התמודדות עם מצב חירום בבית

[vadim6385]

הכי טוב.

 

בונה אופי.

 

מציע גם לעשות לילד הקפצות תרגול לפחות פעמיים ביום.

[מרק10]

תיפקוד במצבי מצוקה הוא בערך כמו לשחק ברולטה רוסית, אין לדעת מה יהיה.

 

סבתי ז"ל חטפה התקף אסטמה קשה בבית, כמה שעות לפני שדודתי (דאז דודתי היתה משהו באיזור גיל ה 45 בערך) טסה חזרה לביתה בארה"ב.

דודתי עברה קורסים לא מעטים (היא גם מתנדבת כ"דולה" בחדרי לידה) בכל מה שקשור להנשמות והצלת חיים.

באותו הרגע היא לא תיפקדה וסבתי ז"ל פשוט מתה לה בידיים (לא כביטוי, אמיתי !), והמחשבה שעוברת לך בראש "איך לעזאזל דבר כזה יכול לקרות ?".

יש אנשים שלא מסוגלים לתפקד במצבים קיצוניים\מצוקה, לרוב מדוברים באנשים שמטבעם לחוצים\נלחצים מהר אך לא רק, הם שם מכל הסוגים ומכל המינים והגילאים.

אין יום שעובר בלי שאני חושב על זה - שאולי היא יכלה להיות איתנו אם רק היה נעשה מאמץ מינימלי (הנשמות ועיסוי חזה להחדרת חמצן לגוף) - ובסופו של דבר: אי אפשר לשפוט אדם במצב כזה.

 

איציק

מצער לשמוע, מי שמכיר את המחלה מקרוב יודע שדודתך לא יכלה לעשות כלום במקרה הזה חוץ מלהזמין טיפול נמרץ מכיוון שעיסוי/הנשמות לדעתי לא היו עוזרים במאומה.

 

במקרים של התקף קשה רק סטרואידים בהזרקה, הנשמה בעזרת צינור, זריקת אדרנלין. לדעתי גם מזרק אטרופין שקיבלנו בתקופת הסקאדים עשוי לעזור.

[איציק נ.]

מרק10, אני לא רופא לכן אני לא יכול להתווכח או לומר משהו על דבריך

 

לפעמים עצם הניסיון וה"מלחמה" על משהו (הדרך עצמה) הם לא פחות חשובים מהתוצאה, ולפעמים יש גם ניסים או מקרים אחרים שניסיון הנשמה או עיסוי חזה יכולים לעזור - כשאתה יודע שיש לך הזדמנות אחת, כאן ועכשיו, לנסות להציל למישהו את החיים, אתה תעשה הכל... אבל כמו שדיברנו בהתחלה (נושא הדיון) - מצבי לחץ מוציאים מאיתנו תגובות אפאטיות לפעמים. מודה שפעם יצא לי לראות מישהו אחרי שנחבל אנושות בכף היד (וכבר טיפלו בו, העניקו לו סיוע ראשוני) - ואפשר לומר שדיי התייבשתי במקום.

בנוגע לאמבולנס - דאז, לאמבולנס לקח ים זמן להגיע (12 דקות מתל השומר לקרית אונו צמוד לסביון) - מרחק מגוכח, ים זמן.

זה היה לפני 8 שנים, *ב-ד-י-ו-ק* בתקופה הזו (סוף ינואר תחילת פברואר) וזה היה ערב גשום בצורה מ-ח-ר-י-ד-ה וזו הסיבה שלקח לו המון זמן להגיע.

בן אדם שלא נושם 12 דקות כבר אין סיכוי שהוא יקום (ולמרות זאת, מד"א ביצעו החייאה עם מכות חשמל, החזירו דופק - מה שנתן לנו בעצם שום דבר למעט העובדה שהיא היתה צמח עוד חודשיים ואז זה נגמר).

אם מד"א עוד מאמינים שבן אדם ללא דופק עוד צריך הזדמנות שניה, גם אם הסיכוי הוא 1 למיליארד שהוא יתעורר - עובדה שהם עדיין עושים את זה, אז מי אנחנו שנרים ידיים ? תמיד צריך לנסות,גם אם לא הצלחת -אתה יודע שניסית לעשות את המקסימום ומצפונך נקי.

 

איציק

[borsood]

אם מד"א עוד מאמינים שבן אדם ללא דופק עוד צריך הזדמנות שניה

זה לא עניין של אמונה, זה חוק. יש מספר בעלי תפקידים מסויימים שמותר להם להחליט על הפסקת מאמצי החייאה, ורק הם רשאים להורות על כך.

החלטה שכזו צריכה לעמוד במבחנים רפואייםֿ-משפטיים.

[yosi2u2]

זה לא עניין של אמונה, זה חוק. יש מספר בעלי תפקידים מסויימים שמותר להם להחליט על הפסקת מאמצי החייאה, ורק הם רשאים להורות על כך.

החלטה שכזו צריכה לעמוד במבחנים רפואייםֿ-משפטיים.

יש רק 2 כאלה: רופא ופאראמדיק.

כאשר רופא קובע מוות, ואילו פאראמדיק מכריז מוות, הבדל סמנטי שנוצר מבעיה משפטית בלבד.

 

Sent from my SM-N920C using Tapatalk