נתחיל מהסוף, אני פורש הן מניהול הפורום הטכני והן כמשתמש פעיל בפורום.
אני מרגיש לא שייך, לא שייך בזה שבחרתי בדרך חיים מסוימת להיות בעליה של מכונית ספורטיבית.
בתחילת הדרך היה ממש נחמד, תחושת השייכות לקבוצה עם מכנה משותף למה שנתפס אצל הציבור הרחב כשיגעון.
רמת הדיונים הייתה גבוהה, האווירה הייתה מצוינת וחשוב מכל הייתה אמפטיה.
עזרה לאחרים תמיכה וחשוב מכל עידוד גם כשפרויקטים מתחרבנים והאוטו התקלקל וכל זה בדיוק כשהכי לחוץ בבנק ואין רגע פנוי אחד.
היום הדיונים הפכו להיות שכלתנים וכלכליים גרידא , דיונים שעיקרם לנפץ חלומות ולזרוע אימה.
הכי פולטיקלי קורקט הפך להיות אחזקתה של מכונית ללא יומרות ספורטיביות , מכונית ספורטיבית ? לא בבית ספרנו.
את מקומם של פרוייקטים מענינים תפסו טבלאות של עלויות אחזקה וחישובים שנתיים של דלק,ביטוח ופחת.
את הטון המכריע של הדיונים מובילים אנשים שמעולם לא הייתה ברשותם מכונית ספורטיבית וכנראה שגם לעולם לא, אנשים שמתקשים להסתיר ולרוב גם מפגינים בחוצות את שמחתם לאיד על כל תקלה וכל משבר בבעלות של מכונית ספורטיבית מסוג זה או אחר.
אני לא רואה כיצד אני יכול לתרום במקום בו אני וטובים מחבריי שחלקם כבר מידר את רגליו מהפורום
מרגישים אי שייכות וחוסר אמפטיה לשיגעון שלנו, שיגעון שגורם לנו מדי יום להוציא סכומים כסף לא מבוטלים על פרויקטים שלא תמיד יצליחו, על רכישת מכוניות שהן מתכון לאסון כלכלי, על ויתורים כואבים ועמוקים לא פעם גם בפאן החברתי האישי.
צורם לי במיוחד לקרוא תגובות של משתמשים וותיקים בפורום אספנות רכב , תגובות זילזול וכימות הפרויקטים לכסף ולמחירונים.
היה פרויקט אחד שריגש אותי במיוחד, פרויקט שיפוץ האלפאסוד של אדם.
כמו שהוא ריגש כך הוא הוא גם היה הטריגר להודעת הפרישה, התגובות לשירשור שהופיע עוד היום לכדאיות השיפוץ, שוויה במחירון וכדומה עוררה בי שאת נפש, לא פחות.
אני אמשיך לבקר מדי פעם בפורום, אבל לא כמשתמש פעיל
אשמח לעזור בכל בעיה ולרבים מכם יש את מס' הטלפון השלי, בקרוב אני מבטיח תהיה לנו דרך התקשרות אחרת לקבוצה מצומצמת של אנשים, עד אז ובפורמט הקיים להתראות.
שלכם , דיוויד א.