מחקר חדש: האם הורות גורמת לכם להיות אומללים?

[SurfHigh]

זאת בעיה אחרת שנורא מעצבנת אותי.

למה העובדה שיש למישהו ילד נותנת לו פריווילגיה ללכת מוקדם הביתה או לא לעבוד מהבית בשעת לחץ ואני נדרש לעשות זאת כי אין לי ילדים.

גישה מקולקלת ממש.

 

כי הוא צריך לגדל את הילדים שלו כדי שישלמו את הפנסיה שלך! בצחוק, לא לקפוץ עלי...

 

בכל מקרה, הורות זה לא דבר סטטי, אלא דינמי. פעם אתה אומלל (נניח עם הילדים באוגוסט בסופרלנד) ופעם אתה על גג העולם שהם רצים אלייך לתת ולקבל חיבוק.

[David32]

אתה לא צריך את זה, אתה רוצה את זה. זה ההבדל.

 

סלח לי רומן,

ההבדל הזה לא שווה כלום מבחינתי.

אני בחרתי להיות חסר ילדים, הקולגה בחר להיות בעל ילדים.

יש פה בחירה.

צריך? בעיה שלו, לא שלי.

למה זה לא לגיטימי ללכת הביתה כדי לזפזפ בערוצים ולאכול פיצה אבל זה כן לגיטימי ללכת לילדים שלך?

שניהם זאת בחירה.

למה בגלל שהגן של הילדים נגמר ב4 מותר לבעלי הילדים ללכת הביתה, אבל אם אני רוצה לצאת חצי שעה מוקדם יותר אני יוצא "לא בסדר"

יותר מזה, בזמן שיש לחץ בעבודה, בעלי הילדים הולכים ב4, ואני כי אני חסר ילדים צריך להישאר עד מאוחר "כי חייבים לסיים X"?

לדעתי, לרוצה/צריך הזה אין הבדל.

יודע מה, אני אתאר את זה אחרת:

ההורה צריך לחזור הביתה לילד שלו.

אני צריך לחזור הביתה בשביל הבריאות הנפשית שלי.

[peter]

אתה מבין שאתה מאשים את כולם בחדירה לחייך ובעצם חודר לחייהם? שמעת פעם על הפוסל במומו פוסל?

 

מה גם שבגדול הבוס שלך לא טועה. הזה עם הילד כן צריך את זה, יותר נכון הילד שלו צריך את זה. אתה לא צריך את זה, אתה רוצה את זה. זה ההבדל.

 

גם הוא לא צריך את זה, שישכור מישהו שישמור על הילד בשבילו.

מה שאני צריך או לא צריך זה החלטה שלי, אם בא לי לשבת בבית ולשחק מי יקבע אם אני צריך את זה או לא, אולי הנפש שלי צריכה את הזמן להתנתק ולנוח?

זה שלו יש ילדים לא הופך אותו ליותר שווה, כלומר לא רואה סיבה לתת לו יותר זכויות, כן להראות יותר גמישות אולי.

הדוגמא של הסיגריה מעולה, אני יוצא להפסקות סיגריה פיקטיביות עם המעשנים, למרות שאני לא מעשן, גם אני לי מגיעה הפסקה.

אני לא חושב שהקושי בגלל ילדים של מישהו אחר צריך לפגוע בי.

לדוגמא אם בחרתי לצאת ביום מסויים לחופשה, פתאום ערב לפני ילד של מישהו נהיה חולה והוא "חייב" להשאר בבית, לא יהיה הוגן לבטל לי את החופשה כי שלו חשובה יותר, בשבילי שלי חשובה יותר, כן אני אגואיסט פה, אם הוא חבר שלי והתוכניות שלי לא כלכך חשובות ברור שאתגמש כדי לעזור לו.

אבל רק אני יכול לקבוע עד כמה חשוב לי החופש הזה או לא, לאף אחד אין את הזכות להסתכל מהצד ולהגיד שהמקרה של מישהו אחר חשוב יותר ומגיע לו יותר.

[SlowRide]

זה שיש לו ילדים לא שווה יותר מזה שאין לו, אבל הנזק שיכול להיגרם מלהשאיר ילד חולה בבית לבד גדול יותר מזה שלא תקום מאוחר ותשחק פליסטיישן כל היום.

הקושי של מישהו שעובד איתך כן אמור להשפיע עליך, ככה זה כשעובדים בצוות.

בצבא לא היית מוותר על יציאה כדי לסגור שבת במקום חבר למחלקה שיש לו אירוע מיוחד?

[ALÞћÃ]

זאת בעיה אחרת שנורא מעצבנת אותי.

למה העובדה שיש למישהו ילד נותנת לו פריווילגיה ללכת מוקדם הביתה או לא לעבוד מהבית בשעת לחץ ואני נדרש לעשות זאת כי אין לי ילדים.

גישה מקולקלת ממש.

 

לא רק זה, בארגונים מסויימים (המערכת הצבאית, לדוגמא) כשמישהו נשוי עם ילדים הוא מקבל עדיפות ביום בו מחליטים לבצע קיצוצים.

[David32]

הקושי של מישהו שעובד איתך כן אמור להשפיע עליך, ככה זה כשעובדים בצוות.

בצבא לא היית מוותר על יציאה כדי לסגור שבת במקום חבר למחלקה שיש לו אירוע מיוחד?

 

הבעיה היא שלי כנטול ילדים אין "אירוע מיוחד", או ליתר דיוק יש פחות אירועים מיוחדים שנחשבים כלגיטימיים.

 

(המערכת הצבאית, לדוגמא)

 

רציתי להימנע מלהזכיר את המערכת הצבאית ומשרדי הממשלהץ

[alfa_draco]

קצת מפתיע לשמוע שגם זה מפריע לאנשים. בוא אגלה לחסרי הילדים פה סוד קטן: חלק גדול מהאבות יעדיפו להשאר עוד כמה שעות בעבודה ולא ללכת הביתה להתעסק עם הכנת ילדים לשינה (אמבטיות, אוכל, כואב לי, משעמם לי, לא נרדם לי). יש ימים שגם אני הייתי מעדיף להשאר במשרד ולהגיע אחרי שכולם נרדמו, או ממש כשהם כבר מוכנים לישון (מה שלא באמת קורה, אלה מחזיקים עד עשר בערב אם צריך - אני אשבר הרבה לפני...). למרות שהם חמודים ומחבקים, זה עדיין הרבה יותר קשה מאשר לקחת חופש בשביל לאכול פיצה ולשחק ב-PS2. אם אתם משווים את שני הדברים האלה אני ממליץ לכם פעם, כשבת הזוג תתלונן על זה שהיא עושה את כל עבודות הבית ומתעסקת עם הילדים, להגיד לה "כן אבל אני במשרד". אחרי שתקבלו סטירה או שתיים, תקבלו נקודת מבט חדשה ורעננה.

[bagira]

מנסיוני הדי מועט כשכיר, הייתי בד"כ מקבל מהבוס הקלות בשעות העבודה שאחרים לא מקבלים, דווקא בגלל שאני לא הורה.

 

הורה שפעם פעמיים בשבוע יוצא מוקדם בכדי לטפל בילדים, לא יקבל אפשרות לצאת מוקדם פעמיים בשבוע כי הוא רוצה ללכת לחוג ברידג'.

המדיניות בכמה מהמקומות הייתה לא לבקש כלל אישורי יציאה מוקדמים על בסיס קבוע עבור ארועים פרטיים.

אני הייתי יוצא פעמיים בשבוע שעה לפני הזמן לארועים פרטיים והייתי היחיד בחברה שנהנה מהפריבילגיה הזו.

 

כשאנשים צרי עין היו מתרעמים, תמיד היו מקבלים מהמנהל את התשובה "וזה שאתה יוצא 3 פעמים בשבוע מוקדם להוציא את הילד מהגן, זה אתה לא סופר..."

[SlowRide]

הבעיה היא שלי כנטול ילדים אין "אירוע מיוחד", או ליתר דיוק יש פחות אירועים מיוחדים שנחשבים כלגיטימיים.

 

להקשות לעצמך את החיים בעזרת ילדים זה מקובל בחברה ונוטים להתחשב בזה. לרצות קצת זמן לעצמך בלי שחווית איזו טרגדיה זה נחשב לבטלנות ועצלנות, כי החברה שלנו בנויה על ערכים של בני Zונות תחרותיים ושאפתנים.

זו התרבות שאנחנו חיים בה, מה אפשר לעשות?

[oryo]

זה עדיין הרבה יותר קשה מאשר לקחת חופש בשביל לאכול פיצה ולשחק ב-PS2.

 

רואים שיש לך ילדים, אתה עדיין תקוע שני דורות אחורה.... D:

[peter]

בצבא לא היית מוותר על יציאה כדי לסגור שבת במקום חבר למחלקה שיש לו אירוע מיוחד?

 

הבעיה שבצבא כולם "הרגו" כל סבא / סבתא / דוד, חיתנו כל קרוב שקיים או לא בשביל לצאת.

חברה שלי בצבא ואומרת שכולם לא מפסיקים להמציא תירוצים בשביל לקבל אפטר / לצאת מוקדם לקבל יום חופש וכו', היא כאדם ישר סופגת את זה בשביל סתם אנשים שלא איכפת להם ממנה או לה מהם, היא גם לא תראה אף אחד מהם אחרי השחרור.

אז התשובה היא כמובן תלוי, אני אדם מאוד עוזר ואיכפתי, אבל אני חושב שצריך להיות איזשהו גבול.

אני לא בחרתי לעשות ילדים בדיוק בגלל טובות ההנאה שיש מלא לעשות ילדים, אז אני צריך לספוג את זה שאתה בחרת להתמודד עם הקושי של ילדים? לא, אתה תספוג את זה, מתי שיהיה לי נוח לעזור לך אני יעשה זאת, אבל אף אחד לא יכול לקבוע בשבילי שאני זה שצריך להשאר עד מאוחר בעבודה.

לדעתי מה אני עושה אחרי העבודה שאני אומר "אני עסוק" או "אני לא בבית" היא לגיטימית ואני לא חייב לאף אחד הסברים.

ה"אני עסוק" שלי הוא שווה מבחינתי ל"אני עסוק" של מישהו אחר ולא משנה מה הסיבה.

[SlowRide]

ככה זה כשעובדים/משרתים עם אנשים זבל. יש מי שבאמת צריך ויש כאלה שמנצלים.

אתה עדיין סובל פחות מההוא עם הילדים, לא משנה איך תסתכל על זה.

[סיוויק 08]

מעולם לא רציתי להיות הורה[ילדים כשלעצמם הם בסדר כשאיני ההורה שלהם].

 

חברתי [הנשואה לי] ואני הכרנו בגיל צעיר,

התבגרנו יחד ויחד שנינו לא רצינו להיות הורים, ואיננו, ולא נהיה, וזה כיף גדול.

 

מאז ועד היום לאחר יותר מעשרים שנה יחד ובדיקה מתמדת של הנושא [ולחץ קל של ההורים להוליד]

ולאחר שלכל החברים יש ילדים וכו' אנו יותר ממאושרים עם זה ומברכים שהיה לנו את השכל

לא לשאול "למה לא", באופן קונפורמיסטי, אלא לשאול "למה כן" לפני שבוחרים בעשייה.

 

זוהי תמצית הבחירה, מותר האדם מון החי, היכולת לבחור באם להתרבות.

 

 

סקר כזה בחיים לא יביא תוצאות כאלה בישראל.

...

אחד שאוהב את שני הילדים שלו אבל לא לגמרי מבסוט על קונספט ההורות.

 

הספר שכתבה דר' אורנה דונת שעלתה כאן בשרשור מוצא לא מעט ישראלים שאמרו

שילדיהם הם האהבה הגדולה של חייהם, אבל ההורות [כ"מקצוע" נניח] היא חרא.

 

עדיין אני לא רואה ערך ולא מבין טעם בהמשכיות של שושלת, ואפילו יותר מזה של שם משפחה..

זה עוד ביטוי של הפחד מהמוות שבגירה דיבר עליו, כמו 'הנצחה' של תורמים

שמורחים את שמם על מבני ציבור.

 

הבעיה המהותית עם אל-הורות היא, כמו שציין כמדומני בגירה, שזה מנוגד לציווי הביולוגי של כל אחד ואחד מאתנו

לא מנוגד ל"ציווי הביולוגי" יותר מאשר אוננות,

ובטח לא מנוגד לזה שלאדם יש את היכולת לבחור, להחליט,

ואיך מלכתחילה זה מנוגד ל'צו ביולוגי' אם זה מתקיים ?

 

לגבי אגואיזם ניתן באותה מידה לטעון שלהיות הורים זה אגואיזם,

הימור עצום שהילד יוולד בריא, יגדל בלי להאנס, ישרוד את הקרוסלה בגן בלי להתלות

וישרוד סיבוב מילואים בעזה בשליחות ביבי.

 

=============

 

בשורה התחתונה זו בחירה אישית, יש בחירות נפוצות יותר ונפוצות פחות.

 

אין ספק שמרגע שיש לך ילד אתה מאוהב בו, ולכן אני מבין את ההורים\סבים

שמרחמים עלינו, נטולי הילדים : והדיון הזה הוא בלתי אפשרי, שכן אתם רואים

בעיני רוחכם את ילדיכם האהובים, אני מקסימום מגרד בביצים, שם שלי נמצאים.

 

הורים רבים, גם כאן בשרשור, מצליחים להבדיל בין האהבה העצומה לילד

לבין מטלת ההורות הקשה מנשוא. הורים מגדירים הורות בתור העבודה הקשה ביותר.

לפעמים כגודל ההשקעה כך גודל התמורה, לפעמים לא, ויש לנו מכרים שאיבדו ילדים,

מה זה אומר ? אי אפשר להכליל כלום. זה פרויקט ענק מאוד ואי אפשר ולא רצוי לשפוט אותו,

אבל דבר אחד בטוח - אל תצא לפרוייקט הזה בלי המינימום הנדרש - רצון :

 

לא משנה כסף\בית\עבודה\הילד בשר תותחים בלבנון\הילד חלה במחלה קשה\הילד זכה בפרס נובל -

לא עושים ילדים אם לא רוצים ילדים, זה הכל. החיים מלאים מספיק ועשירים באינסוף

תוכן ופוטנציאלים : זה שיש איזה 'פוטנציאל הולדה' לא אומר שחייבים לממשו,

בכל אבולוציה יש פרטים שלא מתרבים.

 

* חשוב לציין שיש "הורות זעירה", או 1000\1 של הורות - שזה גידול כלבים [בפרט]

ובע"ח ככלל, מי שגידל בהשקעה אמיתית גור מינקות לבגרות חווה אלפית הורות,

חווה [וכמונו עדיין חווים] מהאחריות, מהכבילה שהורות כובלת אותך,

אלא שבשונה מילדים, כלב שסיים להתבגר מיישר קו בגרף ונשאר אותו דבר,

לא רב איתך בגיל ההתבגרות, לא פתאום הולך להפגין בבילעין,

לא מתגייס, לא טס לבוליביה ומגיע מראש עם תאריך תפוגה.

[oryo]

ערן תחשוב על זה, ותפקיד את הנושא (ילדים) מתכלית הדיון (העדפת עובד X על עובד Y). העובדה שגידול ילדים זה משהו קשה ותובעני לא גורמת לזמן שלך להיות יותר חשוב מהזמן של קולגה אחר שלך.

 

ממש כמו 'הפסקות סיגריות', אין מקום הגיוני לאפליות מהזן הזה, זו פשוט הנורמה המקובלת - עם כל הצער שבדבר.

 

אני מבין ומסכים עם הצורך להתחשב בהורים, במיוחד בהורים טריים, אבל צריך לווסת את זה כך שזה לא יבוא על חשבון אדם אחר. אצלנו בחברה הנורמה היא שהורים יכולים לצאת מוקדם, אבל בד"כ הם יתנו פוש בימים אחרים בשביל לאזן את זה. זו לא דרישה של המעסיק אלא משהו שקורה לבד.

בתור "רווק" (אני נשוי, אבל עדיין בלי ילדים) אני לא מרגיש אפליה לרעתי, וכשאני יוצא לרכוב על אופניים אף אחד לא מתייחס אל כך בביטול / זלזול.

[ytimsit]

אומנם אני כנראה האדם האחרון שיכניס למישהו מוטיבציה להיות הורה.

ובכל זאת, כחלק מהיתרונות של להיות עצמאי זה לפגוש ולהוציא את הילדים כל יום מהמסגרות.

הטיפול/קיפול אחרי מתחלק ביני לבין זוגתי, לא תמיד בקלות, לפעמים בסבל קל (קללה פה ושם) ובכל זאת בשמחה.

 

אני עדין לא מבין איך הורה מואשם באגואיזם, הורה (נורמלי וסביר+) נותן לילדים שלו כל כך הרבה מעצמו, מנפשו ומכספו,

אני לא חושב שאי פעם אראה תמורה חלקית מהם לזה והאמת היא שאני גם לא רוצה ולא צריך.

 

ועדין בתור אחד שלפני הילדים חשב שהוא יהיה "ההורה" והמציאות הסבירה שזה כנראה לא הבחירה הטבעית שלי,

יותר כואב לי לראות את אלו שבוחרים לוותר על ילדים במודע ומפספסים עולם ומלואו.

 

ומשפט קצר שהמצאתי - "אין שמחה לאיד גדולה יותר מאשר לראות ילד של מישהו אחר בוכה".