"ארבעה פורטרטים תחבורתיים" כתבה מאת דורון רוזנבלום במוסף הארץ.

[ישי]

ארבעה פורטרטים תחבורתיים

 

 

צילום: פבל וולברג

 

 

סך הנפגעים בתאונות דרכים בשנת 2002 מגיע ל-38,656 - ירידה קלה לעומת 38,915 שנה שלפני כן.

 

(מן העיתונות)

 

1 . מיסטר ביג

 

לפי הסטטיסטיקות - הוא מעורב בתאונות פי שבעה מכל נהג של רכב אחר, ובשיעור גבוה אפילו .יותר כשמדובר בתאונות קטלניות שהרי אצלו - נהג המשאית - תאונה זו תאונה: לא שפשוף של כנף, ולא חבטה .קלה - אלא מעיכה, חיסול ממוקד, רות סוף.

 

אז מה בכך? ידידנו אינו יוצא אל הכביש כמי שיוצא לעבודת יומו - לשנע סחורות מנקודה לנקודה, ולחזור הביתה בשלום: להעביר טונות של בקבוקי מים מינרליים, או כלובים עמוסי תרנגולות, או מכוניות מהנמל, או גז במיכלית, או מכולה ענקית. לא ולא: גיבורנו הספציפי יוצא אל הכביש כמו - אנדרואיד בשליחות קטלנית: ענק השוקל 40 טון, ועושה מה שמתחשק לו בוחר באיזה נתיב שירצה, באיזו מהירות שירצה, מטיל אימה דורסנית על כל הנמצאים מלפניו, מאחוריו ומצדדיו. הם הבקבוקים - הוא כדור הבאולינג .המתגלגל. הם ג'נין - הוא הבולדוזר.

 

לשווא ננסח לעצמנו פסיכולוגיזמים בנאליים: ודאי היה ילד צנום שחטף מכות בשכונה, ועכשיו הגיעה שעת נקמתו הגדולה: המשאית הפכה לאח הגדול והמאיים שמעולם לא היה לו - מפלץ מתכתי, שוורצנגרי, שבא להחזיר מכות לכולם; לנקום בנוסעי המכוניות המצועצעות - להקפיץ להם את הפיוז להפריח להם את הנשמה, להדיח אותם מהמסלול.

 

אבל מה כל זה יעזור, כאשר אנו מבחינים בו כבר ממרחק במראה האחורית: שועט שם בטירוף בנתיב השמאלי, בניסיון לעקוף רכב מסחרי, המנסה כשלעצמו לעקוף רנו הנוסעת במהירות של 120 קמ"ש. פנסיו, הדולקים בצהרי היום, מתחילים לאותת בחוסר סבלנות, בלוויית צפירה אדירה - כמפלצת או דרקון היורק רשפי רוע מאיים: זוזו הצידה, עופו לי מהעינים, או שאני טוחן את כולכם.

 

לאן הוא ממהר? מה האמביציה היוקדת בו? אז התרנגולות שבכלובים בתא המטען - שנוצותיהן מתמרטות ברוח של 150 קמ"ש ומתפזרות לכל אורך שפלת החוף - יגיעו קצת יותר מאוחר למשחטה או לשוק; אז הסחורה שהוא מוביל שם, מתחת לברזנט המתנפנף כמפרש בגבהים אדירים - תגיע באיחור של חמש דקות. אלא שלא זה העניין, מבחינתו: השאלה אינה מתי להגיע - אלא איך.

 

וכאן גיבורנו מצוי בדיסוננס: מצד אחד הוא לכאורה מלך הכביש, כריס כריסטופרסון הכפר-סבאי או האום-אל-פחמי; ומצד שני - כבעלי-מקצוע כה רבים בישראל - בתוך תוכו הוא נושא איזו צלקת, איזה עלבון קיומי עמום משפיל אותו להיחבא אי שם באנונימיות של תאו. הוא רוצה להיות מפורסם וחשוב על הכביש. לפיכך, גם במשקל של 45 טונות הוא מעוניין להפגין את כישוריו דווקא כאופנוען. כאיזי ריידר.

 

הוא נעשה נטול מודעות עצמית בדבר משקלו או נפחו גם כאשר מתפתחת על הכביש אותה התכתשות אגו ישראלית טיפוסית, סביב הסוגיה מי יעקוף את מי לאורך כמה מטרים. אם עקפת את 50 הטונות ו-30 המטר של המכולה האדירה שלו - תגלה, לפלצותך, שדרכת על יבלת. הוא נעלב, חש מושפל בשל העקיפה ועכשיו כל תשוקתו לעקוף אותך בחזרה. ולא רק אותך: גם את 30 המטרים - של משאית כבדה נוספת, השועטת ומזגזגת לפניו. עצם ישותה המסורבלת כמו לועגת לכבדות רכבו-שלו. הוא מתמלא איפוא אמביציית עקיפה שאין לה מעצור: איתות קצר - ופתאום הוא חותך שמאלה, עוקף, מעשה ב-מ-וו.

 

והנעקף החדש - מה, הוא לא מתעצבן ונעלב בעצמו? הוא לא בן אדם? אי לכך גם הוא לוחץ על דוושת הגז, מפריח עננת דיזל משלו מבעד לארובה. עד מהרה שועטות על הכביש - בשני נתיבים - שתי מפלצות אדירים המטלטלות מכולות ענק, במרוץ מהגיהנום.

 

ועוד לא תיארנו את תחביבו הצדדי: להידבק מאחור למכונית נוסעים קטנה, הנוסעת במהירות ממוצעת בנתיב האמצעי. בתקיעת צופר, בהבהוב פנסים, בהיצמדות מאחור עד כדי חיכוך ומעיכה, הוא מנסה להעמידה בפני שתי ברירות: להיירות קדימה במהירות של 160 קמ"ש - או לעוף הצידה ולהימעך אל הנתיב הימני התפוס. לעתים - מרוב אמביציה דידקטית - יגיח בעצמו אל הנתיב הימני, לעקוף ולחתוך, ולהעניש ולקלל את מי שהוא חשב לנהגת ואינה אלא קשיש מבועת, המנסה לעקוף רוכב אופניים.

 

הסטטיסטיקה מדברת על הרס, מוות, פציעה, על תאונות זדוניות, תוך זילות החיים עצמם. ואולי האשמה היא בנו - הנהגים הליליפוטיים. אולי אנו פשוט מתקשים לתפוס שבעצם לא מדובר במשאית - אלא ברכבת. כן: הרכבת הטראנס-סיבירית; רכבת לילה לקהיר; אקספרס של חצות; הוא נהג הקטר ואנו פרות קהויות ומסכנות, שנתקעו על המסילה.

 

2 . אוצ-לי-גוצ-לי

 

האם זה מטוס? האם זו ציפור? לא - זו ב-מ-וו שחורה, המנסה לשבור את מהירות הקול. או נכון יותר - זו מערכת סטריאו ממונעת, המנסה להמריא בין פגוש לפגוש.

 

"אוץ-אוץ-אוץ" - בוטשים הבסים ברמקולים, המהווים את עילתה האמיתית של הנסיעה. נסיעה? מדויק יותר לומר: שרפנל של קליע, הניתז בין הנתיב הימני לשמאלי וחוזר חלילה; ירייה באפלה; פעלול של המטריקס או משחק מחשב, שבו אי אפשר לעשות "רי-בוט" אחרי הקריסה: זה או להגיע ראשון לפקק של גהה, או למות בניסיון.

 

3 . איש הקורקינט

 

גם בשבתו בהונדה שלו, עתירת הפח והנפח - לופת את ההגה בכל כוחו בתוך-תוכו הוא עדיין ילד הנוהג בקורקינט שהתקין לו אביו משני קרשים ושני קוגלאגרים. למרות גילו הקשיש, הוא טרם הפנים את העובדה שלרכבו יש ארבעה גלגלים: שניים מכל צד. אפילו שניים מלפנים ושניים מאחור. בכל מקרה - מספר סביר של גלגלים, שיאפשר לרכב לפנות בסיבוב מבלי

ליפול על הצד.

 

לפיכך, בהתקרבו לפנייה ימינה - הוא מאט. כמעט עד עצירה מוחלטת. אילו יכול, היה פותח את הדלת ומושיט רגל החוצה, כדי לשמור על שיווי המשקל של הרכב. אולי מסיבה זו הוא מאותת דוקא שמאלה, לשם האיזון.

 

איש (או אשת) הקורקינט הם הקוטב ההפוך למיסטר ביג, אם כי מסוכנים לא פחות ממנו. קשה אפילו לומר שהם "נוסעים" או "נוהגים". מדויק יותר לומר שהם שוהים על הכביש; שהייה משתהה, שיש בה השתאות תמהה: לאן? איפה? מי? לשם מה כל זה? מה זה, הצפירות האלה?

 

4 . ההתנהלות הנסית

 

השלט הצהוב הזעיר "נהג/ת חדש/ה" אמנם מסגיר אמת מסוימת, אבל לא את כל האמת. למעשה, צריך היה להיות כתוב "טרום-מוטורי/ת", שכן לפנינו שלב מקדמי מאוד של האבולוציה התעבורתית, אם לא של הציוויליזציה: השלב שבו טרם הופנמו התמרורים, הסימונים, הרמזורים ושאר סמלי המציאות.

 

חידה היא איך עברו בכלל את מבחן התיאוריה. אך האם היינו צריכים לחכות לממצאים הקשים אודות מערכת החינוך הישראלית בתחום הבנת הנקרא או המתמטיקה? די להביט בצורת הנהיגה של מגזר עצום באוכלוסייה, כדי להבין שמשהו בסיסי מאוד לקוי בעצם כישורי החשיבה האמפירית בישראל; זו המסוגלת לקשר, למשל, בין סיבה לתוצאה.

 

במדינה שבה גם ממשלותיה מסוגלות לפעול במשך עשורים שלמים תחת המוטו "אין קשר" - "אין קשר" בין ויתורים כואבים ובין הגברת תנופת ההתנחלות; "אין קשר" בין מטוסינו ובין הנ"מ הנורה אליהם; "אין קשר" בין כיבוש לטרור; "אין קשר" בין סיבה ותוצאה בתחום הכלכלי, המדיני והצבאי - אל נתפלא אם צורת החשיבה המאגית מתבטאת גם בכביש: "אין קשר" בין השלט "עצור" ובין התנועה החוצה את הצומת; "אין קשר" נסיבתי בין פס-ההפרדה הלבן ובין הרכב שממול, או הכביש המתעקל; "אין קשר" בין האור האדום ברמזור ובין האור הירוק שבצדו השני. בעיקר כאשר באוטו משתרבב קמע של הרב המקובל "המיקרוגל", ומאחור מודבק סטיקר "אלוהים אנחנו אוהבים אותך".

 

וכך מתנהל לו הנהג הישראלי בכביש - בערך כפי שמדינתו מתנהלת בעולם אפוף בעננה מיסטית; מסתדר איכשהו בדרך נס, או בשל אחריותם ועירנותם של האחרים: נחלץ מצרה רק בזכות בלימות הפתע שלהם, שורד בעיקר הודות לעצירותיהם המבועתות.

[ישי]

כתבה מצוינת, אני מסכים עם כל מילה ומילה.

 

את הקטע האחרון לא הייתי מייחס לצערי רק לנהגים החדשים, אלא ל99% מהנוהגים בכבישי ארצנו. בושה.

[ראלימן]

כתבה מצוינת, אני מסכים עם כל מילה ומילה.

 

את הקטע האחרון לא הייתי מייחס לצערי רק לנהגים החדשים, אלא ל99% מהנוהגים בכבישי ארצנו. בושה.

 

 

הכתבה כמובן מוקצנת עד הומור...

 

כתבה נכונה ברובה והאמת קצת מבישה, מביש שזוהי המציאות.

 

 

לדעתי צריכה לבוא כתבת המשך לגבי שוטרי אצרנו היקרה, העסוקים כל כך בלמנוע תאונות.

 

 

 

אחלה כתבה!

ראלימן

[אורן 16V]