התחשק לי לכתוב סיפור. ואפילו חשבתי על מוסר השכל

[aa123]

כתיבה יפה.

 

מאז קופיקו בכיתה ג' לא נהניתי מספר טוב

[סאפיר]

שוב תודה לכולם אל הפידבק.

ממשיכים, ובעצם גם מסיימים.

 

חלק שלישי.

 

בעיניים אדומות וריסים רטובים התקרבה לשער.

היא צעדה במסדרונות הטרמינל לכיוון השלט שכלכך לא רצתה לראות, "המראות", בלבן בוהק, פשוט וקר.

כאילו לא ידע שמתגעגעים.

 

היא נקרעה בין קדימה ואחורה. בין רצון לחובה. בין דמיון ומציאות.

כמה אהבה את המגע שלו, חם, עדין, משרה בטחון.

את הנשיקות. כשהזיפים שלו דיגדגו אותה בבוקר וגרמו לה לפתוח כל בוקר בחיוך.

את הלחישות העדינות בלילה כששניהם שכבו מחובקים במיטה, שתקו ולא היו צריכים דבר מלבד נוכחותו אחד של השנייה.

את החיבוקים שגרמו לה להרגיש כאילו כל העולם עוצר ונותן להם את הרגע שלהם, לבד, בלי להפריע.

 

אבל החיים לא שואלים שאלות. לא הרשו לה לרחף בחלומות שלה.

היא הייתה מוכרחה לתפוס את השור בקרניים ולא להישאר מאחור. להעמד על הרגליים, לפתח קריירה, להתבסס.

היא התיישבה בבית קפה חצי ריק, הניחה קפוצ'ינו בכוס זכוכית על שולחן נירוסטה קר ומנכר, כאילו בכח לא רצה את המגע שלה. כאילו בכח לא רצה להתחבר. וחשבה, חשבה על הכל ועל כלום.

 

זאת לא הייתה סתם פגישת עסקים של שבוע, זאת הייתה הישיבה שתקבע את הקידום שלה.

שלאחריה היא תצטרך לעבור, היא תצטרך להשאיר אותו מאחור.

אבל הוא יבין.

הוא הרי אוהב אותה.

ולאהוב מישהו באמת זה לדעת לשחרר אותו.

והיא תבטיח שהיא תבקר.

והוא יבטיח שיתגבר.

הם שניהם יתגברו.

"ההצגה חייבת להמשך" הוא תמיד נהג לומר בחיוך ממזרי, שכאילו לא חושף את כל מה שהוא יודע.

משפט טיפשי, אבל היא אהבה אותו.

 

היא כבר עברה את הצ'ק-אין, הפקידה את המזוודה היחידה שליוותה אותה.

כל מה שנשאר היה לסיים את הקפה. ולעלות למטוס.

 

"קריאה אחרונה לנוסעי טיסה 1034 של אמריקן איירליינס" נשמע קול מונוטוני של אישה שכאילו הדבר האחרון שעניין אותה הוא שיספיקו האנשים לעלות למטוס ולהגיע ליעדם.

היא קמה והלכה.

 

היא טרקה את הדלת ואמרה לנהג המונית בקול בטוח ושליו: "הבייתה, אליו".

 

 

פה בעצם נגמר הסיפור שלי.

רצה הגורל וכך תזמן אותי, שבדיוק היום, ביום הזכרון לחללי צה"ל אומר לכם שהחיים הם דבר כה שביר ורגיש, שכל שדרוש בשביל לשנות אותם או לחתוך אותם בעודם פועמים הוא לפעמים דבר כה קטן שאיננו מייחסים לו כל חשיבות.

אל תתנו לאף אחד לעצור בעדכם מלעשות את מה שגורם לכם אושר אמיתי או מלמצות את החיים במלואם.

אל תתנו לאף אחד לשכנע אתכם שאין הגיון במעשים שלכם, כי מה שאתם יודעים, הם יכולים לא להבין לעולם.

לעולם תנצלו כל רגע עד תום, כי כל מה שיש לנו זה עכשיו ולפעמים לא יהיה עוד רגע.

תעשו מה שעושה לכם טוב במקומות הכי עמוקים בנפש. תחיו. תהנו. והכי חשוב. תהיו שלמים עם עצמכם, כי לפעמים אי אפשר להתחרט.

 

תודה.

[Derish]

פתאום קלטתי למה השמות האמריקניים... זה בגלל שבאירופה אין טיסות כרגע. יפה.

 

לענייננו, סיפור יפה וכתיבה טובה, אבל קצת דרמטית מדי לטעמי. מזכיר את סרטי הפילם נואר משנות ה-40.

בכל אופן, אל תתן לזה לעצור אותך, נשמח לקרוא עוד יצירות כאלה.

[Ron Poh]

תודה, היה כיף לקרוא.

[gil elbaz]

כתיבה מדהימה.

תמשיך להביא לנו עוד סיפורים כאלו,ממש כייף לקרוא אותם!

[סאפיר]

תודה על התגובות האוהדות.

דריש:

לגבי עוד יצירות, עכשיו שראיתי שבאמת יש קהל, אני אדאג להעלות במידה ויצא לי לכתוב.

ולגבי הדרמטיות, האמת שממש כשסיימתי לכתוב את החלק האחרון באה לי לראש התמונה של רומאיו ויוליה (היא "התאבדה", הוא ראה את זה, התאבד, היא התעוררה, והתאבדה. מה קרה ד"א עם הגיבורה שלנו. כל אחד יחליט לעצמו).

מעבר לזה, עוד נקודה לגבי הדרמטיות: החיים שלנו משעממים אם לא יודעים מה לחפש, אז לפחות שבמחברת יהיה מעניין.

 

שוב תודה על כל תגובה ותגובה. זה אומר המון

[DevilUser]

יפה, כואב.

יש לך את זה.

[ברווז]

חזק ונוגע.

עברה בי צמרמורת בחלק השני.

[`Infinity]

אהבתי, כל הכבוד!

באמת יש לך את זה.

[osher4441]

נהניתי.

אשמח אם תשתף אותנו בעוד כתיבות שלך מידי פעם.

[babayaga]

ספייר,

כתיבה מצויינת, המשך כך!

 

מצטרף לסוגיית השמות הזרים. שמות עבריים יגדילו הזדהות, ובענק.

[dani12]

אהבתי הבחלט , וכמה שאתה צודק לגבי המוסר השכל, מה שעובר לי בראש בחצי שנה אחרונה זה מילה במילה מה שכתבתה בסיכום.