הדור האבוד - כתבה מכלכליסט

[חן פרחי]

האינפלציה בישראל נמוכה מאד, לפחות ב 15 שנה האחרונות, וזה רשמי, לא נתון לפרשנות.

התחום היחיד שבאמת יתייקר הוא תחום הדיור - אבל מצד שני מדובר רק על ההון הראשוני, והיום יש אפשרות למשכנתאות של 30 שנה, מה שלא היה בזמננו.

כל מוצרי החשמל, ללא יוצא מן הכלל, הוזלו בצורה משמעותי מאד בעשור האחרון.

טלוויזיית 21 מצ'וקמקת עלתה לי לפני 17 שנה 2,200 ש"ח, מכונת כביסה בסיסית 1,400 ש"ח ונוקייה 2120 עלה 2,700 ש"ח.

לפני הפס הרחב, כל דקת גלישה עלתה כסף, שלא לדבר על החשבונות הסלולאריים.

כאן אתה לא צודק.

רמת החיים שלנו טיפסה, בלי שנשים לב כי טוב לנו, בצורה מאד מהירה.

די אם תביט בהתפתחות רשתות בתי הקפה - לפני 15 שנה ארומה וקפה קפה היו רק בתחילת דרכם והיום יש להם מאות סניפים, קמו עשרות מתחמי מסעדות ובכלל, רמת החיים טיפסה בהירות, וחלק מזה לא מגובה בגידול בהכנסות.

[sperial]

חן - אתה נופל במלכודת המשכנתאות: אתה צריך להביא בחשבון את העלות הכוללת של הדירה, לא את ההוצאה החודשית. אם אני רכשתי דירה ראשונה במשכנתא ל-17 שנה (וכעבור מספר שנים פרעתי אותה וקניתי דירה יותר גדולה, הפעם המשכנתא היתה ל-15 שנה) - הרי היום הזוג יקח משכנתא ל-30 שנה שתאכל אחוז יותר גבוה מהכנסתו על פני כל תקופה זו. זה אומר שיש לו פחות כסף פנוי להוצאות אחרות כבר בתחילת ההחזר, ולתקופה כפולה, ובמקרה הטוב יגיע לבעלות מלאה על הדירה בגיל 60 במקום בגיל 45-50. תוסיף לזה את הפרטת חלק גדול מהשירותים (חינוך, בריאות וכו') והמשפחות הצעירות וגם המבוגרות עם הרבה פחות כסף פנוי להוצאה ולחסכון במעגל החיים, ועם סכנה גדולה לעוני אמיתי במקרה של תקופה מסויימת של אבטלה או בפרישה לגמלאות.

[mystopp]

זה בסדר, בפורטוגל ובאפגניסטן המצב יותר גרוע

[יבגניפ]

והנה עוד מאמר שעוסק בנושא, וטוען שבזמן שאנחנו מייצרים יותר, השכר שלנו לא עלה בהתאם.

אני חושב שגם קל לראות את זה אינטואיטיבית, בכל פעם שמחירים עולים והשכר שלנו נשאר במקום. התחושה הפרטית שלי היא (וזה לא מבוסס, אני לא כלכלן, רק תחושה) שברוב התחומים מי שמוכר לנו מוצר או שירות כלשהו מצפה להרוויח X אחוזים. כשההוצאות שלו עולות, הוא פשוט מעלה את המחיר, כדי להמשיך ולהרוויח X. אבל השכר שלנו, של הצרכנים, לא משתנה בהתאם.

 

חן, רמת החיים שלנו לא טיפסה, אנחנו פשוט חיים בעולם בו יש יותר מהכל, וזה לא אומר הרבה. לצוך העניין, לפני 20 שנה לא היה אינטרנט והטלפונים הסלולארים עשו רק את הופעת הבכורה שלהם, ולכן אני חושב שקשה לטעון על סמך השוואת כאלו שרמת החיים עלתה. ברור שאבסולוטית אנחנו חייםי בעולם נוח יותר, בדיוק כמו שאם נשווה את עצמנו לימי הביינים, נוכל בקלות להוכיח שהכל רק הולך ומשתפר. העניין הוא שחלק מאוד גדול מהאנשים עדיין חיים בחרדה קיומית. יש להם פלאפון, יש להם רכב וטלויזיה, אבל לפנסיה שלהם הם יגיעו כשמה שהם הצליחו לצבור מסתכם ב400 שקלים שהם יקבלו בחודש ואולי עוד קצת עזרה מביטוח לאומי, אם לא יקרוס עד אז.

 

יש כאן משהו קצת פרדוקסלי. יש המון דברים ומוצרי צריכה שהפכו לטריוויאלים בעולם שלנו. אף אחד הרי לא יוותר, למשל, על פלאפון או על טלויזיה. אז בסוף אנחנו יכולים להרשות לעצמנו הרבה דברים קטנים, אבל לא יכולים להבטיח לעצמנו להזדקן בכבוד. התופעה הכי פרדוקסלית בהקשר הזה היא שאנחנו חיים יותר שנים בממוצע, שזה לכאורה דבר טוב, אבל עכשיו זה אומר שגיל הפנסיה שוב יוזז והדור שלי כבר ימצא עצמו נדרש לעבוד יותר שנים, אולי עד גיל 80 אפילו (כמה שזה נשמע לא ריאלי היום).

[SLS]

מה שמשגע אותי שאתם כל הזמן חושבים שהבעיה בישראל ! הבעיה עולמית ! תפנימו את זה !!!

וזה רק ימשיך להיות יותר רע ... כי לא זקוקים לכל כך הרבה עובדים כמו גודל האוכלוסיה - זה הכי פשוט בעולם.

 

רמת החיים הבסיסית עולה ומוזלת - אבל המשכורות לא. בנוסף יותר אנשים מובטלים מרצון (עד גיל 35) ושלא מרצון (מעל גיל 45).

 

התוצאה פשוטה - חיים אבל לא מתקדמים ..

 

זה המצב וזה ימשיך להיות המצב בכל העולם .

[bagira]

מה שמשגע אותי שאתם כל הזמן חושבים שהבעיה בישראל ! הבעיה עולמית ! תפנימו את זה !!!

בדיוק בנושא:

 

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4436765,00.html

 

באיטלקית קוראים לזה raccomandazione, בספרדית enchufismo ובאנגלית contacts. תואר וכישורים לא מבטיחים עבודה לצעירי אירופה ולעומת זאת היכרות עם "מקורבים לצלחת" כן. בכל הנוגע ל"דור האבוד", הדשא של השכנים כנראה לא ירוק יותר

[roiei]

חן, תרשה לי לעורר אותך מהסרט שאתה חי בו:

אם אשתך מורה ומרוויחה X כסף, זה לא אומר שכולם מרוויחים כך

אם גיסך קצין משטרה ומרוויח X כסף, זה לא אומר שכולם מרוויחים כך

 

יש להסתכל על התופעה באופן כוללני ולא באופן פרטני

[roee]

רק אל תשכחו שמהצד השני של כל מורה ושוטר יש גם עובד במגזר הפרטי שמשלם את משכורתם מכספי המיסים. כך שהעלאת שכרם מצד אחד, בהכרח תגרור ירידה בשכר בצד השני (ואז שוב נשמע על אלו שלא גורמים את החודש). כעובד במגזר הפרטי, אתה יכול לא לגמור את החודש ולהתלונן על יוקר המחיה, או שאתה יכול לתמוך בהעלאת שכר במגזר הציבורי, אבל אתה לא יכול לעשות את שניהם.

[gt11]

רק אל תשכחו שמהצד השני של כל מורה ושוטר יש גם עובד במגזר הפרטי שמשלם את משכורתם מכספי המיסים. כך שהעלאת שכרם מצד אחד, בהכרח תגרור ירידה בשכר בצד השני (ואז שוב נשמע על אלו שלא גורמים את החודש). כעובד במגזר הפרטי, אתה יכול לא לגמור את החודש ולהתלונן על יוקר המחיה, או שאתה יכול לתמוך בהעלאת שכר במגזר הציבורי, אבל אתה לא יכול לעשות את שניהם.

 

או שאתה יכול לתמוך בהעלאת שכר כללית במשק שתהלום את העלייה החדה בתוצר בשנים האחרונות. משום מה אנחנו, כאזרחי המדינה, מייצרים הרבה יותר אבל ממשיכים לקבל פחות-או-יותר אותו הדבר כבר הרבה שנים (בניכוי אינפלציה ושאר משחקי מספרים כלכליים כמובן).

[roee]

זה לא תרחיש ריאלי, בישראל בפרט ובעולם המערבי בכלל. המגמה היא המשך השחיקה. אין שום דרך, נכון להיום, להפוך את המגמה הזו.

[sperial]

רועי - אותו עובד במגזר הפרטי היום אינו מממן את המורה. הוא מממן את המנהל החמדן והבעלים החמדן של אותו עסק שגורף לעצמו משכורת של 20 מורים. חלק ניכר מהבעיה היא חלוקה מאוד לא שוויונית של השכר במגזר הפרטי שבו מעטים מרויחים הון עתק ורבים מרויחים משכורות רעב.

[roee]

רועי - אותו עובד במגזר הפרטי היום אינו מממן את המורה. הוא מממן את המנהל החמדן והבעלים החמדן של אותו עסק שגורף לעצמו משכורת של 20 מורים. חלק ניכר מהבעיה היא חלוקה מאוד לא שוויונית של השכר במגזר הפרטי שבו מעטים מרויחים הון עתק ורבים מרויחים משכורות רעב.

 

המנהל לא חמדן, הוא מקבל את מה שהבעלים חושב שהוא שווה.

הבעלים לא חמדן, זה העסק שלו. אתה מכיר את הקונספט שבו כשמשהו שייך לך, אתה יכול לעשות בו מה שאתה רוצה? הבעלים רשאי לשרוף את העסק שלו מחר, למכור אותו למרבה במחיר או לפטר את כולם. הוא אפילו יכול לפטר את כל העובדים ולהביא בכיר אחד שיגרוף את כל המשכורות ביחד ויעמוד מול חברה ריקה. הוא יכול לעשות את כל זה כי הוא הבעלים. זה שלו, כמו שהבית שלך הוא שלך.

 

עד כאן שיעור "זכויות קניין 101". הבעיה כמובן קצת יותר מורכבת. יש לך בסך הכל שלושה סוגי עסקים:

 

1. העסקים הפרטיים במדינת ישראל לא מלקקים דבש. אחוז אדיר של העסקים הקטנים והבינוניים מרחפים על סף תהום תמידית, ועליה במשכורות (סעיף ההוצאה הגבוה ביותר של כל עסק) תגמור אותם. היצואנים מביניהם מתחרים מול חברות זרות וייצור במזרח. אז אם החברה במצב טוב (מה זה טוב, מדהים) ומרוויחה נטו 10% מהמחזור, עם עלויות של 40% מהמחזור בכוח אדם, ועכשיו העלית את המשכורות ב20%, שחקת כמעט את כל הרווח. ומה קורה במחזור המיתון הבא, עם עלויות כוח אדם אדירות אבל בלי מכירות?

 

2. העסקים הגדולים, המונופוליסטיים והרווחיים ביותר הם חברות ציבוריות, שנסחרות בבורסה וחייבות בתשואה לבעלי המניות (בטח כשהן חלק מחברת פרמידה שצריכה להזרים כסף למעלה). הבעלים הוא לא (רק) טייקון אחד, אלא הציבור. למה שלא תתקשר מחר לקרן הפנסיה שלך ותבקש מהם להפעיל את ההשפעה שלהם בדירקטוריונים בשביל להעלות את משכורות העובדים בחברות הציבוריות? כי הרווחים ירדו? כי המניה תרד? כי הפנסיה שלך תישחק? זה המצב ידידי.

 

3. ואז יש לנו עוד כמה חברות גדולות וחזקות באמת. חברות רב לאומיות, כמו טבע, אינטל וישקר. שם בעלי המניות הם בכלל זרים. מה תעשה, תכריח אותם לשלם יותר? תכפה עליהם עוד מיסים? היום הם כאן, ומחר הם לא. ואולי הם ישארו, אבל מה זה ישדר לחברות שמתלבטות אם בכלל להגיע?

[יבגניפ]

עזוב אם זה "שלו" או לא.

אתה הרי גם מסכים עם זה שיש בעיה, שהשכר של רובנו נשחק וכו'. אתה לא חושב שיש גם השפעה לגישת ה-"זה שלי ואני חייב למקסם את הרווח"? זה לא עניין של קפיטליזם או סוציאליזם כאן, זה עניין של להביא את השוק למצב כזה בו לאף אחד חוץ מבעלי הון הגדולים באמת אין כח קניה ממשי. זה משתלם למישהו? כן, אנחנו לא שם, אבל רעיונית זה לא מצב לא אפשרי.

[roee]

"שלו או לא" זה אחד העקרונות הבסיסיים בחברה האנושית (זכות הקניין). אבל בסדר, עזבתי.

מיקסום הרווח יכול להפסק רק בתנאי שהתחרות מפסיקה להתקיים. שני מפעלים לא יכולים להתחרות זה בזה כשאחד צריך לשלם משכורות כפולות מהשני.

 

בוא נפתח לרגע את דוגמת שני המפעלים. בוא נניח לרגע ששניהם רווחיים. הראשון משלם לעובדיו X, ומרוויח 10% מהמחזור. השני משלם לעובדיו 1.5X ומרוויח 2% מהמחזור. אם מדובר בעסקים פרטיים, הרי ששווי המפעל הראשון הוא פי 5 מהמפעל השני. בעל המפעל הראשון יכול לקנות את המפעל השני חמש פעמים. בעל המפעל הראשון יכול להשקיע הרבה יותר בפיתוח העסק מהמפעל השני. בעל המפעל הראשון אפילו יכול לחתוך את מחירי הסחורה ולדחוק את המפעל השני החוצה מהשוק.

ואם מדובר בחברות בורסאיות, ההנהלה של המפעל השני תישלח הביתה כלאחר כבוד על ידי בעלי המניות שיתלוננו על ביצועי המניה הגרועים. רווח הוא תוצר של יעילות. מיקסום הרווח הוא מיקסום היעילות. רווח, בשוק תחרותי, הוא לא אופציונלי ולא חמדנות, הוא הדלק שמאפשר לעסק להמשיך ולהתקיים. לשיקולים הומאניים ואלטרואיסטיים אין מקום בניהול עסק אלא אם הרווח שלך מלכתחילה גדול מספיק בשביל שתוכל לוותר על חלקו.

 

אנחנו לא נגיע למצב שבו רק לבעלי ההון יש כוח קניה. אנחנו נגיע למצב שבו השוק נחלק לשני סוגי שחקנים: האקטיביים והפאסיביים. האקטיביים יהיו בעלי ההון, היזמים, הכוכבים בתחומם (עצמאיים או שכירי על), והפאסיביים יהיו כל היתר. אין שום דרך לעצור את זה, ואני לא יודע מה יקרה מבחינה חברתית עוד עשור או שניים. החלק האירוני הוא שאלו לא הבונים החופשיים או אחוות skulls and bones שמכתיבים את הדרך הזו; זה הציבור עצמו. אתה צורך יותר מוצרים מתקדמים, יותר שירותים אוטומטיים, יותר קניות דרך האינטרנט, במחיר זול מאי פעם. הצרכן נעשה מתוחכם יותר ויותר ומי שיוותר מולו הם רק העסקים המתוחכמים, היעילים ועתירי הידע. את כל היתר אף אחד לא יצטרך.

 

אף אחד לא יכול לעצור את זה מלבד הצרכנים עצמם, אבל לעצור את זה אומר להקפיא את הזמן ואת זה אף אחד לא יעשה לעולם.

[יבגניפ]

אני לא חושב שהבעיה היא שם בכלל.

אני לא מתווכח על חשיבות הרווח, וגם לא על זכותם של אנשים לקניין. זה לא עניין של סוציאליזם ורגולציה מול חופש כלכלי, ולי אין בעיה שמי שיכול ירוויח גם מיליארדים. זו שאלה כללית יותר. כתבתי את זה כמה תגובות לפני. אני חושב שחלק גדול מהחברות בשוק מציבות לעצמן כיעד רווח קבוע מסויים בתחילת השנה. האם המספר הזה אי פעם יורד? בחברת ההייטק שאני עובד בה, בכל שנה מחדש מעלים את היעד. אבל השוק לא במצב מזהיר, היקף וכמות הפרוייקטים לא משתנים וכו'. אז מאיפה יצמח הרווח הנוסף הזה? או מאיפה ישמר הקיים? האם זה מעניין את בעלי המניות והדריקטוריון של החברה? האם הם מבינים את זה?

עד עכשיו היו להם כמה שנים מוצלחות מאוד ברציפות והרווחים עלו, והשנה זו השנה הראשונה שכנראה שזה ישתנה. אתה חושב שמישהו מעובדי החברה כאן נהנה מהעלאת שכר או בונוס? השכר של רוב האנשים כאן נשאר כמעט זהה למה שהיה ביום בו התחילו לעבוד כאן, ולא משנה מה הוותק שלהם.

 

בדוגמא מעולם אחר: אמא שלי עובדת באחת מראשתות הסופרמרקטים הגדולות בארץ. רוב העובדים בסופר מרוויחים שכר מינימום או מספרים שקרובים לשכר מינימום. לפני עשר שנים הדרך להתגבר על זה היתה עבודה בשעות נוספות, שהיתה כמעט ובלתי מוגבלת. היום אף עובד אינו רשאי לעבוד כמעט בכלל מעבר לשעות המשמרת שלו, כלומ אין כמעט דרך לטפס מעל לשכר המינימאלי ביותר שאנשים שם מקבלים. האם הרווחים של הרשת שלה נפגעו? בשנים האחרונות אני מאמין שכו; נכנסו שחקנים חדשים לתחום, יש רשתות כמו רמי לוי ואחרים וכו'.

 

אבל השאלה החשובה שצריך לשאול מי ספג את מרבית הפסדי החברה שלה ומי במקרה של החברה שלי ישלם את המחיר על אי עמידה ביעדים. ואני חושב שכולנו יודעים את התשובה. אני כותב עכשיו בצורה מאוד מופשטת, אבל בסופו של דבר אנחנו, העובדים הפשוטים לא מרגישים את השיפור במצב הכלכלי כמעט אף פעם במקומות העבודה שלנו, בטח מי שעובד בעבודות פשוטות שלא דורשות הכשרה מיוחדת. מנגד, כשהמעסיק שלנו במשבר, בדרך כלל נהייה הראשונים שירגישו זאת. וככה בדיוק נוצר פער. לדעתי יש אנשים די בכירים ועשירים במשק שפשוט לא מסוגלים להבין לפעמים שלא יכולה להיות צמיחה אינסופית ברווחים, שלפעמים צריך לעצור ולהבין שאתמול הרווחת X והיום אתה יכול להרוויח Y. זה שתגיע לX בכך שתפגע בעובדים שלך, תפטר, תקצץ במשכורות, זה לא תורם לאיש לטווח הרחוק, בדיוק כמו שלא חושב שזה טוב לאיש שהמשכורות של אנשים (הריאליות לפחות) דורכות במקום, כשהתוצר והמחירים עולים.

 

הבעיה היא שאני לא חושב שאיש מבין ה"טייקונים" או בעלי השליטה האמיתיים במשק בכלל עוסקים בזה. כמו שאתה אומר, זה לא עולם של אלטרואיזם, אבל זה גם לא ממש עולם של תכנון לטווח הרחוק. זה נחמד לנסות ולמקסם את הרווח שלך, בטח כשאתה מגבה את זה באידיאולוגיה כלשהי. השאלה אם בסוף מי שעושה את זה לא יורה לעצמו בשתי הרגליים. אנחנו לא חיים במאה ה-18 וגם לא ה-19, ואני כרגיל נסחף אל דוגמאות העבר, אבל אחת הסיבות למהפכות שנראו בימים ההם היא בדיוק זה: התעקשות עיוורת של בעלי הכח בשוק למקסם את הרווחים בכל מחיר.