הפצוע נחבש ונשלח לביתו ומה עוד??

[השבילאי]

כרטיס צהוב

 

 

 

יצא לי. ליתר דיוק , הוצאתי לעצמי שהרי לפי דעתי הרוכב בלבד אחראי לגורלו, או הרוכבת לגורלה. כדי למנוע ממני את סיבוכי המין שבכתיבה בעברית תסלחנה לי הרוכבות. בינינו, הרוב המוחלט הם באמת רוכבים ויש לי הרגשה שהרוב הזה עוד יותר גדול בין מקבלי הכרטיס האדום. אז מכאן ואילך, בלשון זכר. ממילא את אלה כוונתי להרגיז (או אולי להעיר?)

 

 

 

ששי בבוקר. שש בבוקר. קרית עתידים. מפגש רוכבים לרכיבה חסרת אתגרים בשביל הירקון. אני מקיף את בנייני המשרדים, יורד פה ושם איזו מדרגה. ממתין. החברים מאחרים, דווקא שלא כרגיל.

 

 

 

כל כך רגיל ומובן מאליו שאל שבילי הכרמל, מדרונות הרי יהודה ומשעולי הגליל צריך להגיע עם מיגונים , או לפחות עם נקיפות מצפון ודאגה קלה של מי שלוקח סיכון מיותר ומטופש של רכיבה בלי. אבל לשביל הירקון, זה הרי ממש כאן, ליד הבית וגם שביל פשוט שהסיכון העיקרי בו הוא מאיזה ג'יפ חנוני מבריק שבעליו לוקח אותו לסיבוב החצי שנתי שלא יעלה בו סריטה חס וחלילה.

 

 

 

רוכבים בכף וכשהשמש מתחילה להעיק מסתובבים. הקצב של הקבוצה קצת איטי לי, אני עובר לקדמת הקבוצה ותוך זמן קצר, בזכות הסיבובים העיוורים מקבל את התחושה שרק אני מרחף כאן בשולים הקשים של השביל. קול המצפון החברתי עוצר אותי בשולי קבוצת עצים, להמתנה לאחרים. רגל על הקרקע כשהגוף עדיין בתחושת הרכיבה עם האוויר שהוא כמעט צונן חרף 30 המעלות פלוס עליהם מצהיר החזאי. תוצאת האדרנלין שמסתובב במערכת, מן הסתם.

 

 

 

זהו, הם הגיעו, קצת מרחק ואני מגביר מהירות. ירידה פתאומית , קלה ומהירה, שאחריה מעלה המחייב מהירות התחלתית כדי לסיים אותו בהנאה. מוסיף מהירות בירידה כשהמוח מסרב לעבד את הנתון : הרוכב לפני רוכב ממש לאט , בעצם הוא עוצר בעצם אין אפשרות עקיפה בגלל רוכבים שמשמאל וממול, בלימת חירום , זהירות על הקדמי שלא יינעל, שחרור מבוקר ועצירה סופית סנטימטרים מהרוכב שאינו מודע לכך שהוא מכשול.

 

 

 

רגע, אין שיווי משקל, רגל ימין אליה העברתי משקל אוטומטית אינה מתנתקת מהרגלית, תנועה לימין , המוח מזהיר , אין מיגוני מרפקים, אין מיגוני כתף , לא לוקחים את הנפילה על הצד , בולמים כמו טירונים בכף היד.....

 

 

 

כאב , שהוא עמום אבל בעצם נובע מהתחושה שבעת הנפילה נשמע קול לא סימפטי מכיוון שורש כף היד. מנער את היד כדי לוודא שהכל עובד. מניע את האצבעות. מנסה תגובה לבלם, וכבר אני רוכב קדימה כשהיד רוצה כל הזמן לעזוב את הכידון ולחפש לה מקום פחות רועד ומעצבן. השביל מסתיים, ואני עוזב את החבורה לטובת האספלט . מחכה שהכאב ידאך ואדע שאכן המכה רק לכאב נועדה. לא כך יהיה. את היום אסיים בחדר המיון האורטופדי, גיבוס והמלצה מגוחכת לנוח (מה זה בדיוק?).

 

 

 

שבוע ימים של הכרת יד שמאל ולימוד כה קשה לתפקד בלי הימין הרגילה. הכנסת המפתח בעת התנעת רכב, החלפת הילוכים, פתיחת דלת כשאתה מחזיק את המצרכים בשקית, הקלדה פשוטה שהופכת בחלוף זמן לא רק לכאב עמום בבוהן ימין, ניסיון לחבוק מצערת בכידון כאשר אין כל תחושה מבוקרת וידיעה שהאופנוע ימתין כאן עד להודעה חדשה.

 

הכל מתאונה של כלום. ההבנה הפתאומית שמאות אלפי ק"מ על שני גלגלים אינם מחסנים אותי מכאב ומוגבלות, אם אך אשכח לרגע את החובה לרכיבה אמיתית , שיש בה אחריות ומקצוענות שאין לוותר עליהם אפילו לא לשניה.

 

כן , קבלתי כרטיס צהוב. לפתע פתאום אני מבין טוב יותר את הפצועים והחבולים שהאמירה הזאת מקוממת אותם עד בלי סוף. הרי היא באה , במידה מרובה, ממקום של "שופט". ממקום של יהירות של זה שלא התנסה , באמת, במחיר השטות. לקח לי שבוע כדי שאוכל להתיישב ולכתוב , כן, רכבתי בצורה מטופשת, מסוכנת וחסרת אחריות. מה שהוא במערכת הפנימית החליט להעמיד אותי במקום , לפני שאפגוש איזה מעקה בטיחות שהוצב שלא במקום , עמוד תמרור או מכונית. כרטיס צהוב שנועד למנוע את האדום.....

 

 

 

האם ניתן היה להימנע מהתאונה . בהחלט. האם ההתרסקויות המדווחות פה ושם בדפי הפורומים ובמפגשים הן בלתי נמנעות , לא ולא. מבחינתי, כולן מלמדות על יכולת רכיבה מוגבלת ביחס לנסיבות ואין מקום לריכוך האמירה.

 

 

 

מדוע אני עדיין בכלל מסוגל לכתוב? כי התאונה ארעה על דו גלגלי נטול מנוע. את המהירות בנסיבות שהיה צריך לעצור ולהמתין השיג דיווש אגרסיבי ולא סיבוב מצערת והנפילה נעשתה על שביל עפר כשאין באזור רכב של ממש. אבל כל הנסיבות יכלו להיות בכביש ואז אולי הייתי מצטרף לבעלי הברגים המושתלים או גרוע מזה.

 

 

 

להתעורר חברים, המחיר הוא מיידי , כואב ומיותר לחלוטין. רק חשבו על כך כשאתם מוותרים ברכיבה הבאה על מצב נפשי הקורא לנו שלא לחרוג מהיכולת ולשמור שולי בטיחות אמיתיים....

כרטיס צהוב.doc

[tygger]

כרטיס צהוב

 

 

 

יצא לי. ליתר דיוק , הוצאתי לעצמי שהרי לפי דעתי הרוכב בלבד אחראי לגורלו, או הרוכבת לגורלה. כדי למנוע ממני את סיבוכי המין שבכתיבה בעברית תסלחנה לי הרוכבות. בינינו, הרוב המוחלט הם באמת רוכבים ויש לי הרגשה שהרוב הזה עוד יותר גדול בין מקבלי הכרטיס האדום. אז מכאן ואילך, בלשון זכר. ממילא את אלה כוונתי להרגיז (או אולי להעיר?)

 

 

 

ששי בבוקר. שש בבוקר. קרית עתידים. מפגש רוכבים לרכיבה חסרת אתגרים בשביל הירקון. אני מקיף את בנייני המשרדים, יורד פה ושם איזו מדרגה. ממתין. החברים מאחרים, דווקא שלא כרגיל.

 

 

 

כל כך רגיל ומובן מאליו שאל שבילי הכרמל, מדרונות הרי יהודה ומשעולי הגליל צריך להגיע עם מיגונים , או לפחות עם נקיפות מצפון ודאגה קלה של מי שלוקח סיכון מיותר ומטופש של רכיבה בלי. אבל לשביל הירקון, זה הרי ממש כאן, ליד הבית וגם שביל פשוט שהסיכון העיקרי בו הוא מאיזה ג'יפ חנוני מבריק שבעליו לוקח אותו לסיבוב החצי שנתי שלא יעלה בו סריטה חס וחלילה.

 

 

 

רוכבים בכף וכשהשמש מתחילה להעיק מסתובבים. הקצב של הקבוצה קצת איטי לי, אני עובר לקדמת הקבוצה ותוך זמן קצר, בזכות הסיבובים העיוורים מקבל את התחושה שרק אני מרחף כאן בשולים הקשים של השביל. קול המצפון החברתי עוצר אותי בשולי קבוצת עצים, להמתנה לאחרים. רגל על הקרקע כשהגוף עדיין בתחושת הרכיבה עם האוויר שהוא כמעט צונן חרף 30 המעלות פלוס עליהם מצהיר החזאי. תוצאת האדרנלין שמסתובב במערכת, מן הסתם.

 

 

 

זהו, הם הגיעו, קצת מרחק ואני מגביר מהירות. ירידה פתאומית , קלה ומהירה, שאחריה מעלה המחייב מהירות התחלתית כדי לסיים אותו בהנאה. מוסיף מהירות בירידה כשהמוח מסרב לעבד את הנתון : הרוכב לפני רוכב ממש לאט , בעצם הוא עוצר בעצם אין אפשרות עקיפה בגלל רוכבים שמשמאל וממול, בלימת חירום , זהירות על הקדמי שלא יינעל, שחרור מבוקר ועצירה סופית סנטימטרים מהרוכב שאינו מודע לכך שהוא מכשול.

 

 

 

רגע, אין שיווי משקל, רגל ימין אליה העברתי משקל אוטומטית אינה מתנתקת מהרגלית, תנועה לימין , המוח מזהיר , אין מיגוני מרפקים, אין מיגוני כתף , לא לוקחים את הנפילה על הצד , בולמים כמו טירונים בכף היד.....

 

 

 

כאב , שהוא עמום אבל בעצם נובע מהתחושה שבעת הנפילה נשמע קול לא סימפטי מכיוון שורש כף היד. מנער את היד כדי לוודא שהכל עובד. מניע את האצבעות. מנסה תגובה לבלם, וכבר אני רוכב קדימה כשהיד רוצה כל הזמן לעזוב את הכידון ולחפש לה מקום פחות רועד ומעצבן. השביל מסתיים, ואני עוזב את החבורה לטובת האספלט . מחכה שהכאב ידאך ואדע שאכן המכה רק לכאב נועדה. לא כך יהיה. את היום אסיים בחדר המיון האורטופדי, גיבוס והמלצה מגוחכת לנוח (מה זה בדיוק?).

 

 

 

שבוע ימים של הכרת יד שמאל ולימוד כה קשה לתפקד בלי הימין הרגילה. הכנסת המפתח בעת התנעת רכב, החלפת הילוכים, פתיחת דלת כשאתה מחזיק את המצרכים בשקית, הקלדה פשוטה שהופכת בחלוף זמן לא רק לכאב עמום בבוהן ימין, ניסיון לחבוק מצערת בכידון כאשר אין כל תחושה מבוקרת וידיעה שהאופנוע ימתין כאן עד להודעה חדשה.

 

הכל מתאונה של כלום. ההבנה הפתאומית שמאות אלפי ק"מ על שני גלגלים אינם מחסנים אותי מכאב ומוגבלות, אם אך אשכח לרגע את החובה לרכיבה אמיתית , שיש בה אחריות ומקצוענות שאין לוותר עליהם אפילו לא לשניה.

 

כן , קבלתי כרטיס צהוב. לפתע פתאום אני מבין טוב יותר את הפצועים והחבולים שהאמירה הזאת מקוממת אותם עד בלי סוף. הרי היא באה , במידה מרובה, ממקום של "שופט". ממקום של יהירות של זה שלא התנסה , באמת, במחיר השטות. לקח לי שבוע כדי שאוכל להתיישב ולכתוב , כן, רכבתי בצורה מטופשת, מסוכנת וחסרת אחריות. מה שהוא במערכת הפנימית החליט להעמיד אותי במקום , לפני שאפגוש איזה מעקה בטיחות שהוצב שלא במקום , עמוד תמרור או מכונית. כרטיס צהוב שנועד למנוע את האדום.....

 

 

 

האם ניתן היה להימנע מהתאונה . בהחלט. האם ההתרסקויות המדווחות פה ושם בדפי הפורומים ובמפגשים הן בלתי נמנעות , לא ולא. מבחינתי, כולן מלמדות על יכולת רכיבה מוגבלת ביחס לנסיבות ואין מקום לריכוך האמירה.

 

 

 

מדוע אני עדיין בכלל מסוגל לכתוב? כי התאונה ארעה על דו גלגלי נטול מנוע. את המהירות בנסיבות שהיה צריך לעצור ולהמתין השיג דיווש אגרסיבי ולא סיבוב מצערת והנפילה נעשתה על שביל עפר כשאין באזור רכב של ממש. אבל כל הנסיבות יכלו להיות בכביש ואז אולי הייתי מצטרף לבעלי הברגים המושתלים או גרוע מזה.

 

 

 

להתעורר חברים, המחיר הוא מיידי , כואב ומיותר לחלוטין. רק חשבו על כך כשאתם מוותרים ברכיבה הבאה על מצב נפשי הקורא לנו שלא לחרוג מהיכולת ולשמור שולי בטיחות אמיתיים....

שמח שאתה גם מפנים את העניין.

 

מקווה שתלמד פעם הבאה לא לרכב ללא מיגונים.

סה"כ, כפי שאמרתי, אם יש לך מזל ואתה שורד, אז אתה לומד.

 

אבל השאלה היא, למה אנשים צריכים צליעה לכל החיים/ חודש תזכורת/ חוסר באיבר או חיים בשביל להבין את זה?

[yules]

לרגע דמיינתי לעצמי בימר במשקל 290 קילו (יבש) נופל, ואז קלטתי, שהשבילאי לא ייקח את הבהמה לשטח בלי מיגון...

 

תרגיש טוב - אכן יצאת בזול (יחסית לאנשים שהיו צריכים על אותה שטות להוציא להם אבנים וחול משורש כף יד קרוע), ואכן זה לקח לכולנו.