ביקור חפוז אצל דוריס מראש-פינה

[Tzvika-Pick]

לא יודע אם יש כתובת של ממש, אבל פשוט מאוד להגיע...

 

בכניסה לעיר מכיוון כביש 90 יש מרכז מסחרי. כשנכנסים למרכז, בצד שמאל יש תחנת דלק של "דלק". דוריס נמצאת ממש מאחוריה.

[Tzvika-Pick]

פעם הבאה תמתח עוד כמה קילומטרים צפונה, למטולה, למסעדת הטחנה, אחת ממסעדות הבשרים הטובות ביותר בישראל.

http://www.tachana.co.il/

 

טוב, לא באמת חשבתם שזה יגמר מהר כל כך, נכון?

 

אז עברו להם כמה חודשים, ושוב הרעב לבשר הכה בי ובאדון מ' היקר. היות ויום ההולדת של מ' (שהוכרז אצלנו כ"חג הקבנוס הבין-לאומי") עדיין רחוק, החלטנו לערבב שמחה בשמחה, ולחגוג את הרעב ואת סיום הסיוט הפסיכומטרי בו נטלנו חלק בשלושת החודשים האחרונים באכילת בשר. הקורבן, הפעם, היתה העייריה הציורית מטולה, וספציפית מסעדת הטחנה.

 

אתמול בערב עוד התנצח הריב אם איזה רכב יהיה לנו הכבוד לנוע צפון. אני טענתי בחירוף נפש שה205 לא מיועדת לנסיעות כאלו, בטח לא לאחר האוכל. מ' טען שזה בסדר, ושכדאי שאפסיק להתקמצן על הדלק. את הכף הכריעה לבסוף הטיוטה היפנית (והמסריחה! הריח של הבישולים עדיין שם!) של מ', שלילה קודם בדרך חזרה מהפאב הודיעה לנו באופן חגיגי שאמנם מדובר ביפנית אמינה, אבל זה לא פותר אותה מבעיות התחממות מנוע קלות, והיא הושארה אחר כבוד לאביו של מ', שהוביל אותה אל המוסך הקרוב.

בקיצור - שוב שני משועממים ב205 בדרכם צפונה.

 

בניגוד לנסיעה הקודמת, ואולי בעקבותיה, הפעם לא נרשמו קולות וחריקות בגזרת הבטן. אולי זאת השיחה הקולחת בעינייני דיומה שניהלנו ברכב ("המדינה שלנו, על הפנים!"), ואולי זאת שעת הבוקר המוקדמת בה יצאנו מהבית (13:00 לפנות בוקר, שעון מובטלים). בכל מקרה, רק לקראת ק. שמונה התחלנו להרגיש תזוזות משונות מכיוון הקיבה, ובאמת שכמעט שעצרנו בכיכר של ק. שמונה, אצל ציון מהשיפודים, אבל כוח מיסטי גרר אותנו במעלה ההר.

על מי אני עובד, זה היה המנוע של ה205 ואיזה נוד קטן ששחררתי.

 

אבל נגיע לעיניין, המסעדה.

העיצוב של המקום חמים ונעים. הכיסאות נוחים והמוזיקה נעימה ומוזרה כאחד. מיד לאחד שהתרשמנו מההקפדה העיצובית, שעוברת דרך השולחנות, הפסלים והקירות גם אל המלחיה עצמה, פתחנו את התפריט וחיפשנו אוכל. הדיל העיסקי של המקום (א' עד ה', 12:00 עד 17:00) נראה מפתה, ותמורת 75 שקלים חדשים כל אחד מאיתנו זכה לקבל מנת בשר עליה נדון בהמשך, שתיה לבחירתו ויחד נקבל תוספות שונות ומנות פתיחה. מ' בחר באנטריקוט, אני בחרתי בסינטה האהוב עלי כל כך ובכוס בירה קלילה להורדת רמת השומנים בדם.

 

מנות הפתיחה היו בינוניות משהו. סלט ירקות מתובל כהלכה ומעוטר בצנוברים מגידול מקומי פתח היטב את התיאבון. יחד איתו הגיעו על מגש מיטב סלטי החצילים שהשף המקומי הצליח להתקין, סלט טחינה ירוק שהיה בעל טעם קצת תעשייתי אבל עדיין חביב ועוד כמה קעריות של חמאות מסוגים שונים ופסטו. אגב, אני ממש לא בטוח לגבי מקום מוצאם של הצנוברים, ואני גם ממש לא מבין את הקטע של החצילים. יכול להיות שהיה מבצע בשוק של מטולה?

הבירה, אגב, הוגשה בכוס המגניבה ביותר שראיתי עד היום לבירה. מין כוס חמר שדומה בעיצובה לכוס מהסרטים של המערב הפרוע. משתלבת היטב עם פסל העץ הענק של הפרה שפינת המסעדה.

 

לב ליבם של התוספות היה הצ'יפס. מין שילוב מוזר של שום כתוש שמפוזר בנדיבות על צ'יפס פריך-פריך. מיותר לציין שהצ'יפס הנ"ל, כולל מנת השום הנדיבה שהיתה עליו נפל ראשון חלל על מזבח הרעב. השום, אגב, הוא מוטיב חוזר בתוספות המוגשות במקום, כמעט כמו החציל אבל הרבה פחות מציק. יש לי משהו נגד חצילים. אני אוהב אותם רק כשהם על העגלה של המוכר בשוק, או בתוך פיתה שהכין עובד היקר מגבעתיים. אבל השום לא עבר את הגבול והפך למציק, נהפוכו.

שניים נפלו קורבן הירקות הצלויים. פלפלים, בצל, תפוחי אדמה וגם חצילים שנצלו על האש וגם הם הוגשו עם תיבול נדיב של שום.

 

מפה לשם, הבשר הגיע.

הסינטה היה מהממם. עשוי בדיוק במידה הנכונה, נמס בפה ומשאיר טעם של... וובכן, לדעתי מדובר בטעם של בשר. בקיצור - אחלה סינטה!

האנטריקוט של מ' היה אפילו טוב יותר. אין לי מושג איך הם עשו את זה, אבל בהחלט מדובר באנטריקוט הטוב ביותר שאכלתי בחיים. כן, אפילו טוב יותר מהגחל-טריקוט שד' הכין ביום העצמאות האחרון, וטען שמדובר ביצירה קולינרית ראשונה במעלה. חבל שהוא לא היה יכול להגיע היום. זרק איזה טירוץ טיפשי על עבודה או משהו כזה.

 

כשסיימנו להתענג על הבשר, והתחלנו לחשוב על עינייני פרנסה (מ' חושב לפתוח מספרה לחתולים. סיפור ארוך, אבל הוא בכלל לא סובל חתולים) הגיע הבשר שהזמינו תושבי השולחן הסמוך. רק אז שמתי לב לכך שהבשר מגיע חם ורוחש על מחבת שטוחה, והריח העולה ממנו הצליח לגרד בי סימנים של תיאבון למרות שהייתי שבע לחלוטין. אני מקווה שגם הבשר שלנו הריח ונשמע ככה כשהוא הגיע. כנראה שהייתי רעב מדי בכדי לשים לב.

 

 

בדרך הארוכה חזרה (בטח ארוכה, מישהו החליט לבדוק את הירידות מצומת קדרים לכינרת ואת מפלס הכינרת) ניתחנו את המצב. טוב, האמת שהתחלנו בלנתח את סיכוייו של מ' בעסק החדש שלו ("תגיד, אתה לא אלרגי לחתולים בכלל?") אבל מהר מאוד עברנו לממצאי הארוכה.

בשורה האחרונה, דוריס עדיין מועדפת עלינו. נכון שמחיר העיסקית בתחנה שווה לכל כיס, ונכון שהבשר שם טוב לא פחות, ואולי אפילו טיפה יותר, מהבשר שמוגש בדוריס. אבל משהו בדוריס גורם לך להרגיש שהיא Meat oriented, בעוד הטחנה מרגישה קצת פחות. אולי זה העובדה שאין מקרר ענקי מלא בגושי פרות מתות בכניסה, אולי זה השירות הקצת פחות מוקפד, ואולי זה העובדה שבטחנה, בסופו של דבר, אוכלים פחות בשר תמורת פחות כסף. האמת היא שללא העיסקית המשתלמת ביותר שלהם, דוריס היתה לוקחת ללא קרב. אבל העיסקית והאנטריקוט די מאזנים את המצב.

 

תודה על ההמלצה, אבל יום אחד, כשנשוב לעבוד ולקבל דפי נייר מדובללים בעלי כותרות "תלוש שכר לעובד", אנחנו נחזור, ובגדול, לדוריס שמאחורי התחנת דלק בראש-פינה. ואוי, זה יהיה יום אבל לכל פרות ישראל החסודות.

[XENON]

אמרתי בה"פ, אני אומר גם פה.

 

סקירה כיפית לקריאה, מצויינת, ובתור אחד שאוכל שם פעם בכמה חודשים- מאוד נכונה.

 

ותזכור, פעם הבאה אתה מוזמן.