבות החינוך והלימודים.

 

אני חייב לומר שמבחינתי ההפקה בקרית אליעזר היתה מוצלחת ולא מוגזמת יחסית לארוע שהיא ייצגה, בניגוד לטקסי סיום המחזור שלטעמי ראוותניים מדי (השתתפתי בשנים האחרונות בשניים והשנה מצפה לי השלישי). וכמובן שהחשוב ביותר היה לפגוש את בני המחזור שלי שרבים מהם לא ראיתי מאז 1975.

עריכה אחרונה ב-3 לפברואר, 2014 על ידי sperial

[Danix60]

אתמול הודיעו לנו שאין לימודים היום,

אז אמרתי אחלה נישן עד מאוחר..ב11 אני מקבל טלפון מחבר לעבודה,

אמר שהוא צריך את האימפקט ממני כי לקחתי לו אותה אתמול,

אמרתי לו שיבוא בכיף, נרדמתי בחזרה ושמעתי תקתוקים, שאלתי מה הוא עושה פה (כולי הייתי הפוך)

ואז הסתבר שדיברתי איתו משינה, וביקש שאני יגיע איתו להתקנה ויעזור לו כי הוא לא מרגיש טוב,

וכמובן שדניאל לא אוהב להגיד לא, הלכתי איתו ובסוף אפילו לאכול לא הספקתי, טוב נו לפחות עוד 40 דק' אני בבית ויאכל *ארוחת בוקר*