איך מתגברים על מקרה מוות של אמא?

[Cerebral Cortex]

שלום לך,

אומנם אנחנו לא מכירים, מעולם לא נפגשנו אבל אני בהחלט יודע מה עובר עלייך, מה אתה מרגיש וחווה בתקופה הזאת. אני "כבר הייתי שם" ואני אף הייתי צעיר עוד יותר בהרבה ממך כאשר נאלצתי להיפרד לעד מאותם אנשים שהיו עמודי התווך בחיי.

אני יכול לומר לך שאחד הצעדים הכי טובים, יעילים ונכונים שאתה יכול לעשות על מנת לעזור לעצמך להתמודד עם הטראומה זה לחזור כמה שיותר מהר לשיגרה. כלומר, לחזור לעבודה, לחזור למסגרת שהיית בה לפני ולחיים שהיו לך לפני. אם לא תעשה זאת, מהר מאוד תמצא את עצמך שוקע בכאב, בעצב, בדיכדוך, רחמים עצמיים ושאר רגשות לא רצויים שמקשים ומעכבים את ההחלמה וריפוי של הפצעים. עוד דבר שאני יכול לומר לך ואולי זה יכעיס כמה אנשים כאן.

אל תקשיב לשום חרטא ברטה של אף אחד מאף אחד בנוגע למנהגי אבלות וכל זה. תקרא טוב טוב את דבריי, תעשה כל דבר אשר יגרום לך לצאת מהעצבות והדיכדוך כי זאת המטרה כרגע. למה אני מתכוון? יהיו כאלה שיאמרו לך כל מיני משפטים בסגנון: "אסור לך עכשיו ללכת לאירועים, למסעדות, בתי קולנוע, דייטים" וכיוצא בזה. הכל שטויות.

אם אתה חושב שזה יעשה לך טוב על הלב לא לחיות את חייך בכך שתנסה לשמוח בצורה כזו או אחרת בינתיים אז זה בסדר. אבל בשום פנים ואופן שלא תחשוש או תרגיש רגשות אשמה על כך שהחלטת כן ללכת לאיזה סרט או אירוע משמח של מכרים. אתה חייב להבין שכל הורה טוב רוצה תמיד בראש ובראשונה בטובתו ובאושרו של הילד שלו. לכן, אני יכול לומר לך בוודאות שהדבר האחרון שאימא שלך הייתה רוצה עכשיו זה לראות אותך עצוב, מדוכדך, ושוקע מיום ליום בעצב, כאב, רחמים עצמיים ומתייסר. נהפוך הוא, היא הייתה רוצה שתרים ראש, תזקוף מבט ותדהר קדימה בחייך כי אין מה לעשות, כוח החיים הוא החזק מכולם. אני חוזר ואומר, שלא תעיז לתת לאף אחד לקבוע לך מה לעשות, איך ומתי כמובן, כל עוד אתה לא נופל לרגשות ומקומות שליליים. יש לפנייך משימה והיא לקום על הרגליים, לתפוס את ההגה ולחזור אל החיים נחוש יותר מאי פעם.

ואת אלה שרק יעיזו להעביר עלייך ביקורת מדוע כן "העזת" ללכת לסרט, מסעדה, אירוע כזה או אחר או "חס וחלילה" לצאת לדייט לפני תום השנה אתה צריך לשאול שאלה אחת והיא. "איך הייתם מעדיפים לראות אותי, בבית בחושך ובעצבות, מרחם על עצמי ולוקח כדורים נוגדי דיכאון או יוצא מהבית ומנסה לשמוח ולחזור לנורמליות עד כמה שאפשר"? ולא רק אנשים שמכירים אותך יגידו לך משהו אלא גם אתה עצמך אי שם בנבכי התודעה שלך עלול להרגיש רגשות אשמה על כך "שהעזת" קצת לשמוח. אז מותר לך, זאת הטרגדיה שלך, לא אתה בחרת להיכנס אליה אבל בהחלט אתה זה שתחליט ותקבע את החוקים והדרך שאתה אמור לצאת ממנה. אל תתן לאף אחד לקבוע לך מוסכמות ותנאים.

דבר נוסף, שוב פעם, זה עלול להרגיז לא מעט אנשים.

אתה נמצא כרגע במצב עדין ביותר. תקופה קשה שרק אתה ורק אתה תקבע מתי, איפה, איך ולמה אתה רוצה לצאת מזה.

ברגעים קשים כאלה אתה נמצא במצב שברירי ויהיו כאלה שינסו למשוך אותך אם זה מטוב לב או מאינטרסים שלהם אל הצד של הדת והאמונה. שוב פעם, אני הייתי שם ולכן אני רואה זאת מחובתי להזהיר אותך. אין שום בעיה ללכת ולומר קדיש על אמא, להתפלל בבית הכנסת וכל זה. אבל, אתה צריך מאוד להיזהר לא להפוך לפאנט איך שאומרים. אני, בחסות הדת והאמונה הגעתי לרמה כזו נמוכה עד אשר חשבתי שאני אדם טוב מאחרים והתחלתי לסלוד קשות מאחיי ואחיותיי שבחרו להתמודד עם האבל, האובדן והשכול בצורה אחרת ממני. אני נפלתי חזק אל הדת והאמונה בזמנו ולקח לי תקופה לצאת מזה. שנים אחרי זה הבנתי פשוט שכל אדם מתמודד עם שכול בדרך שלו. ללכת לבית כנסת ולהתפלל בשבת זה לא יותר "קדוש" ואצילי מאשר לשבת בבית ולצפות בטלויזיה, להאזין לרדיו או פשוט לטייל עם חברים. זה שאדם לכאורה נהנה בזמן תקופת האבל שלו ממש לא אומר שלא כואב לו בפנים או שלא איכפת לו מאותו אדם יקר שאיבד. אלא שיש לו דרך משלו להתמודד עם כל המצב. זה בסדר לכאוב, זה בסדר גם לבכות. לבכות מראה שאתה אנושי, שאתה מסוגל לחוש, להרגיש ולבטא רגשות.

תיישם את כל מה שלמדת מאמא ותשתמש בכל הכלים שהיא נתנה לך כי אלה הם החיים.

דבר נוסך, בזמני זה נראה לי טיפשי ומיותר אבל זה ממש לא. אם אפשר זה רצוי לשוחח עם אדם מקצועי בנידון. אין ממה לחשוש ואין ממה להתבייש. אתה עובר תהליכים צפויים וזה יכול רק לעזור לך לשוחח עם פסיכולוג לדוגמה על מה שאתה חש. כך אתה תמצא תשובות להרבה שאלות שיש לך לתהליכים שאתה עובר ולתחושות ולמחשבות שלך כרגע. כאמור, ישנם כאלה שחוששים מלשוחח עם אדם מקצועי בנידון ולכן נופלים אל הדת והאמונה ומאבדים את עצמם באשליה ששם אפשר למצוא מזור. שום פעם, אני חוזר ומדגיש, אין פסול להשתמש בדת ובאמונה. אם זה עושה לך טוב, לך על זה. אבל כל מה שהופך מדבר זמני לקבוע, כל מה שהופך מדבר ארעי לכרוני הוא פסול. כלומר, אני מבין אדם שהתחיל לשתות בגלל טרגדיה, אני מבין אדם שהתחיל לעשן או אדם שהתחיל לבלוס אוכל או לישון כל היום בכדי לברוח מהמציאות. אבל ברגע שאותו אדם התחיל לשתות בקטנה הופך לאלכוהוליסט, אותו אדם שעישן בקטנה הפוך למכור, אותו אדם שבלס הפך לבעל בעיית משקל חמורה וזה שהלך לישון לא רוצה להתעורר כאן מתחילה הבעיה האמיתית. לכן, תיזהר לא ליפול לאף אחד מאלה ובטח שלא לדת ולאמונה. תיזהר פן תאבד את הזהות העצמית שלך ותקריב את עצמך על מזבח הקדושה בכדי "להעלות" את אמא בדרגות רוחניות "למעלה". כאמור, הייתי שם ואני מצטער על כך כי פגעתי באנשים חשובים לי.

ניטשה אמר "שמי שיש לך בשביל מה, יכול לשאת כל איך". החיים יפים ומחכים לך עוד הרבה רגעים משמחים בחיים. יש לך בשביל מה לחיות. אומנם קשה לך לראות את זה עכשיו אבל תאמין לי שיש לך למה לצפות.

בסופו של דבר, כמו שפרדי מרקורי אמר, "THE SHOW MUST GO ON".

אם אוכל להיות לעזר בדבר נוסף אל תחשוש לשלוח הודעה.

כל טוב ורק בריאות לך ולבני משפחתך.

עריכה אחרונה ב-12 לאפריל, 2017 על ידי Cerebral Cortex

[sperial]

פוסט ארוך, אבל הסיכום שלו די ברור: עליך להתמודד עם האבל בדרכך, אבל גם להביט אל העתיד.

 

כאשר כתבתי מה שכתבתי על הרבנים כלל לא התכוונתי לצד הדתי - זה ענין של תחושות אישיות, ואישית אני ממש לא מתחבר לעניין. אני מתכוון לכך שתהליכי האבל אורכים זמן ויש להם שלבים, ואנשים הבינו זאת לפני אלפי שנים.

 

כאשר אבי נפטר לפני כשנתיים לא נהגתי במנהגים הדתיים המקובלים. אפילו לא הלכתי לבית הכנסת. לא חשתי כל צורך בכך. אבל בהחלט היה חשוב לשבת את השבעה עם המשפחה, וגם לשוב לשגרה אחריה, אפילו לצאת לחופשה עם אשתי כעבור מספר שבועות. אבל זה אני, ואתה שונה, יותר צעיר, התחושות שלך שונות, אולי גם הציפיות בסביבה. ה-take home message של קליפת המוח חשוב: כעת אתה כואב את מותה של אמך, ואינך צריך לוותר על הכאב. אבל עליך להסתכל קדימה. לגבי פניה לסיוע נפשי - רק אם אתה רואה שאינך מתקדם למקומות הרצויים לך.

עריכה אחרונה ב-12 לאפריל, 2017 על ידי sperial

[yossy]

החוכמה בדיני האבלות אינה קשורה לדת אלא להתמודדות נכונה וחכמה,

בערך כמו שברית מילה עושים גם אנשים לא מאמינים בגלל שמבינים את חשיבות העיניין

לאו דוקא מבחינה הלכתית)

שבוע חודש ושנה זה סוג של יעד להגיע למטרה בנושא הכאב של האבל,

אפשר להוציא את הכל החוצה זה מקל,וכמובן אין שום בעיה לצאת לפעילויות מהנות

או חברתיות שונות. אין סתירה.

 

הכאב והגעגוע ישארו לעד,כל העיניין איך לחיות חיים נורמליים ולהתקדם לצד האבלות,

זה העיניין.

בהצלחה.

[sperial]

יוסי, מעט סטיה מהנושא, אבל בהחלט יש עניין של ציפיות חברתיות.

המשפחה של אשתי לא היתה מסוגלת להבין מדוע איני מתפלל. אצלם זו דרך חיים (אם כי בצורה מתונה מאד), והתקשו להבין שכלל איני מתחבר. יתכן מאד שמישהו אחר היה מגיב אחרת לשאלות בעניין

[none77]

משתתף בצערך.

אבי נפטר בפתאומיות, הוא חלה במחלה קשה שמחמירה, אבל לא צפינו שזה יקרה בסביבות הזמן שזה קרה.

קטונתי בלהגיד מה יעבור עליך, אבל:

עשית ככל יכולתך לעזור לה.

היא סבלה מאוד ואיכות חייה כבר לא היתה גבוהה.

זה דרכו העדיפה של העולם, שילדים קוברים את הוריהם ולא הפוך.

מנסיון חיי והסביבה, בגילאים שלך בדר"כ הזמן עוזר והחיים חוזרים למסלולם עם חסר קבוע בלב, במקרים ההפוכים המצב קשה בהרבה.

עריכה אחרונה ב-13 לאפריל, 2017 על ידי none77

[In Flames]

אין דרך קלה להתמודד עם זה ידידי. אני משתתף בצערך.

אני הלך לעולמו לפני קצת יותר משנה ועדיין קשה לי, עדיין מנסה לעכל. סתם סיפור קטן, מיד אחרי שסיימתי את הקורס נהיגה ספורטיבית (הכתבה עם DriveLogic) רציתי להתקשר אליו, הטלפון כבר היה ביד והאצבע על הטלפון שלו במועדפים.

אני מנסה להנציח אותו ואת זכרו, משתדל להמשיך הלאה אבל עדיין מוצא את עצמי בוכה כמו ילדה קטנה.

 

אחד הדברים שהכי עזרו לי היה לדבר עם חברים, חברי ילדות, חברים מהעבודה ומספר חברים מקארספורום שלא פגשתי מעולם.

תנסה להמשיך לעשות משהו שהייתם עושים ביחד ולדמיין את התגובות שלה (במקרה שלי, אני אוסף דגמי מכוניות מיניאטורים וממש מדמיין מה אבא שלי היה אומר על כל דגם והאם היה ממליץ לקנות או לא).

 

שוב, משתתף בצערך, אם אתה צריך, זמין בה"פ

[yossy]

יוסי, מעט סטיה מהנושא, אבל בהחלט יש עניין של ציפיות חברתיות.

המשפחה של אשתי לא היתה מסוגלת להבין מדוע איני מתפלל. אצלם זו דרך חיים (אם כי בצורה מתונה מאד), והתקשו להבין שכלל איני מתחבר. יתכן מאד שמישהו אחר היה מגיב אחרת לשאלות בעניין

אז לי אין בעיה עם זה בכלל,

יש אנשים שנוח להם ומתאים להם תפילה בבית כנסת ויש אלה שלא,

וזו זכותך המלאה,לכבד את המנוח בדרך האישית שלך.

זה כמו חבר דתי שלא עמד בצפירה ביום השואה,

זכותו לא לעמוד (כולנו עמדנו כמובן) אבל הוא קרא פסוקים לעילוי נשמת הנספים,

 

כל אחד עם הדרך המתאימה לאופיו לדרכו ואמונתו.

[renault5]

קודם כול משתתף בצערך מקרב לב.

אני איבדתי את אבי ז"ל בגיל 26 ועד יום כמעט 9 שנים שאין יום שלא חושב עליו.

אין לי הרבה עצות חוץ מזה שהזמן יעשה את שלו לטוב ולרע.

[avk]

טוב, אז עברו להם 30 יום פלוס מהיום הקשה בחיי. ב30 יום האלה, בדרך שלי, ניסיתי להתנתק ולהתאוורר מכל העולם(שיחות טלפון, וואטס אפ, פייסבוק, יציאות) כדי לנסות להגיע למצב שאחרי ה30 יום אני אהיה במצב של "שובע מבכי". הדבר היחידי שהייתי עושה ולמזלי זה התחביב שגרם לי קצת "לשכוח" מהעניין הוא צפייה בכדורגל וכדורסל ולמזלי2 בחודש הזה היו המון אירועי ספורט(ליגת אלופות, ליגות באירופה, NBA).

אז עדיין אין כמעט יום שאני לא בוכה ואין שעה שאני לא חושב עליה כשאני עדיין לפעמים חושב שהכל חלום ועוד מעט אתעורר ואבין שהכל בסדר ושנינו נצחק על זה. בשישי האחרון זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי עם חברים מאז המקרה. השינה של אמי תמיד הייתה חצי קלאץ' שכזאת ובהרבה מקרים כשהייתי חוזר מאוחר בלילה היא הייתה ערה ואומרת לי לילה טוב לפני השינה. כשחזרתי הביתה בשישי האחרון לראות את הצד של המיטה שלה ריק היה כמו אגרוף בבטן בשבילי.

לגבי אחים, יש לי אחות שגרה עדיין איתנו ואח נשוי עם שני ילדים. כולם קיבלו זאת קשה, אבל נראה לי שאני לקחתי את זה הכי קשה.

לגבי עבודה, התחלתי לבנות קו"ח חדש בסופ"ש האחרון ואוטוטו אתחיל לחזור על החומר של הQA. מתלבט אם לחפש עבודה בQA או לחפש עבודה עם פחות כסף, אבל עם בטחון תעסוקתי גבוה יותר. אז אני Free Agent עכשיו ככה שאם מישהו כאן מחפש עובד טוב וחרוץ בזמנים האלה אני פנוי.

תודה לכולכם כאן על החיזוקים גם בפרטי וגם בת'רד הזה.

אוהב אתכם

[iceco]

טוב, אז עברו להם 30 יום פלוס מהיום הקשה בחיי. ב30 יום האלה, בדרך שלי, ניסיתי להתנתק ולהתאוורר מכל העולם(שיחות טלפון, וואטס אפ, פייסבוק, יציאות) כדי לנסות להגיע למצב שאחרי ה30 יום אני אהיה במצב של "שובע מבכי". הדבר היחידי שהייתי עושה ולמזלי זה התחביב שגרם לי קצת "לשכוח" מהעניין הוא צפייה בכדורגל וכדורסל ולמזלי2 בחודש הזה היו המון אירועי ספורט(ליגת אלופות, ליגות באירופה, NBA).

אז עדיין אין כמעט יום שאני לא בוכה ואין שעה שאני לא חושב עליה כשאני עדיין לפעמים חושב שהכל חלום ועוד מעט אתעורר ואבין שהכל בסדר ושנינו נצחק על זה. בשישי האחרון זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי עם חברים מאז המקרה. השינה של אמי תמיד הייתה חצי קלאץ' שכזאת ובהרבה מקרים כשהייתי חוזר מאוחר בלילה היא הייתה ערה ואומרת לי לילה טוב לפני השינה. כשחזרתי הביתה בשישי האחרון לראות את הצד של המיטה שלה ריק היה כמו אגרוף בבטן בשבילי.

לגבי אחים, יש לי אחות שגרה עדיין איתנו ואח נשוי עם שני ילדים. כולם קיבלו זאת קשה, אבל נראה לי שאני לקחתי את זה הכי קשה.

לגבי עבודה, התחלתי לבנות קו"ח חדש בסופ"ש האחרון ואוטוטו אתחיל לחזור על החומר של הQA. מתלבט אם לחפש עבודה בQA או לחפש עבודה עם פחות כסף, אבל עם בטחון תעסוקתי גבוה יותר. אז אני Free Agent עכשיו ככה שאם מישהו כאן מחפש עובד טוב וחרוץ בזמנים האלה אני פנוי.

תודה לכולכם כאן על החיזוקים גם בפרטי וגם בת'רד הזה.

אוהב אתכם

כל הכבוד לך על השיתוף הקשה שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין אותו, ב"ה מאחל לך את כל הטוב שבעולם!

 

בהצלחה.

[yossy]

השיתוף שלך נוגע ללב ומעיד על אדם טוב,

קיבלת פה שפע של עצות ודרכי התמודדות מאנשים

מנוסים ונבונים,ונדמה שאתה פועל נכון.

 

גם אני זמין עבורך בפרטי אם צריך.