מחשבות על גירושין..

[SlowRide]

אתה מציג את זה כאילו ילד זה מטלה שלא בא לך לעשות אבל צריך אז אתה עושה את זה בצורה טובה כי אחרת תצטרך לעבוד פעמיים.

 

 

[rev-Match]

במצבים כאלה לדעתי להתגרש או סתם להיפרד בשביל ההתחלה הרי מה זה משנה כשאין ילדים בתמונה. 

 

אחרי שבוע, חודש, חודשיים או שתבין שעשית טעות בתקווה שלא יהיה מאוחר מדי והכל יסתדר או תרגיש שנפלה משקולת מהכתפיים ותפרח. 

 

את הייעוץ הזוגי והפיסכולוגים תשמור לאחת שאיתה יהיו לך ילדים. 

 

ממה שאתה כותב נראה שאתה סתם מבולבל וכנראה מרגיש את הלחץ של השלב הבא(ילדים) והיות וזאת נקודת מפנה בחייו של כל גבר ולא רק אצלך הגיוני שתרגיש את מה שאתה מרגיש במיוחד בשוק הבשר שהתפתח פה בשנים האחרונות. 

נראה שבת זוגתך מגששת בנוגע לילדים ואתה מתחיל להרגיש את הלחץ. 

 

בנוגע ל"לעשות מה שאני רוצה ולא בגלל שצריך" בעיני זה קשקוש בסופו של דבר כולנו עושים במידה מסוימת מה שצריך בין אם זה צורך אישי או צורך של מישהו מהסביבה שלנו. 

 

 

 

 

[GTאי]

יעוץ זוגי שלאחריו תקבל החלטה ותהיה שלם עם עצמך. אם לא מתאים אז יפה שעה אחת קודם הילדים.

 

באופן כללי, ככל שנמצאים עם משהו/מישהו יותר זמן, כך מוצאים יותר פגמים (טוב, אולי זה לא נכון על פרארי) ולכן אם אתה טיפוס של מחשבות ותהיות זה יגיע גם בסיבוב הבא.. יש אפשרות של סוויצ' ובו אתה מחפש את הטוב ולא מתכוון לפרק את החבילה אבל זו החלטה שצריך להיות בשל בשביל לחיות איתה עד 120.

[איציק נ.]

בתאריך 29.4.2021 בשעה 15:27, raiden כתב:

אבל לפעמים אנחנו מדברים על רצונות ועל ראיית עולם ואני מבין שאנחנו שונים, בהרבה דברים. כמובן שיש גם דברים שהם זהים.

הקלישאה כמובן היא שאני מאוד אוהב אותה והיא מאוד אוהבת אותי. אבל אני לא ילד ומבין שאהבה לבד לא מספיקה.

 

כל מה שכתבת עד עכשיו מראה שאתה בן אדם נורמלי עם פחדים ומחשבות, אפילו אותם הפחדים ואותן המחשבות, שיש כמעט לכל אחד מאיתנו.
אל תזלזל באהבה, היא הדבק שנשאר לכם ומחבר אתכם אחרי שנגמרת ההתאהבות. אם זה עדיין קיים, הכל אפשרי.

פערים בין בני זוג תמיד יהיו. אל תסתכל על יחידי הסגולה שמצאו את שאהבה נפשם והם מסכימים על ה-כ-ל.
תראה בהם אתגר, תלמד להתגמש (אל תהיה גיבור, תיתן גם לה להתגמש).
התאהבות תמיד נגמרת מתישהו, אל תצפה שמערכת יחסית "טובה" היא כזו שעושה לך פרפרים בבטן כ-ל יום, כל ה-י-ו-ם, כל ה-ש-נ-י-ם. אין דבר כזה באמת (וגם אם מצאת, זה אחד למיליארד במקרה הטוב).

רוב הזוגות רבים וגם מתגרשים ברגע שצצים הילדים, שם רואים עד כמה הפערים מאוד גדולים.
אממה, אם הקו בסיסי שלכם (זה שמגיע מהבית. תסתכל איפה ו-איך היא גדלה ואז תבין) דומה, זה אומר שגידול הילדים (ברוב המקרים) יהיה באופן יחסי ללא הרבה ריבים וחילוקי דיעות (וגם אם יש, תלמדו לדבר ולפתור בעיות).

איציק

 

[EliC25]

נשמע שיש לכם לקות בתקשורת, ושאתם לא יושבים לשיחה רצינית בנוגע לחששות ורצונות שלכם.

להגיד שהיא מפחדת מלהביא ילד, זה משפט סתמי כל עוד לא מובן ממה היא חוששת? מהלידה? מההיריון? מהילד עצמו? מלהיות הורה? אלו דברים שמדברים עליהם בזוגיות, לפני חתונה, ואחרי חתונה, מרגיעים, תומכים, מבינים שאנחנו שואפים לעשות את הטוב ביותר אבל המציאות קצת אחרת ומסתגלים אליה.

אם היא לא מעוניינת להביא ילד בכלל והיא סתם עושה כדי לרצות את הסביבה, זו אכן בעיה, אבל זה לא משתמע מהדברים שלה.

אני חושב שהזלזול שלך בתרומתם של אנשי מקצוע נובע גם מהמקום הזה של קושי בתקשורת.

לדעתי פתח את הראש, תדבר איתה, ואם צריך גם תלך לאיש מקצוע.

יש לך משהו טוב כרגע ביד, ולא ברור לעצמך וגם לנו, מה בדיוק מעלה בך את הרצונות לסיים את זה.

יכול להיות שבאמת יש חוסר התאמה, ויכול להיות שאתה אוכל עם עצמך סרטים שאם תדבר עליהם יהיו ברורים יותר עבורך.

 

ג.נ. פרקטיקנט בפסיכולוגיה קלינית, טיפול אכן עוזר (לא לכולם.)

[NirLevi]

בתאריך 29.4.2021 בשעה 15:27, raiden כתב:

קצת רקע. אני נשוי מעל שנה, ביחד קרוב ל4 שנים. בגיל ה 30+, היא צעירה ממני במספר שנים. אין לנו ילדים, אין לנו רכוש משותף חוץ מרכב וכל מיני רהיטים לדירה.

 

בתקופה האחרונה יותר ויותר מבקרת אותי המחשבה שאולי המשך היחסים שלנו צריך להיות גירושין. לא, אנחנו לא מרביצים אחד לשניה וגם אין יותר מידי נקודות חיכוך, כמובן שכל אחד עם הג'וקים שלו בראש, אבל זה יש לכולם.

אני מרגיש שאנחנו מאוד שונים בהסתכלות שלנו על החיים, ברצונות מהחיים ובשאיפות. עכשיו נכון, היא כנראה תמיד הייתה כמו שהיא ואני הייתי כמו שאני, אבל אי שם בפנים, אני מאשים את עצמי מלפני 4 שנים שכל כך רצה מערכת יחסים והיה חסר ניסיון בנושא הזה, שהוא החליט לסגור עיניים על המון דברים, העיקר לשמר את היחסים. אבל עם הזמן, התאהבות עברה, מערכת יחסים שהייתה חדשה אז נהייתה משהו טבעי ויום יומי, ואני חזרתי להיות ה"אני" שהייתי לפני 4 שנים עם אותם העקרונות ואותה הסתכלות על החיים. אז נכון גדלנו יחד, ועברנו משברים יחד. ובכינו יחד וצחקנו יחד. אבל לפעמים אני מדמיין את החיים שלי בעוד 2, 5, 10 שנים - והיא לא שם. אני שם לבד. אולי זה הפחד מהתחייבות מסויימת, אולי זו הסטיגמה ש"החיים של גבר נגמרים אחרי חתונה, ואם לא אחרי חתונה אז אחרי ילדים". אבל לפעמים אנחנו מדברים על רצונות ועל ראיית עולם ואני מבין שאנחנו שונים, בהרבה דברים. כמובן שיש גם דברים שהם זהים.

 

הקלישאה כמובן היא שאני מאוד אוהב אותה והיא מאוד אוהבת אותי. אבל אני לא ילד ומבין שאהבה לבד לא מספיקה.

 

אז יש לי את המחשבה הזאת תקופה ארוכה כבר, ואני לא יודע עם מי לדבר. חברים או משפחה - יכולים להוות צד לא רצוי וגורם למצבים לא נעימים (בכל זאת, לך תדע איך הם ישמרו את ה"סוד" שלי או איך הם יתחייסו אלי או אליה). פסיכולוג לא באמת יגיד מה לעשות. לכתוב ביומן מרגיש לי מטומטם. לא שאני מאמין שלקחת עצות מאנשים באינטרנט זה טוב, אבל חשבתי נזרום - אולי יצא מזה משהו, מקסימום יגידו לי שאני "ילד וצריך להתבגר" או סתם מטומטם.

 

יש לי המון חששות - מה אם אחליט ואז אבין שטעיתי? מה אם זה האגו הגברי שלי שרוצה "להיות חופשי"? איך בכלל נראה תהליך של גירושין (הבנתי שלא צריך ללכת לרבנות מכיוון שאנחנו לא יהודים לפי הלכה)? איך לדבר על זה? מה קורה ב"יום שאחרי"? ועוד ועוד.

 

זהו. לא יודע מה אני רוצה מהנושא הזה. אמרתי - ננסה.

שלום,

 

נישואים זה מסע לכל דבר ועניין. אתה חייב מישהי שתוכל לצעוד איתה ולהבין שזו האישה שתהיה איתך בחולי ובעוני.

 

אתה לא מטומטם. אם אתה לא רואה את עצמך הולך איתה, אתה כנראה לא במקום הנכון.

 

בהצלחה רבה בכל דרך שתבחר.

[mrmiki1234]

בלי להכיר את פות'ש או את הסיטואציה לעומק, ממליץ לך לקרוא קצת על ROCD ולבחור מטפל זוגי שגם מכיר את הנושא.. 

[hans]

לפני 9 שעות, NirLevi כתב:

 

אתה לא מטומטם.

בטוח שלא. אבל יכול להיות שיש לך/לי/לה/לנו בעיה בתקשורת. ניתן לשיפור וניתן לטיפול.

[מה רע בשביט?]

בתאריך 30.4.2021 בשעה 11:52, falou כתב:

כל הדיבור היום זה ״תקשיב לעצמך״.

לא יודע מאיפה באה השטות הזו.

 

אנחנו לא לומדים על עצמנו מעצמנו, כל הלימוד שלנו של מי ״אני״ מתחיל מתקשורת עם אנשים אחרים (אמא או המטפל/ת העיקרי בינקות). מזה נבנית הגדרת העצמי, מהפידבק שמקבלים מאחרים. ואנחנו כל הזמן, אוטומטית, בוחנים איך אנשים אחרים מגיבים אלינו. זה בלתי נמנע.

בשביל זה יש זוגיות, בשביל שלא תהיה תקוע בתחת של עצמך כל הזמן, כי זה משאיר אדם בחוסר (כן, אני יודע יש יוצאי דופן. יש מי שיותר צריך אינטראקציה ומי שפחות. אבל כהכללה, זה נכון).

 

ת׳כלס, יש אלף ואחת דרכים לקיים זוגיות, עם אדם דומה לך, עם אדם שונה לחלוטין, עם הרבה קונפליקטים ופיצוצים, בהרמוניה... אנע עארף מה טוב ולמי?!

דבר אחד בטוח, פות״ש אומר שהוא אוהב את זוגתו והיא אותו. אהבה זה לא תחושה בפנים אהבה זה עשייה. זו מלאכה. כשאוהבים מזדיינים (חשוב), עושים דברים אחד בשביל השני,מתחשבים, אמפטיים. אם יש את זה, אפשר להסתדר עם הכל. אם אין... בעיה.

כמה אתה לוקח לשעה?

[falou]

בשביל לספר למישהו שהוא דיביל?!

 

בשביל זה יש חברים.

 

[מה רע בשביט?]

תיקח לכמוני, חסרי חברים.

[פיני חד]

רעיון אחר: אולי תחשוב על נישואין?

אני לא מספיק מכיר אותך כדי לומר שהשורות הבאות נכונות לגביך, אבל נראה לי שלא באמת התחתנת איתה. היה לכם קשר טוב, רציתם למסד אותו כי כך מקובל וזהו.

בשונה מכמה כותבים מעלי אני חושב שנישואין הם לא משהו שנועד לעשות את החיים כיפיים יותר אלא טובים יותר. ברור שצריך נישואין עם מי שיהיה לך טוב איתה, אבל בדרך כלל וכל עוד זה לא מישהו שאתה סובל בחברתו - עדיף לחיות בשניים. וכדי שזה יהיה טוב לא מספיקה אהבה בסיסית שיכולה להיות בין חברים (המחשבות שלך הן הראייה הטובה ביותר לכך),  צריך לעבוד ולבנות קשר נפשי אמיתי בריא ונכון שמעבר להנאות רגעיות.

עוד משהו חשוב: בני זוג לא צריכים להיות דומים. אדרבה, לפעמים ההבדלים יוצרים השלמה הדדית מסויימת. צריך לדעת לסבול ולהקריב בשביל השני ולדעת גם ליהנות מזה. כמובן שזה גם יחזור אליך.

התאהבות נוצרת בקליק, על אהבה אמיתית צריך לעבוד.

 

הייתי מציע לך (הכי טוב לדבר איתה בכנות ולתכנן את זה יחד, אבל במידה ולא מתאפשר - ) למצוא תירוץ טוב, לקחת חופשה לבד ולחשוב ברצינות האם אתה מוכן לבנות את החיים עם האישה הזו, כולל ללדת ילדים ולהזדקן יחד. פשוט תנסה לדמיין את הסיטואציות ולחשוב עם עצמך האם אתה מרגיש טוב שם או לא.

מאחל לך הצלחה  בריאות ואושר. גם עושר לא יזיק.

[Muzic4Ever]

סתם רעיון. אולי פסיכולוגיה בגרוש. אבל, מה אם איך שהוא היית מגלה שהאישה פתחה פוסט דומה?
יש אנשים שרק ברגע שמאבדים משהו מתחילים לחשוב אחורה ולהעריך את הדברים הטובים.
מטבענו אנחנו תמיד מחפשים את הרע. אבל צריך לדעת להסתכל גם קצת מעבר. אף אחד לא מושלם ונישואים זה עולם של פשרות משני הכיוונים.

Sent from my SM-N970F using Tapatalk

[iceco]

קצת רקע. אני נשוי מעל שנה, ביחד קרוב ל4 שנים. בגיל ה 30+, היא צעירה ממני במספר שנים. אין לנו ילדים, אין לנו רכוש משותף חוץ מרכב וכל מיני רהיטים לדירה.
 
בתקופה האחרונה יותר ויותר מבקרת אותי המחשבה שאולי המשך היחסים שלנו צריך להיות גירושין. לא, אנחנו לא מרביצים אחד לשניה וגם אין יותר מידי נקודות חיכוך, כמובן שכל אחד עם הג'וקים שלו בראש, אבל זה יש לכולם.
אני מרגיש שאנחנו מאוד שונים בהסתכלות שלנו על החיים, ברצונות מהחיים ובשאיפות. עכשיו נכון, היא כנראה תמיד הייתה כמו שהיא ואני הייתי כמו שאני, אבל אי שם בפנים, אני מאשים את עצמי מלפני 4 שנים שכל כך רצה מערכת יחסים והיה חסר ניסיון בנושא הזה, שהוא החליט לסגור עיניים על המון דברים, העיקר לשמר את היחסים. אבל עם הזמן, התאהבות עברה, מערכת יחסים שהייתה חדשה אז נהייתה משהו טבעי ויום יומי, ואני חזרתי להיות ה"אני" שהייתי לפני 4 שנים עם אותם העקרונות ואותה הסתכלות על החיים. אז נכון גדלנו יחד, ועברנו משברים יחד. ובכינו יחד וצחקנו יחד. אבל לפעמים אני מדמיין את החיים שלי בעוד 2, 5, 10 שנים - והיא לא שם. אני שם לבד. אולי זה הפחד מהתחייבות מסויימת, אולי זו הסטיגמה ש"החיים של גבר נגמרים אחרי חתונה, ואם לא אחרי חתונה אז אחרי ילדים". אבל לפעמים אנחנו מדברים על רצונות ועל ראיית עולם ואני מבין שאנחנו שונים, בהרבה דברים. כמובן שיש גם דברים שהם זהים.
 
הקלישאה כמובן היא שאני מאוד אוהב אותה והיא מאוד אוהבת אותי. אבל אני לא ילד ומבין שאהבה לבד לא מספיקה.
 
אז יש לי את המחשבה הזאת תקופה ארוכה כבר, ואני לא יודע עם מי לדבר. חברים או משפחה - יכולים להוות צד לא רצוי וגורם למצבים לא נעימים (בכל זאת, לך תדע איך הם ישמרו את ה"סוד" שלי או איך הם יתחייסו אלי או אליה). פסיכולוג לא באמת יגיד מה לעשות. לכתוב ביומן מרגיש לי מטומטם. לא שאני מאמין שלקחת עצות מאנשים באינטרנט זה טוב, אבל חשבתי נזרום - אולי יצא מזה משהו, מקסימום יגידו לי שאני "ילד וצריך להתבגר" או סתם מטומטם.
 
יש לי המון חששות - מה אם אחליט ואז אבין שטעיתי? מה אם זה האגו הגברי שלי שרוצה "להיות חופשי"? איך בכלל נראה תהליך של גירושין (הבנתי שלא צריך ללכת לרבנות מכיוון שאנחנו לא יהודים לפי הלכה)? איך לדבר על זה? מה קורה ב"יום שאחרי"? ועוד ועוד.
 
זהו. לא יודע מה אני רוצה מהנושא הזה. אמרתי - ננסה.

לה"ו

אני לא הייתי מפרק כ"כ מהר. בכלל לא.

אני הייתי מחפש את המאחד, מה המחבר בניכם, וקודם כל משוחח עליו עם האישה, משתף אותה ברגשות שלך, אומר לה שאתה באמת אוהב אותה אבל חסר לך משהו, עצם השיחה כבר מתחילה פתח לתקווה, ולאחר מכן עושה פעולות שמחברות בין אנשים, דייטים חוזרים, טיולים, אטרקציות מדליקות ביחד וכו. בצלחה.

Sent from my SM-N975F using Tapatalk

[raiden]

טוב, הרבה מאוד תגובות. קודם כל המון תודה לכולם!

אני לא צטט אחד אחד, כי תצא לי מגילת אסתר, אבל אנסה לשפוך קצת יותר אור על הנושא.

 

הבאתי את הדוגמא של הילדים כי זה הדבר האחרון שקרה בסדר כרונולוגי, לא כי אני חושב שזה המהות. נתפסתם לזה כאילו זה הבעיה. אולי זו דוגמא לא מספיק מוצלחת.

 

אמרו פה אנשים ללכת לייעוץ זוגי \ אישי. אני הולך, היא הולכת. כל אחד מדבר על הבעיות שלו. אני לא מאמין בייעוץ זוגי, זה אולי יכול להוות פורום יחסית בטוח לשיח פתוח, אבל אני לא מאמין שהוא יעזור. מה שגם שמבחינתה אין בעיה, אז על מה נדבר?

 

היו פה גם אנשים שדיברנו על להתגמש \ ללכת אחד לקראת השני \ שניה. לא מאמין גם בזה. לא מאמין בחיים של פשרות. אם אני רוצה אקסבוקס וטלויזיה 75 אינץ' והיא לא, אבל היא הולכת לפשרה כי [הכנס סיבה פה] - זה תמיד ישב לה בפנים. היא תמיד תרגיש שהיא התגמשה כשבפועל היא לא קיבלה מזה כלום. אותו דבר ההיפך. אני חושב שזו אחת הבעיות של החברה שלנו - שאנשים מתגמשים בשביל עבודה, בשביל זוגיות, או מתגמשים על עצמם ועל מי הם. אני לא רוצה. זה לא איך שאני רואה את החיים שלי. ברור לי שאפשר לשנות דעות ולשנות כיוון בחיים או להתגמש בדברים לא מהותיים (היא רוצה שטיח, לי לא כזה משנה. אני לא אעמוד על רגליים אחוריות בשביל זה). אבל לא פשרות כי פשרה זה ללכת עם נעל אחת שחורה ונעל אחת חומה כי אתה אוהב שחור והיא אוהבת חום (קריא - לא מאמין בפשרות של עקרונות מהותיים בחיים).

 

הרבה דיברו על שיח פתוח. מודה, אני מאוד בעייתי בזה. אני אדם שמתעלם מריבים - בעיה מאוד גדולה שאני מנסה לעבוד עליה. אבל מאוד קשה לי לפעמים לדבר איתה כי התגובה שלה זה לבכות, ללכת לחדר אחר או להתחיל להגיד שלא אכפת לי. לפעמים היא מדברת ולא מעניין אותי, אין לי יכולת להקשיב או להגיב, אבל אני לא יכול להגיד לה "לא בא לי לדבר עכשיו" וכשאני אני כן מצליח להגיד, זה מסתיים בריב על בסיס "אתה לא מקשיב לי" \ "לא אכפת לך מה אני אומרת" וכדומה. אז אני יושב ומקשיב ובראש בורח למקום אחר. היא אדם מאוד דעתן, כמוני. רק שהיא יודעת לעמוד על שלה בכל דרך שצריך, ואני פחות. כשרק התחלנו לצאת חשבתי לעצמי "כן אולי היא צודקת, מה אני יודע, הרי לי אין ניסיון", כל פעם שהיא הייתה בוכה הייתי רץ אליה ומתנצל על דברים שעשיתי ועל אלה שלא עשיתי ועל אסונות טבע - כי בחורה שבוכה זה לא טוב. היום אני הרבה יותר קר - שתלך לחדר אחר, שתבכה, שתישן בסלון. לא אכפת לי כמו שהיה אכפת לי לפני זה (עדיין אכפת לי כן, פשוט היום אני יודע יותר טוב לנהל את התגובה האימפולסיבית שלי לרוץ ולהתנצל). אני שם נעליים ויוצא החוצה להסתובב ולהקשיב למוזיקה. לא קונה יותר מניפולציות זולות של "לא אכפת לך" על כל פעם שלא בא לי להקשיב לה.

 

אז לא, זה לא בגלל שהיא רוצה ילדים ואני לא. היא לא יודעת עד הסוף מה היא רוצה, אני גם. אני יודע אבל מה אני לא רוצה. אני לא רוצה חיים של פשרות. אני רוצה חיים של הבנה דו צדדית והגעה למסקנות דרך שיח מכבד ולא מניפולציות זולות של "לא אכפת לך" \ "אתה לא מקשיב לי". וזה לא קורה. מה שקורה זה ההפיך. מה שקורה זה דיבורים על שוויון בין בני הזוג כשבפועל 90% מהרוטינה היום יומית נופלת עלי. היא תשב ותסביר לי שעות על גבי שעות על כמה היא נגד המודל של "אשה עקרת בית וגבר מפרנס" ואיך היא מאמינה שבני הזוג צריכים להיות שווים ועל אנרגיה נשית וגברית ועוד ניו אייג' בולשיט בסגנון, כשבפועל אני זה שמשלם חשבונות, אני זה שעושה קניות, אני זה שלוקח את האוטו למוסך ואני זה שפותר בעיות בחיים - שלי, שלה, שלנו. היא זו שרוצה לטוס לחו"ל וללכת למסעדות (ואולי זו בכלל הסתכלות אגויסטית חד צצדית שלי כי אני בן אדם דעתן, מתנסה, מיוחד וגם שופט קצת אחרים). אבל אני לא מתלונן, מגיל 20 אני עצמאי. הדבר האחרון שההורים קנו לי זה את ההשכלה ואני מודה להם מאוד על זה, מאז אני עושה הכל לבד. גר לבד, מבשל לבד, מכבס לבד. אז אני לא מצליח להבין למה לבנות מערכת יחסים. ונכון, אני צריך להגיד את זה לה ולא בפורום אינטרנטי אנונימי, אבל אני מפחד מזה, כי לא יצא מזה שיח טוב, יצא מזה ריב ודמעות. ואני מאוד שונא ריב ודמעות.

 

"מעודד" לשמוע שגם אנשים שנמצאים במערכת יחסית בריאה - נתקלים במצבים כאלה. אולי יש לי בראש מודל של "conflict free life"  למרות שאני מבין שזה לא אפשרי וגם לא נכון.

 

כנראה שהבעיה היא בשיח. או יותר נכון באי יכולת שלי לנהל אותו. אולי אני רץ ישר לפתרון של לפרק הכל, אבל בפועל אני צריך לעבוד על היכולת שלי לשוחח איתה ורק אם לא נצליח בעזרת שיח להבין מה אנחנו רוצים מהחיים, רק אז לפרק הכל. בסופו של דבר, עם כל ה"רע" שכתבתי, היום גם המון דברים טובים. היא כן דחפה אותי להפוך לאדם טוב יותר, ואני מקווה שאני עשיתי אותו דבר בשבילה. החיים שלנו כן מלאים בשמחה ואושר ולא רק בדמעות ועצב. אז אולי אני פזיז מידי וצריך לדבר על זה עם מישהו בטוח שאני יכול לסמוך עליו ואיתה כמובן. שוב תודה לכם על התגובות!