יותר מזל משכל. סיפור (שלא קשור) ליום כיפור

[BoazB11]

השבוע תוך כדי דיווש באופניים אני קולט בזוית העין משהו מוכר. האקס המיתולוגי שלי, או יותר נכון – ה-XR המיתולוגי שלי.

טוב, לא בדיוק אותו אחד שהיה שלי, אבל תאום זהה שלו שעמד יפה במבחן הזמן. הונדה XR650L.

*   *   *

1994. הייתי בן 32 עם עבר של כמה וספות ואופנועי תקציב.

ראיתי את המודעות, הזלתי ריר והזמנתי רכיבת מבחן. לא עמדתי בקסם שלו.

הלכתי לחברת 'קידום' שהיתה אז שם מכובס לשוק אפור, חתמתי על חוזה עתיר ריבית,

שמתי ערימה של צ'קים על השולחן והלכתי להונדה בדרך השלום לעשות הזמנה.

*   *   *

הקפתי את המיתולוגי הקשיש, המשכתי לדווש והזכרונות מלפני 25 שנה החלו לצוף.

ה-XR הזה היה שווה כל גרוש ריבית ששילמתי עליו.

האופנועים שהיו לי לפניו עשו לי בית ספר יסודי, והוא לקח אותי לבגרות ברכיבת שטח, לתואר ראשון בבוץ ותואר שני בדיונות.

את כל הארץ חרשתי איתו בשטח, שיפצרתי, נפלתי, קמתי, קפצתי ובעיקר נהניתי מכל רגע.

*   *   *

ואז צף הפלאשבק.

1996 – שבת מוקדם בבוקר. יצאנו מהמרכז לכיוון דרום מזרח דרך השטח.

הצטרפתי לחבורה שלא הכרתי קודם לכן, רובם על XRים כמו שלי. חגגנו במדבר ואחה"צ הגענו למצדה ממערב.

משם מנהלתית לערד, אכלנו ותיכננו את הדרך חזרה. המוביל שלנו טען שהוא מכיר 'עוקף חברון' והציע לחזור דרך השטח.

כמה פרשו לכביש ונשארנו 5 אופנועים.

 

השעה 6 בערב ואנחנו חולפים ליד הר עמשא. השמש שוקעת, הכבישים הופכים צרים ומשובשים,

ואנחנו מוצאים עצמנו בשבילי עפר כשמולנו אורות דלילים ומרוחקים. חולפים ליד ישובים קטנים, חושות ואוהלים פזורים.

אותם אורות ומבנים הופכים צפופים יותר ויותר והעסק הופך להיות מסריח, תרתי משמע.

 

מגיעים לשדרה רחבה ואנחנו מקוים שהכביש הראשי הזה יוביל אותנו החוצה. כבר חושך וסביבנו האורות מציירים את קוי המתאר של ההרים.

אנחנו בלב חברון! עוצרים לרגע וא' מוציא את האקדח מהחגורה ומסליק אותו בנרתיק השחי עמוק בתוך המעיל. בחור חכם.

הכביש הרחב הופך צר ומשובש ומסתיים בעיקול שמוביל לחצר של בית דו-קומתי. עוברים בחצר בין חבלי כביסה לערימת זבל,

ממשיכים בשביל צר ויוצאים ממנו ישר לתוך רחוב צר והומה אדם – משהו בסגנון של שוק הכרמל ביום חמישי. הלחץ מתחיל לעלות.

מחשבות של "אלוהים, לאיפה הגענו" ומה אנחנו הולכים לעשות עכשיו?

 

זיעה קרה מתחת למעילים, ואנחנו יוצרים דבוקה של אופנועים ומשתדלים להתנהג כאילו אנחנו עוברים פה כל יום.

אבל זו תקופה של אינתיפאדה ופיגועים, ומחזה של 5 אופנוענים יהודים בלב הקסבה הוא בטח לא משהו שגרתי.

מתמרנים באיטיות בין העוברים והשבים ברחוב וזוכים למבטי הפתעה מהולים בפחד ורתיעה, אבל גם בחיוכים ובשריקות חזקות!

מאלה עם שתי האצבעות בפה. לכל שריקה יש מסר ויש נמען. הרבה מאוד נמענים מסתבר.

 

תוך דקות אנחנו מוקפים במאות צעירים שבינתיים למזלנו עוד מתלהבים מהאופנועים. אבל ההתלהבות עוברת מהר מאוד לידיים.

מטלטלים את האופנועים, מכניסים לנו ידיים לכיסים ומעיפים כאפות לקסדות. עוד שנייה זה הופך ללינץ'

ומה שאני מרגיש זה בעיקר צער על האופנוע שעוד רגע מופקע ממני. את סכנת החיים המוח כנראה מדחיק בינתיים.

אני כבר לא רואה את החברים מבעד להמון, אבל שומע את המנועים ליד. כולנו מפמפמים את הגז,

ופתאום אני קולט שהמוביל שלנו נחלץ ועוד מרביץ ווילי! השבאב התלהבו מהביצוע ואנחנו ניצלנו את השנייה הזו ונתנו גז בעקבותיו.

השריקות מתחזקות מאחורינו ומלפנינו שידור חוזר!

 

שוב המון אדם זורם וחוסם לנו את הדרך. מאחור סוגרת עלינו במהירות הקבוצה הקודמת ואנחנו מבינים שזהו. על החיים ועל המוות! – פשוטו כמשמעו.

מניעים את הכידון מצד לצד, ממש מזיזים פיזית את האנשים עם הגלגל הקדמי, הרבה רעש עם הגז, אדרנלין בשמיים ובנחישות מתקדמים עוד סנטימטר, עוד מטר,

צורחים אחד לשני "גז! גז!! גז!!!" ופתאום מצליחים להיחלץ ולברוח קדימה. מאיטים אחרי מאתיים מטר כדי לוודא שאף אחד לא חסר.

"גז גז גז!" , "לא לעצור!" צועקים אחד לשני וממשיכים ברכיבה בעיר עויינת ולא מוכרת וללא כיוון מוגדר. העיקר להמשיך ולא לעצור.

 

משתדלים להישאר על דרכים ראשיות ולהתרחק ממקומות צפופים. שואלים עוברי אורח בודדים איך יוצאים מכאן, וכל אחד מראה לנו כיוון אחר.

עולים, יורדים ומסתובבים בעיר הענקית וההררית שבנויה טלאים טלאים, עד שאיכשהו אחרי כשעה וחצי יצאנו מאיזור חלחול לכביש 60 ולצומת גוש עציון.

מנשנשים קצת ענבים בבסטה לצד הדרך, מביטים אחד בשני כשהאדרנלין שוקע והלב נרגע, ולא מאמינים איך יצאנו מזה.

יותר מזל משכל. זה בטוח.

 

 

(פורסם לפני כ-3 שנים באתר דוגיגים

צילום מתקופה אחרת: רונן טופלברג)

[מיץ פטל]

היה לכם יותר דלק משכל

 

אחלה סיפור

[Jack457]

פעלתם מאוד נכון. להחלץ הכי מהר שניתן ובנחישות אבל בלי פניקה תוך ניצול ההפתעה (שלהם), אבל בשום אופן לא להיות אגרסיביים. איזה מאצ'ו אחד וזה היה נגמר אחרת. 

מענין לשמוע את הסיפור מהצד השני. "פתאום הופיעו לנו חמישה אופנועים כמו מסרט, מאובקים, והרוכבים עם קסדות וציוד מגן -- היינו בשוק. היינו בטוחים שזה אימון של יחידה מיוחדת, ניגשנו הילדים התלהבו מהאופנועים כמה שבאבניקים התחילו בקטנה להתגרות בהם. רציתי לבקש סיבוב אבל הם נתנו גז והסתלקו. כשאגדל גם אני רוצה להיות אופנוען שטח."

[tinoki]

תיקון הצד השני (אחרי ה7.10):

פתאום הופיעו חמישה אופנועים. הרגליים מפוסקות מעל למושב האופנוע ונזכרתי בסיפורים של סבא איך שהוא חתך את האשכים של בחורי ישיבת חברון ב1929. היום הם מאומנים החברה הללו.

רציתי לסחוב אופנוע כזה אבל פתאום הם נתנו גז. כשאגדל אגנוב כזה מתלפיות ואפשוט על אפרת ואבצע שם ****, סבא יהיה גאה בי.

עריכה אחרונה ב-29 לאוקטובר, 2023 על ידי tinoki

[Froyne]

עצוב שזה נכון.

מסתבר שזה היה נכון גם קודם, רק שהיינו פחות מודעים.