גשם.

ערן-S · ב-15 לדצמבר, 2002

וואו, כתיבה פשוט מצויינת

אין לי מילים.

גלעד 106 ראלי · ב-15 לדצמבר, 2002

כל הכבוד תומר...

נהניתי לקרוא את המאמר

כשאני קורא דברים כאלה אני גאה ....אני גאה בכך שאני אחד מהבודדים

שמחזיקים אוצר בחנייה...האוצר הזה שנקרא 106 ראלי (דור 1)

שושלת שכמותה בודדים בארצנו....

גם חברתי לא מבינה למה אני כל כך מכור לרכב...מסתכל עליה(על הראלי)

כאילו היא אהבת חיי היחידה....מוזר רק גברים יכולים לפתח אהבה כזו.

אהבה שאף אשה לא תבין!

כפי שכבר אמרתי אני חולם להביא את הראלי שלי למצב של הראלי של תומר

משופרת ואגרסיבית....

נכון זה יקח לי כמה שנים...אבל כמו שאומרים

גם את צרפת לא בנו ביום אחד

R.C · ב-15 לדצמבר, 2002

כתיבה מדהימה...."אני תפקידי לנגב לה תדמעות"

יגאל M3/// · ב-15 לדצמבר, 2002

תזכיר לי לנעול חלונות ודלתות ולהתכופף בכיסא השטוח כשאני רואה אותך ברמזור...נהייה מסוכן בצמתים לאחרונה.... למזלי יש לי עדיין הוכחות לחוסר התברגנות, למרות הטבעת והלאנטיס. רק אישתי שתחייה מנג'סת בראש "נו, תקנה כבר אימפרזה טורבו ! " אני רוצה להראות לחיפאי ההוא מאיפה משתין הרמוס.

תומR · ב-16 לדצמבר, 2002

עזוב.

רק החברים הקרובים שלי (סליחה כל השאר-אני אוהב גם את כולכם) יודעים מה כתוב כאן גם בין השורות.

אני רוצה להודות לכם. אתם יודעים מי אתם.

תודה.

וד"א - אין על חיפאים! האנשים הכי שפויים בתל אביב.

mat@n · ב-16 לדצמבר, 2002

!viva la haifa

שמר · ב-16 לדצמבר, 2002

אם אתם חושבים שזה מדהים

יום שני. חמש בערב. אני מתחפף מהעבודה כמו טיל וטס הביתה.כבר בכניסה הביתה אני משחרר עניבה וחולצה וטס למקלחת. מתקלח בקרים. מתגלח מהר. שם ג'ל בשיער.
רץ לחדר. שם גופייה. תחתונים (בוקסר). מוציא מהארון את החליפה. יש לה ריח של ניקוי יבש. אין על ארמאני...

נאבק בחפתים שמסרבים לצאת מהקופסה.עונב את העניבה,שם סיכה מוזהבת .בדיקה אחרונה במראה. החלקה אחרונה לשערות וקדימה לאוטו. סוגר את הז'אקט.

טס כמו טיל לתל אביב. דייויד אינטרקונטיננטל. ועידת ישראל לעסקים.

מוציא תג כניסה ועובר את הבדיקות הביטחוניות.

נכנס ישר לאולם המרכזי. מדהים. בטלוויזיה לא הראו כמה זה מדהים. באר חופשי. אוכל חופשי.אני ישר מאתר לקוחות פוטנציאליים בקהל ,חלקם ותיקים וחלקם חדשים. את רוב הפרצופים אני מכיר ממדורי הכלכלה.

אני מראה התעניינות ערה להפליא דווקא בעשרות הדיילות שמסתובבות באירוע. האירוע הכי יוקרתי של השנה. סוכנויות הדיילות הכי יקרות. הדיילות הכי כוסיות. משוואה פשוטה. כמו תמונות-מותר להסתכל,אסור לגעת.אני דווקא לא מראה יותר מדי עיניין.כואב לי יותר על עשרות המפגינים הרעבים שעומדים בחוץ...מתיישב על הבאר . הייניקן,תודה.

בשמונה נכנס להרצאה. יושב קרוב לבמה ומעמיד פני מתעניין. אריק שרון נואם במרץ על פרוייקט זה או אחר - ואני לחוץ לפיפי.

עשר. יוצאים. אני עולה למלון לשבת עם לקוח שלי. קומה עליונה.

אני מדבר.הוא מדבר.אני מתווה קווים למחשבה.הוא גם.כסף גדול.

אני מסיים בשתים עשרה.מבקש לצאת למרפסת.

רגעים כאלה פשוט עושים לי את החיים לדבר כל כך כדאי.

קומה 18. אני לבד על המרפסת. קור אימים. אני מסתכל רחוק אל תוך הים. מעל לים משתוללת סופת ברקים. אני בוהה בסופה כמו ילד קטן. עשר דקות. הלקוח שלי כבר עזב-ואני עדיין שם. בקור עז,בקומה שמונה עשרה. משקיף לתוך הים.חושב.

אני מסתובב אחורה ובוהה בדמות שנשקפת אלי מדלתות הזכוכית . האיש הזה בחליפה. הזמן האחרון לא היה קל בשבילי בהרבה מובנים. יום אחד בן אדם קם בבוקר ומגלה שהוא כבר לא ילד. וזה לא קל.עשיתי הרבה דברים בחיים שלי שמעט אנשים יודעים עליהם.בזכותם אני מי שאני. הפכתי מילד מתוסבך לאדם חזק, מבוגר ושקול. אדם ששמו מבוטא ביראת כבוד. ועדיין יש בי כ"כ הרבה מהילד.אבל הרבה פחות. רגעים כאלה מכאיבים לי מאוד,כי לא קל להתבגר-גם לי. חברים טובים שלי,גם כאן, יודעים על כל מיני דברים שעשיתי בחיי ועל המסלול הלא שיגרתי שאני עברתי.

ועל זה שהיום אני חזק ויודע לאן אני הולך. ורק דבר אחד לא השתנה.

אני מסתכל למטה,לחניון ורואה את הדבר הזה. עומד לבד בחניון של מסגד חסן בק.

הפסיכולוגית הקטנה והלבנה שלי. כדור הרגעה על ארבע. התממשות של כל מה שקדוש בעיני.תמיד לדחוף עד הסוף.תמיד להיות קיצוני.תמיד להתגבר על הכל.עוצמה מרוכזת בחבילה קומפקטית ולבנה.

אני לא חושב בכלל פעמיים.

אני רץ למעליות. אני יורד לכניסה למלון. מוריד את הז'אקט. פותח את החפתים. משחרר את העניבה. שתיים עשרה וחצי בלילה. טיפטוף. מניע את האוטו. עומד לידו ומקפל את הז'אקט. שולף סווטשרט של ספארקו בצבע לבן. הסווטשרט מטונף ועומד בניגוד בולט למכנסיים ולנעליים. לא מזיז לי. מחכה לחצי סקאלה. מחכה לתרפיה שלי. עוד מעט מתפרקים.

יוצא מהחניון במשיכת הנדברקס. לרוחב. אין כאן כלב. רוח חזקה. משאית.

אני נוסע עם 2 חלונות פתוחים וחימום על מקסימום. עובר את המשאית. נותן לרסס של המים לפגוע לי בפנים.מקשיב לרעש המכאני שהמפלצת הזאת מייצרת. שלי יותר חזק. מוריד לשני. מפרפר.בשני אין אחיזה. את כל רחוב הירקון אני מעביר בפירפורים. ראשון שני . נותן לרעש המתכתי לחזור אלי מהקירות ומתענג על האוויר הקר. הרבה דברים משתנים, לא האוטו הזה.

לא משנה מה היה ומה יהיה. אני אהיה חזק, אני הייתי חלש. תמיד היא חיכתה לי בחנייה. שש שנים. תרפיה. ריפוי בעיסוק. תנו לי כל היום לפרק את המנוע הזה. ללחוץ על הגאז כאילו אין מחר.

אם הכיסא הזה היה יכול לספר סיפורים... כמה אגרסיות נכנסו לתוך הכיסא הזה. הידית יושבת לי ביד בדיוק כמו שאני אוהב. האוטו הזה הוא חלק ממני.

בחיים אני לא אמכור. חברים לא מוכרים. אני אשבית אותה לשנים,אני ארעב ללחם ואני לא אשבית את הדבר הזה.

תומר מאה ושש ראלי... ככה קוראים לי. אני מכיר כל בורג באוטו הזה. בזכות האוטו הזה אני מרגיש בוז כלפי כל מה שאינו מכונית ספורט.בוז כלפי כל מי שהתפשרו על משהו בחיים שלהם. אני יכול לצאת ברמזור ולדפוק מכות לבן אדם שנוהג על לאנטיס. לבן אדם שחיי את החיים הבינוניים והמסריחים שלו וחושב שזה המקסימום שיש וזהו.

לי יש תחום אחד בחיים שבו הלכתי עד הסוף. תמיד. וזו רק ההתחלה.

טס לחוצה ישראל. מבול. 2 חלונות פתוחים. תת היגוי. הראש רץ. איזה כוח!! איזו עוצמה!! גם בפנים וגם בחוץ. שום דבר לא יכול עלי.

כשאני יושב בכיסאות האלה,אני התגשמות אבסולוטית של כל השאיפות והחלומות שלי. אין לאוטו הזה תחליף. הערך הריגשי שלו כל כך גבוה. כבר שנים שלא הרגשתי כל כך נפלא. מאז שהייתי ילד. פתאום הכל מתחבר.

לחלק גדול אחראית קופסה קטנה ולבנה.

אני מעל להכל עכשיו. אני מעל לכסף,מעל להתחבטויות ותיסבוכות,מעל לעצמי. אני על מאתיים.

חוזר הביתה מזיע ושמח. כל כך שמח.

לא ישנתי הלילה.

החיים האלה הם דבר מדהים.

אז תראו את זה

נושא : האלמרה פצועה

תאריך : 05/11/02 09:25

מחבר/ת : ירון כוכבי

אתמול, כאשר הגעתי לחניה, הבחנתי כי מישהו (לפי גובה הפציעה מן הסתם יולנדה בג'יפ), פצע את האלמרה מאחור... קמט מכוער בכנף האחורית, ופגוש רופף. מיותר לציין כי בן או בת העוולה לא השאירו פרטים.

מחר אני נמצא במוסך הפחחות של "ניסן", ובודק אם כדאי להפעיל ביטוח...

כל לילה, לפני שאני עוזב אותה בחניה, אני טופח קלות בחיבה על האלמרה, ומאחל לה לילה טוב.

אבל אתמול, נאלצתי להעביר בעדינות יד על פצעה, ולהגיד לה: "אל תדאגי, חמודה. אני יודע שאת סובלת, אבל מחר נהיה אצל הרופא. אני מבטיח. תהיי בריאה ותרגישי טוב."

"זה לא כל כך כואב", היא ניסתה לחייך בגבורה, כיאה לגבירה היפנית האמיתית שהיא.

אבל ראיתי את מכאוביה מתחת לחיוך, והלכתי לי הביתה.

והיה לי עצוב, כל-כך עצוב...