Jump to content
  • הצטרפו למשפחה

    היי, היי אתה (או את) שם!

    אנחנו יודעים, נחמד להיות אנונימי, ולמי בכלל יש כוח להירשם או להיות עכשיו "החדשים האלה".

    אבל בתור חברי פורום רשומים תוכלו להנות ממערכת הודעות פרטיות, לנהל מעקב אחרי כל הנושאים בהם הייתם פעילים, ובכלל, להיות חלק מקהילת הרכב הכי גדולה, הכי מגניבה, וכן - גם הכי שרוטה, באינטרנט הישראלי. 

    אז קדימה, למה אתם מחכים? בואו והצטרפו ותהיו חלק מהמשפחה הקצת דפוקה שלנו.
     

התחשק לי לכתוב סיפור. ואפילו חשבתי על מוסר השכל


Spire
שימו לב! השרשור הזה בן 5145 ימים, שזה ממש ממש הרבה. נא המנעו מהקפצה שלו והקפיצו אותו אך ורק אם אתם פותחי השרשור ו/או יש לכם עדכון רלוונטי לנושא. אם יש לכם שאלה, נא פתחו שרשור חדש.

פוסטים מומלצים

זה משהו שאני עובד עליו כבר כמה זמן, כל פעם שנוחתת עליי המוזה.

הייתי מאוד רוצה שתקראו ותתנו חוות דעת. תודה מראש

 

 

חלק ראשון.

הוא נסע.

פשוט נסע, בלי מטרה, בלי כיוון מוגדר, פשוט לכסות כמה שיותר מרחק, רק להתרחק.

ברדיו מלמל לו איזה גבר על בעיות זוגיות בקול שקט ומרגיע. כמעט לוחש למאזינה המוטרדת על הקו.

באופן בלתי רצוני הוא ספר את הטיפות שהתנגשו בשמשה של המיאטה שלו ושקע בצליל שלהן נוחתות על הגג.

מעטים הצלילים שהכיר שהיו רומנטיים יותר מטיפות גשם על גג בד, עמומות, אך מורגשות, עמוקות.

לא ריקות כמו על מתכת קרה וקשה.

 

האיש ברדיו כמעט ונאלם אל מול אוושת הצמיגים על הכביש הרטוב.

מבט חטוף בשעון: 2:30.

הכל ריק, שקט, בדיוק כמו שאהב. הוא פרח בשעות האלה, שנא את היום.

בלילה הוא היה מישהו, לא סתם עוד אחד בבליל האנשים שהסתובבו ברחובות, כל אחד ממהר יותר מחברו.

הוא שלט על כל מי שראה אותו ואיך.

הרבה יותר קל להסתיר דברים בלילה, מעטים הדברים שרואים כשלא יודעים מה לחפש.

 

באותה שנה ג'ייק קיבל תפקיד באחת מאותן חברות היי-טק אולטרא מצליחות. הוא היה אשף בכל דבר שעשוי סיליקון ומעביר זרם חשמלי כדי לחשב מליוני חישובים חסרי משמעות בשנייה כדי להקל על החיים של כל מי שממהר מידיי או עצלן מידיי לעשות את זה בעצמו.

הוא שנא את זה, שנא את זה כל כך.

העבודה הייתה קרה, לא מתחשבת, בלי לב. רק סיליקון.

 

אבל הכסף היה טוב, מעולה אפילו. אבל הוא שנא את זה.

שנא את החולצות המעומלנות והחליפות היקרות. שנא את המזכירות המתחנפות שהגישו קפה וענו לטלפונים כל היום בזמן שכל אותם אנשים במשרדים עשו עצמם עסוקים. שנא את רכבי הליסינג האפורים. שנא את העמיתים המתנשאים שלא התעניינו בשום דבר מלבד המשכורת הבאה שלהם.

 

הוא בכלל רצה להית זמר, עוד מאז שהיה קטן.

אבל שכנעו אותו שאין בזה כסף, שזה לא יוכל להאכיל אישה ומשפחה. ולממן בית. ורכב. ו... והוא נכנע.

והוא שנא את עצמו על זה, עוד יותר מאותם אנשים ששכנעו אותו.

שלא נלחם, שהלך אחרי העדר.

שמכר את האהבה שלו, את התשוקה שלו, תמורת סיליקון.

סיליקון וכסף.

והוא שנא את עצמו.

 

הוא עצר ליד הבר הקבוע שלו. השתיק את האיש ברדיו ונכנס.

הכסא הקבוע שלו היה פנוי. הוא התיישב ושלח לברמן את המבט שלו, בטוח בעצמו ויודע בדיוק מה הוא רוצה.

הברמן ענה בחיוך והושיט יד למדף התחתון. שם עמד מאובק, בציפייה דרוכה הבקבוק של ג'ייק, אותו וויסקי שרק ג'ייק ידע להעריך באמת. עם שלוש קוביות קרח, בניגוד למה שכולם אומרים. לא עניין אותו.

 

"מה שלומך?"

"כרגיל." ענה ג'ייק בחיוך לא משכנע וחצי מתנצל על השעה, הוא ידע שסאל נהג לסגור בשעה הזאת.

"לא בלי הביקור שלך" השיב סאל בחיוך נדיב ורחב שחשף ששנותיו הטובות כבר מאחוריו.

ג'ייק הרכין ראש בתודה ולא ענה.

הוא פנה אל הכוס, הוא נהג לסובב אותה בזמן שחשב.

הוא חשב על הכל ועל כלום, אהב לראות כל דבר מכל הזוויות האפשריות. לאתר בעיות, למצוא פתרונות. להכנס רמה אחת מתחת לפני השטח.

 

ג'ייק לגם מהוויסקי, השאיר שטר על הבר ויצא.

 

 

את ג'ייק לא ראיתי בבאר לאחר הלילה ההוא. לאחר אותו לילה שהוא ביקש ממני לכתוב את מה שקראתם עכשיו וקינח במשפט שלא אשכח לעולם, "אני מקנא בך, סאל" לפני שיצא.

ראיתי רק את מכוניתו של ג'ייק בבוקר למחרת במהדורת החדשות, כשהיא נטושה על חוף הים "והבעלים, ג'ייק האוורד סטרן, לא נמצא באיזור וכמו כן לא חזר לביתו".

 

 

יש חלק שני ושלישי, שאני אעלה בהתאם להיענות (ממש סיוט להקליד את כל זה מהמחברת:oops:) מוסר ההשכל דרך אגב, בסוף החלק השלישי.

 

תודה שקראתם, מקווה שנהינתם לקרוא כמו שאני נהנתי לכתוב, ומקווה שתשאירו תגובות.

מכניסים לצנצנת, סוגרים, לופתים את המכסה כאילו חייך תלויים בזה, ומנערים את הצנצנת עד שהיא מודה ברצח ארלוזורוב.
שיתוף קישור לתגובה
שיתוף באתרים אחרים

לא קראתי סיפור מאז מעשה בחמישה בלונים :shock: {אלה אם ספר רכב והיינס נחשבים :roll:}.

 

בכול מקרה אהבתי, מחכה להמשך.

רובר 214 SI למכירה אלפא 75 טורבו למכירה

"הפחד הוא רק תחושה, האומץ לנסות - זאת המעלה" (א.איינשטיין).

שיתוף קישור לתגובה
שיתוף באתרים אחרים

כתיבה מאוד יפה ועם הרבה פלפל..

אני גם בתהליכים של כתיבה. את האמת, צריך הרבה מוזה וימים עם מצב רוח טוב.

 

כל הכבוד, המשך כך8)

Night Driver כתב:

באגירה הוא מומחה החייזרים פה. תעלי תמונה של יצור עם יותר מ 4 רגליים והוא מיד יספר לך מי הוא, איפה הוא גר ומה ההורים שלו עושים.
שיתוף קישור לתגובה
שיתוף באתרים אחרים

אהבתי את הכיוון שזה הולך אליו, אבל השמות האמריקניים פוגעים באמינות ודי מפריעים להזדהות עם הדמויות.

מבחינת עלילה, אני חושב שכבר שמעתי את הסיפור הזה איפשהו... מקווה שחלק ב' יהיה קצת יותר מקורי.

לבסוף, שים לב למילות הקישור שלך ולרצף המילים, לפעמים הן לא במקום.

שיתוף קישור לתגובה
שיתוף באתרים אחרים

גם לי פתאום שם אמריקאי נתן זבנג של מלאכותיות(לא יודע להסביר למה).

בכללי נקרא מעולה,חד ,שפה יפה,וזרימה יפה של המילים,מחכה להמשך.

סחטיין עלייך:wink:

שיתוף קישור לתגובה
שיתוף באתרים אחרים

קודם כל ולפני הכל אני רוצה מאוד מאוד להודות לכולם על הפידבקים, זה מאוד חשוב לי. ואני מאוד שמח שנהניתם עד עכשיו.

חלק שני יועלה מחר, אחרי שאני אחזור מהעבודה.

שוב תודה רבה לכולם

 

 

חלק שני.

 

זה היה היום, בדיוק היום, לפני שנה.

הפעם האחרונה שהוא ראה אותה.

ביום שהיא עלתה לאותה טיסה מקוללת.

הייתה לו הרגשה רעה בקשר לכל הסיפור הזה, אבל היא הייתה חייבת.

"נסיעת עסקים קצרה" היא אמרה

"אני אראה אותך עוד שבוע" הבטיחה

הוא ראה בעינייה שאינה רוצה לטוס.

שנמאס לה להיות עבד לכסף, שנשבר מלהקריב את החיים בשביל הקריירה.

היא חילצה חיוך שהיה ברור שנדרשו כוחות רבים לגייס.

"אחרי שנסגור את העסקה הזאת, אני אחזור, ואפנק אותך כמו שצריך".

נתנה לו את הטבעת שלה, אותה אחת שנתן לה כל פעם לפני שעזב לצבא, אותה טבעת שנתנה לו כל פעם שטסה.

חתמה בנשיקה.

ויצאה.

 

הם התחתנו ממש לא מזמן, לפני חצי שנה.

עמי ותמי קראו להם, אי אפשר היה להפריד בינהם.

לא היו להם ילדים. הם לא רצו למהר. רצו להתבסס בחיים ולא רצו שגידול ילדים יפריע להם לפתח קריירות.

עדיין לא.

עוד כמה שנים.

 

מהיום שהם נפגשו, כולם ידעו. לכולם היה ברור. "שני אלה יתחתנו"

את הניצוץ בעיניים שלה יכלו לראות בצד השני של היבשת.

באותה פעם ראשונה ששמה אליו לב.

את דפיקות הלב שלו יכלו לשמוע על הירח, כל פעם שרק עברה לידו.

הוא יכל לשבת שיעורים שלמים בתיכון מבלי לשמוע מילה שאמרה המורה שלו.

הוא היה עסוק מידיי בלהביט בה, לחשוב עלייה.

 

באותו יום אחרי שחזר משדה התעופה, כהרגלו מזה שנים, התיישב והדליק טלוויזיה.

השעה הייתה 17:00, הוא העביר לערוץ החדשות.

הוא ראה מטוס בוער גולש בעדינות ורוגע על פני הגלים. כאילו היה שליו, כאילו לא הבין מה כרגע קרה.

 

הוא שמט את שפורפרת הטלפון מידו.

מתוכה נשמע בוקע קול נשי עצוב, כמעט מרגיע. "טיסה 1034 של אמריקן איירלנייס התרסקה מעל האוקיינוס האטלנטי, כרגע לא ידוע על ניצולים. תנחומינו למשפחות ואנא המתינו לעדכונים נוספים בערוצי החדשות"

 

הוא נשק לתמונתה והדליק את הנר שלה, בריח שלה, וניל. לרגע הרגיש שהיא מחבקת אותו מאחור ונוכחותה ממלאה את החדר כולו.

הוא הביט בתמונה שהוארה באור כתמתם רך וריצדה כאילו רוצה לפרוץ את גבולות המסגרת ולחש "אני אוהב אותך".

 

הוא יצא מהבית, טלוויזיה דולקת ונר בוער.

נכנס למכונית והניע.

מכניסים לצנצנת, סוגרים, לופתים את המכסה כאילו חייך תלויים בזה, ומנערים את הצנצנת עד שהיא מודה ברצח ארלוזורוב.
שיתוף קישור לתגובה
שיתוף באתרים אחרים

אהבתי מאוד.

מחכה לקרוא את הפרק הבא.

הצרפתיות לא מסתדרות עם הקוריאנית, לכן אני מחנה אותן רחוק אחת מהשניה:-D

לעבוד עם כובע, בגד ים וכפכפים, נראה לי שאני בגן עדן.8)

שיתוף קישור לתגובה
שיתוף באתרים אחרים

×
×
  • תוכן חדש...