סיפורים משפחתיים

[[פנדוב]

רציתי לקרוא לשרשור בשם השרשור של....., החלטתי לוותר שכן קשה להעריך כיצד מתגלגלים שרשורים. בכל אופן לפני זמן מה ציינו במשפחה שנה למותו של אדם יקר לנו. איש עם חיוך. נזכרתי בו שוב כאשר מישהו בפורום התיעץ על טיול לספרד ורבים הזהירו אותו מכייסים בברצלונה. לפני מיספר שנים אותו אדם היה חולה מאוד, כשהתאושש מהותית, טיילנו עימו לקוסטה בראבה וברצלונה. הספקנו להיות שם פחות משעה עד שכייסו אותנו. קצת לא הוגן כי החסינות הדיפלומטית שלו אמנם פגה אך החסינות נגד כייסים שלו היא לכל החיים. קיוינו שהיא תופשת גם עבורנו.

 

אותה חסינות עברה אליו מבית אבא בסן פאולו וחושלה עם השנים באוטובוסים המקומיים. לאחר שאביו נשדד מספר פעמים הוא פיתח חוש ויותר מזה: הוא נהג לעטוף חבילה גדולה של ניירות בשטר כסף קטן ולהטמין בכיס. הוא רווה סיפוק אמיתי בכל פעם שנשדד בדמיינו את פניו של הכייס ושללו. לכייס דווקא הייתה דרך ארץ, בדרך כלל בחגים, מצא אותו יהודי בכיסו פתק כשחזר הביתה"חג שמח מאת הכייס שלך".כן, בברזיל יש תודעת שרות ויחס ללקוחות.

 

כשחזרנו הבייתה, נמצא הכסף האבוד, הסתבר שלא נגנב אלא הוחבא כל כך טוב שגם אנו לא מצאנו.

 

החסינות נשמרה.

 

 

ישנם עוד סיפורים של אותו אדם, חלקם מוצלחים יותר, אך בזה נזכרתי כשדיברו על כייסים בברצלונה.

אם יש לכם ספורים משפחתיים או ספורים מאת בני משפחה, אשמח לשמוע.

[alfa_draco]

עניין דומה אם כי לא בדיוק כייסים, ידוע כי באיטליה קיים חוק שכל מה שיכול להגנב - אכן ייגנב. בפרט ברומא.

 

לפני שנים רבות, כשהייתי בתיכון, חזרו הורי מטיול ראשון ברומא. הם הביאו לי שני מעילי עור הפוך יפים ואיכותיים, וסיפרו שבאחת מתחנות הדלק מחוץ לעיר עמדה משאית, הנהג פנה אליהם בחביבות ואמר שהוא נתקע וצריך דלק, ואם הם קצת יעזרו לו עם כסף לדלק הוא יתן להם בתמורה מעילים שבמקרה יש לו במשאית.

 

להורי היה ברור כמובן שזה סתם סיפור, אבל מצד שני לא היה אכפת להם "לקבל" מעילים שהיה ברור שהם ברמה גבוהה (והם אכן היו) במחיר שהיה פחות מרבע ממחירם הריאלי בחנות.

 

יום או יומיים אחרי שקיבלתי את המעילים שלי, מישהו אחר מהחבר'ה סיפר שההורים שלו בדיוק חזרו מרומא, והם היו ממש מבואסים. מסתבר שהם קנו שם כמה מעילים ממש יפים ואיכותיים, וגנבו להם את כל המעילים מהמכונית השכורה.

 

אז אמרתי לו שלא יצטער כי אני בטוח שהמעילים מצאו בית חם...

[[פנדוב]

גם ספור משפחה וגם ספור "איזה עולם קטן". שדרוג מתבקש לשרשור.

[אלעד]

נמשיך עם סיפורי מעילים בגולה:

ראשית אומר שסבי נפטר בשנת 98', ככה שיש פרטים בסיפור שאינני זוכר במדויק, אבל העיקר די מוכר לי.

סבי ז"ל פעל בשירות המחתרת היהודית בימי המנדט הבריטי. באותה תקופה הוא גם שירת בחיה"א הבריטי ונע באופן תדיר על הקו שבין פלסטינה, פורט סעיד (שם הכיר את סבתי) ואירופה. כך יצא שבאחד הימים הוא נפגש ב-MeinekeStraße שבבאזל עם לא אחר מאשר אנצו סרני ז"ל בכבודו ובעצמו.

סרני מסר לסבי מעיל כבד שבתוך הבטנה שלו הוטמנה רשימה ובה שמות של יהודים שהיה צריך לבקש עבורם אישור עליה מהבריטים ששלטו כאן. סבי הצטווה ללבוש את המעיל ולא לאבדו בשום פנים ואופן, עד שיגיע למטה המחתרת בפלסטינה.

הימים היו ימי קיץ, החום בחוץ היה לוהט, והמסכן נאלץ לעשות את כל הדרך מבלי שיכל להוריד את המעיל עם הרשימה שחיי יהודים תלויים בה.

אני רק מתאר לעצמי מה היה קורה אם הסיפור הזה היה מתרחש בימינו אנו - ישר היו חושדים בו שהוא איזה מחבל מתאבד...

[edan82]

לפני הרבה שנים (בערך 20 שנה..) נוצר מצב שבכל כמה חודשים פרצו לנו לרכב וגנבו לנו רדיו טייפ (עוד בתקופה שהיו רדיו טייפים קבועים).

 

אחרי הפעם ה-5-6 שגנבו לנו אמא שלי מאסה בכך ואמרה לאבא שלי: "די! לא צריך לקנות שוב רדיו טייפ, גם ככה יגנבו אותו!".

 

כך נותרנו בלי שום רדיו טייפ ברכב למשך איזה שנה, רק צמת חוטים קרועה במקום רדיו טייפ.

 

כעבור אותה שנה סבתא שלי טסה לבקר את משפחתה בגרמניה וכשחזרה הביאה לנו את המילה האחרונה בתחום הרדיו טייפים- רדיו טייפ נשלף (מאלה שכל המכשיר נשלף, לא רק הפאנל).

 

אבא שלי התקין אותו ואחי שבדיוק הוציא רשיון נהיגה שמח כי היה יום שישי וסוף סוף תיהיה לו מוזיקה ברכב בדרך לבילוי.

 

אחי חזר בלילה מהבילוי, כמו ילד טוב שלף את המכשיר ושם אותו בתיק מיוחד והעלה אותו הביתה ונכנס להתקלח.

 

3 לפנות בוקר, אמא שלי שומעת רעשים, הכלב מתחיל לנבוח ואז הרעשים מתחלפים בריצה ולאחריה טריקת דלת.

 

לתומה היא חשבה שזה אחי שחזר מהבילוי, היא הלכה לכיוון חדרו וראתה שהוא כבר יושן שינה עמוקה, הלכה לאמבטיה וראתה את הסורג- פתוח.

 

מיד הבינה שזה היה פורץ, העירה את אבא שלי, עשו בדיקה מהירה וגילו שכלום לא נגנב.

 

העירו את אחי וסיפרו לו מה קרה ושמחו שכלום לא נגנב, אח שלי העיף מבט על השולחן ושאל אותם בתמימות "אז איפה התיק של הרדיו טייפ? הוא היה מונח כאן.....".

 

כן, פרצו לבית ובין כל תכולתו, שוב גנבו לנו את הרדיו טייפ של הרכב....

 

בהמשך פרצו לנו שוב לרכב שבו כבר היה מותקן רדיו טייפ עם פאנל נשלף, גנבו את המכשיר והותירו אותנו עם פאנל למזכרת...

[locomotive]

אם בעסקי גניבה עסקינן אז יש לי קטנה משלי.

 

בילדותי הייתי 'פריק' של אופניים ,השתייכתי לקבוצה של פסיכים לדבר כמוני ורכבנו ללא סוף.

בתחילת שנות ה 90' נטשנו את אופני הקרוס והראלי ועברנו לאופני הרים מקצועיות,

נשארתי האחרון בחבורה שעדיין לא שידרג את אופניו כי להוריי היה קושי כלכלי

אך עדיין הם הצמידו שקל לשקל במשך תקופה ורכשו לי אופניי הרים כמו של החברים.

 

למזלנו הוריו של חבר היו יבואנים ומשווקים של אופניים כך שקיבלתי אותם במחיר עלות-

(מחיר שעדיין היה יקר להוריי).

לאופניים האלו לא היה מזל כלל...

באחת הרכיבות שלי עצר אותי העבריין השכונתי וביקש סיבוב,התחננתי אליו שלא יקח אותם

כי ידעתי שהם לא יחזרו .בקשתו הפכה לאיום אז ירדתי מהם והוא לא חזר.

הדבר היחיד שעבר לי בראש : "איך אספר להורים?"

 

למחרת חזרתי מבית הספר ובכניסה לבית ראיתי את האופניים עטופות בבאנדים ושאר אביזרי

הסוואה-הם נראו על הפנים. הסתכלתי על אבא שלי ושאלתי אותו כיצד הם חזרו ,הוא לא הגיב

ואמר "לך תוריד את השיפצורים המכוערים ששמו לך על האופניים וסע לשלום "

 

כעבור חודש נפרץ המחסן השכונתי ושוב נגנבו האופניים שלי (הם בלבד מכל תכולת המחסן)

עברו יומיים ושוב אני מגלה אותם בסלון בחזרה מבית הספר ואת אבא עומד עם מבט מסופק לידם.

 

מסתבר שאבא הסתובב אחוז אמוק ברחבי העיר ועצר כל רוכב אופניים עם אופניים זהות עד שזיהה אותם ע"פ המס' הסידורי

המוטבע מתחת ,ולימד אותם לקח "בדרכו המיוחדת".

 

הגניבה השלישית לא איחרה להגיע אבל הפעם זה היה סופי ומוחלט .

[edan82]

עבריינים שכונתיים זה כיף....גם לי היה אחד כזה, איזה בחור מגודל 3 שנים מעליי (אני הייתי בערך בן 10, הוא היה בן 13 אבל כבר אז בערך 1.80).

 

בכל פעם שהייתי הולך עם חברים למגרש השכונתי לשחק כדורגל\כדורסל הוא היה נהנה לבוא אלינו (או לכל חבורת ילדים אחרת ששיחקה במקום), או שהיה לוקח להם את הכדור ולא מחזיר או שהיה לוקח את הכדור וזורק להם לפח אשפה (אלה הגדולים והעמוקים כמו שיש בבניינים) כך שכדי להוציא את הכדור לא היתה ברירה אלא להכנס לפח.

 

יום אחד אח שלי ראה שחזרתי מצוברח ושאל מה קרה אז סיפרתי לו אודות מעליי הבחור, אח שלי "חטף את הקריזה" ואמר לי מיד "יאללה, בוא נשתעשע איתו".

 

זה השלב לציין שאחי היה בן 17 וכבר אז היה מתאמן כמה שנים באומנויות לחימה.

 

פגשנו את הבחור שאהב להציק, הוא כאמור היה מפותח והיה אפילו גבוה מאחי באיזה חצי ראש, בלי לחשוב פעמיים אח שלי בא אליו ולקח לו את הכדור והלך לשחק עם הכדור שלו בחצי השני של המגרש כשהבחור השני לא מאמין שמישהו העיז לקחת לו את הכדור.

כשהוא התקרב אלינו לקחת את הכדור הוא קיבל את הסטירה הראשונה.

כשהוא התקרב בשנית הוא כבר עבר לתנוחת "חיבוק ריצפה".

כשהוא התרומם אחי פשוט הרים אותו וזרק אותו לאותו פח בדיוק שהוא נהג לזרוק לנו את הכדורים.

 

כל הילדים מסביב היו פשוט המומים\שמחים כי סוף סוף בא ה"גיבור" שעשה קרקס מהעבריין השכונתי.

 

מיותר לציין שמאותו יום קיבלתי "חסינות" בשכונה כי מעבר לעובדה שהבינו שיש לי אח גדול "קרטיסט" ידעו שהוא גם לא האח היחיד שלי, יש אחד גדול יותר...

 

[[פנדוב]

ערן ועידן כתבו על בני משפחה שהגנו עליהם. אני אכתוב על בני משפחה שתקפו את...עצמם.

אחזור לאיש מן ההודעה הראשונה, קרוביו של האבא שלו חיו בפולין לפני שעברו לברזיל וניסו להתחמק מגיוס לצבא הפולני.האחד שם לעצמו טבק בעיין, התעוור זמנית ושוחרר, עד סוף ימיו סבל מדלקות עיניים וקשיי ראייה. השני היה חכם יותר וקטע לעצמו את האצבע היורה. הוא אכן שוחרר, על פלטפוס.

[[פנדוב]

שכחתי לציין. הם לא מפלג המשפחה שבא מחלם.

[[פנדוב]

קצת חופש גדול

חבר שגר בילדותו בצפיפות בבת ים, נדרש בחוברת עבודה לחופש לצייר ולתאר מה הוא רואה מהחלון. חשוב להפעיל את הדמיון. הוא אכן צייר את הקיר בגימור השפריץ של השכן ממול, זה מה שרואים מהחלון, במרחק שני מטרים.

כשהחלה שנת הלמודים הוא איחר כרגיל. המורה שאל, למה איחרת הפעם, יא אסטרונאוט.

החבר הסביר שלא מצא חנייה לחללית.

בפעם אחרת, ליד בית הספר הוא ראה שהרכב של המורה לא סגור טוב. סגר ואמר למורה. המורה תפס את הראש ותהה איך יצליח להיכנס עם המנעול התפוס. מאז, גם ילדים אחרים נעלו, הפעם בכוונה.