סקר: איך הגעתי לרכבי אספנות?

[idanst]

הכל התחיל בטיול לאיטליה כאשר ביקרנו במוזיאון המכוניות בטורינו, אני זוכר שבהתחלה רק ציפיתי לראות מכוניות חדשות (פרארי ולמבורגיני למיניהן) והתאכזבתי תחילה כאשר לא ראיתי שום דבר אחר חוץ מ"כרכרות" אבל אחרי הביקור בקומה העליונה נפקחו עיניי (וכמובן שאחר כך שמתי לב שיש באיטלייה עוד משהו מעניין ברחובות ) ומאז אני חולם על ענתיקה אחת משלי (איטלקייה כמובן..).

 

כשחזרנו לארץ התחלתי להתעניין בנושא ואז אבא שלי סיפר לי על מועדון החמש והלכנו לראות מה זה ומאז אני שם כל שבוע .

[avipel]

איזה חוסר נימוס מצידי. לא כתבתי בעצמי

 

אז ככה,

הכל החל בכתה א', ששכנים חדשים עברו לגור דירה מולי. לפתע הופיעה מרצדס מופלאה שנת 71 בחניה ליד הטרנזיט של אבא. כמובן באותה תקופה לא הבנתי במכוניות יותר מכפי נינט טייב מבינה, ולא הבנתי שאותה מרצדס בנתה את השטח לאהבה גדולה שתבוא בבוא היום. השנים עברו. הטרנזיט (שהזכרונות היחידים שלי ממנה היא מאותה תקופה בה אני עומד במלוא גובהי שלא עלה על מטר זקוף, על הרצפה, ונשען קדימה לראות כיצד אבי נוהג) הוחלפה בסובארו די אל 88 והכל בא על מקומו בשלום. עד אותו יום.

 

בתקופת התיכון, הכרתי חברים רבים וחדשים. אחד החברים, הזמין אותי לביתו. בתמימות הגעתי לבית כמו בכל יום מהימים, כשלפתע הוכתי בתדהמה. מרצדס שחורה ישנה מושלמת, שלא היה לי מושג איזו שנה היא, בהתה בי בחצר הבית. משמאלה, ישבה סאן בים אדומה בשיפוץ. ומימינה, איזטה אדומה "חדשה". עולם חדש נפתח בפני.

 

עד היום אני בקשר טוב עם החבר הזה. שאביו ואחיו (שבטח מוכרים לחלקיכם) הם האחראים לשיפוץ המכוניות. בתקופה שלפני הצבא, הספקתי לעזור להם לשפץ גיפ וויליס 58 עם מנוע מקורי(אם אינני טועה) למצב מושלם.

 

?מאז שהשתחחרתי מהצבא לפני כשנה, אני גולש בפורום ומגיע למפגשי המועדון בחיפוש להשביע את הרעב לידע ולאומנות הרכב העתיק.

 

אבי .פ.

[אדלרון]

האהבה לרכב החלה עוד בינקותי, כשהמילה הברורה הראשונה שלי היתה בוסשש (אוטובוס בפי הקטנים), ואכן השנים הראשונות שלי הוקדשו לאובססיה לאוטובוסים .

כבר בגיל גן כבר ידעתי את שמות המכוניות והטרנסאם הייתה לאהבה התורנית שלי

את האהבה לשימור ענתיקות ורכבים בפרט,קיבלתי מאבי שהיה מספר על לי רכבים "שכמעט רכש": דוגמאות: בנטלי 1952,קורבט סטינגרי עם חלונות מפוצלים (בעל הרכב היה חבר שלו שלא היה מוכן למכור אותו עד שבסוף מכר את הרכב בפחות כסף ממה שאבי הציע), איזטה, ב.מ.וו נדירה (שמשמשת בסיס לשובר הגלים של ת"א), לוטוס אירופה, פאנהרד ספורט ועוד עד סיפורים על רכבים שהיו לו כדוגמת מרצדס 1913 שאבי רכש ועיריית חיפה גררה והעלימה אותה והמרצדס המיתולוגית שלו שאבי היה שותף באחזקתה עם סבי ונאלץ למכור אותה (כי סבא רצה למכור והצטער אח"כ) וכיום היא שמורה עם המון אהבה אצל חבר המועדון והפורום.... מהסיפורים הנ"ל פשוט נדבקתי בחיידק.

לאחר שקיבלתי את רשיון הנהיגה רכשתי את השוודי שלי (סאאב 1969) שעד היום אצלי

ורובר 2000TC (שנת 73) שנאלצתי למכור.

[M.Azulay]

כמו אחרים גם אני מגיל אפס חובב מכוניות. יודע לזהות לפי הצליל ומכל זוית ובהרבה מקרים בלילה לפי הפנסים.... המכונית הראשונות שרציתי היו חיפושית, מיני, ודה-שוו, שכידוע דברים טובים באים באריזות קטנות . עם השנים גדלנו וראינו בכבישים ובטלויזיה רכבים מעניינים ובינהם את הפוני, בצבע אדום עם הגג המתקפל שמהשניה הראשונה שראיתי אותה ידעתי שתהיה לי אחת כזו יום אחד...

 

כשהיתי בן 10 (בערך) קיבלתי מאחותי (הגדולה) שחזרה מטיול בחו"ל מרצדס 300SL שחורה עם כנפי שחף בק"מ 1/24 של בורגו. עם הזמן הצחלתי לאסוף עוד ועוד וכשהגעתי ל 20 דגמים החלטתי שזהו צריך לעבור לדבר האמיתי....

 

כשהייתי בתיכון עמדה לייד ביה"ס הילמן משנות ה 40/50 בצבע שחור (יוסי קדילאק אתה זוכר אותה?)ותיקי המועדון בטוח מכירים אותה. באותה התקופה התחלתי לעקוב אחרי קטגורית הענתיקות בלוח ידיעות וראיתי אותה למכירה רציתי לקנות היתקשרתי לברר והיה לי את הסכום לקנותה המשפחה התנגדה משתי סיבות הראשונה לא היה לי רישיון. והשניה איך תטפל בה?. המשכתי להיתעניין יותר ויותר ברכבים ישנים וקלאסיים, ובאוקטובר 1999 היצטרפתי למועדון החמש בתערוכה שהיתה בת"מ החדשה בת"א, כשעוד הייתי חייל... ולאט לאט התחלתי להגיע למפגשים בר"ג עם הסובארו ולהכיר ולהיתאהב בטנדרים האמריקאים... הראשון שראיתי היה השבי הצהוב של מתניה ואמיר ממוסך אקספרס ולאט לאט ראיתי עוד ועוד...

 

כשהשתחררתי מהצבא רציתי להגשים חלום ילדות ולקנות חיפושית (כחולה עם מגנזיום והגה ספורט מדהימה....) המשפחה התנגדה וקבלתי מאחותי את הסובארו (ששמשה את בעלה (סוכן של חברה שמתעסקת עם מוצרי פרזול)בנסיעות בכול הארץ לתקופה זמנית של 4 חודשים). קיבלתי את הנסיכה עד שיהיה לי כסף למשהו יותר נורמאלי ומהרגע שעליתי על ההגה של הנסיכה אני לא מוכן לרדת ממנה..

קיבלתי את הנסיכה עם רדיאטור נוזל ראשי מנוע גמורים (יש 2). מנוע מעשן (קלות) ציריות דופקות שנשמעו כמו מופע חי של איזה מטופף עצבני בקיסריה..... בעיות טעינה ועוד......ועוד ועוד.... לאט לאט תיקנתי את הדברים אצל בחור שניצל את תמימותי ושדד אותי

 

עם הזמן רציתי להגשים חלום נעורים מכונית פתוחה 2 מקומות תקציב למיאטה לא היה לי אז קניתי לי פיאט 850 ספורט ספיידר (שמהשניה הראשונה שראיתי אותה היה לי קליק איתה) במחיר מוגזם (חלומות נועדו כדי חהגשים אותם לא??) ששיפוצה עדיין לא מסתיים...

 

כמו רבים גם אני סובל מחוסר תקציב לקנות את מה שאני רוצה...

משה.

[itaysamurai]

רעיון יפה לשירשור!

 

אני נולדתי בשנת 79 ואני חושב שה"בעיה" שלי היא פשוט נעצרתי שם...

לא רוצה שום דבר חדש (מעל סוף שנות ה-80 אם לחדד).

גיבשתי שאיפות ואהבות איפשהו בגיל 4 (מרצדס SL וסובארו כלשהי, תודה).

בנתיים פרקתי יצרים על ה-kitcar שלי ברחובות כרמיאל.

עברו להן השנים, מינויים על מגזינים למיניהם , תערוכות ,

סיבובים על רכבים של אבי (במושב של הנהג כמובן )

והרבה הרבה ציורים של...איך לא - סובארו פשע.

 

שנת 2000- עם כל מענק השחרור שלי, פינקתי את עצמי בגרמנייה יפהפייה בת 29.

 

חיפושית 71 כמובן! לא עברו ק"מ רבים כדי להבין שלא סתם נדבקתי

לענתיקות , זו היתה אהבה אמיתית (משה- היו לה חישוקי כרום והגה ספורט )

אבל נאלצתי למכור אותה בגלל חוסר רציני במזומנים...

באמצע היו כמה רכבים לא ישנים אבל שהיו חשובים לי מאוד ושימשו אותי נאמנה.

 

ואז הגיע האלפא ...היא לא אספנות אבל מיוחדת מספיק,

מספקת לי את האהבה שלי לרכבים ישנים שמשתלבת עם נסיעות יום יומיות.

מפה הדרך למטה (בשנתון כמובן) סלולה היטב....

 

שלכם, איתי.

[משה והרפורמים]

כמו הרבה דברים אני מאשים את אמא שלי במחלה, על כך שכשהייתי כבן 12 היא זרקה לי את השקית עם כל אוסף דגמי המכוניות שהיו לי, והיו הרבה.

הרנו 16 היתה של סבא שלי והובטחה לי עוד כשהייתי ילד, וכל השאר כבר הסטוריה.

[y9853]

כמו אצל כולם, גם אני התחלתי בגיל אפס לאהוב מכוניות.

 

אני זוכר את הנסיעות לתל אביב (עוד לפני שהיה כביש מס' 1) באופל רקורד מודל '69 (שהיה אז די חדש, והיינו מבקשים מאבא שיעבור את ה- 100 קמ"ש בשביל שנראה את הספידומטר נצבע באדום) שהיינו עושים תחרויות איזה דגם מכונית נראה הכי הרבה בדרך.

משם זה המשיך בזיהוי המכונית לפי רעש המנוע - הייתי מבדיל לפי הרעש בין פיז'ו 404 לפיז'ו 304...

היו ימים...

ואז, יום בהיר אחד, שכן שלי אומר לי שיש תערוכה של מכוניות ישנות ליד בינייני האומה - כמובן שהלכתי. זה היה בערך סביב שנת 8 - 1977, עוד לפני הקמת המועדון.

בתערוכה כבר אז היו הבעיות שאותן אנו חווים היום.

ניסיתי ללטף איזה רכב, וקיבלתי כ"כ הרבה צעקות מבעל הרכב איך אני מעיז בכלל לגעת באוטו שלא של אבא שלי. באותו רגע החלטתי שלי יהיה אוטו ישן ואני לא רק שאגע בו - אני גם אפרק לו את הצורה...

לפני יותר מעשר שנים, במסגרת העבודה, הגעתי למגרש חניה ובו מצאתי את שאהבה נפשי. איתרתי את הבעלים של הרכב ולמזלי הטוב כשהתקשרתי לדבר איתו, ענתה לי אשתו ששמחה שיש מישהו שרוצה לקנות את הגרוטאה הזאת, והיא הבטיחה לי שהיא תשכנע אותו למכור.

אחרי חודש שלא שמעתי כלום, התקשרתי שוב והוא ענה לי ואמר שאין על מה לדבר בכלל... מאוכזב מאוד ירדתי מהנושא. אחרי עוד חודשיים בערך, קיבלתי טלפון מהאישה שאמרה שאם אני עדיין מעוניין שאביא כסף...

תוך 12 שעות ארגנתי כסף וקניתי את האוטו.

לאחר שהבאתי אותו למצב תצוגה (הרוב לא בכוחות עצמי, כי אם בשיפוץ בחול) אני נהנה מכל רגע של נהיגה בו.

 

אה, כן... בתצוגות אני לא צועק על ילדים ואחרים שמלטפים לי את האוטו...

[redroze]

כמו הרבה דברים אני מאשים את אמא שלי במחלה, על כך שכשהייתי כבן 12 היא זרקה לי את השקית עם כל אוסף דגמי המכוניות שהיו לי, והיו הרבה.

ואז החלטת שאתה מתחיל לאסוף אותם בגודל מקורי?! (לפי מספר המכוניות שיש לך)

 

"קצת על עצמי" ואיך התאהבתי במנטה:

http://www.classiccar.co.il/clubs/about_us.asp?club_id=14

 

לפני שנדלקתי על המנטה עוד הלכתי לראות סוסיתא (שדרור קנה לבסוף (ולא מזמן גם מכר) אחרי שויתרתי עליה כי הפרויקט היה גדול על ילד בן 16), סאאב 95, חיפושית וכמעט קניתי קורטינה דור 1 (פנסי Y) שעד היום אני מצטער שויתרתי עליה.

אצלי במשפחה אין זיקה למכוניות, ההורים שלי יקנו את הדבר הכי זול ובסיסי שיביא אותם מנק' A ל-B. במשך כל הזמן ההורים שלי התנגדו ונלחמו איתי (אפילו הציעו לי רכב חדש בשביל שאני אזרוק את הגרוטאה) אבל גם בסיפור הזה הסוף הוא טוב והאהבה בסוף ניצחה את הכל.

[American-Muscle]

גם אצלי כמו אצל כולכם הכל התחיל בגיל צעיר , עוד בגן הייתי מבדיל בין סוגים ודגמים שונים ולקראת כיתה ג' כבר ידעתי כמעט על כל אוטו מה נפח המנוע וכמה כוחות סוס ( למרות שלא ידעתי מה זה אומר , אז... ) , לאט לאט למדתי יותר ויותר והיום ( גיל 17 ) אני כבר יותר מתעסק עם מתלים ושלדות ונוסחאות בטרמודינמיקה...

 

אבל עוד מגיל קטן , תמיד אהבתי בעיקר מכוניות גדולות ( מישהו אמר אמריקה? ) , או ספורטיביות , והכי טוב שילוב של השניים...

על הפליימות נפלתי לגמרי במקרה , לא ידעתי כלום על הרכב הזה , פשוט ראיתי אותה עומדת מלאה באבק ועלים שנשרו עליהה מהעצים ליד... במבט ראשון לא התלהבתי ממש אבל בכל זאת מצאתי את הבעלים ולאחר יומים היא כבר חנתה ליד המסגרייה של אבא שלי ( גם לו קוראים אלכס חחח ).

 

אז רק התחלתי לבדוק באמת במה מדובר: הרכב עמד ( תרתי משמע ) במשך 4 שנים ( ללא רישוי ) ומבחוץ נראה מוזנח לחלוטין ( אולי בגלל כל האבק?? ) החלטנו ( אני ואבי ) להניע - פתחנו מכסה מנוע , ניקינו קצת את האבק משם ( בעזרת מדחס ואקדח אויר ) והרכבנו מצבר , הסטרטר מסובב אבל לא מניע... , מבט חטוף פנימה מגלה כי הכבל שמוביל דלק מהמכל לקרבורטור התייבש והתפורר...

אין שום בעיה , מורידים את הפילטר ו"שופכים" דלק ישירות לקרבורטור.. , אחרי 2 סיבובים של הסטרטר האוטו מניע בוווווווום גדול שמלווה בבאס עמוק מהאגזוז ונכבה כעבור כמה שניות ( כי נגמר הדלק בקרבורטור).

או אז רצינו לבדוק איך כל זה נוסע - החלפנו את ה"אין צינור" ומילאנו כמה ליטרים במכל , שוב הרכב הניע ( לאחר כמה נסיונות שנדרשו כדי למלא את המערכת בדלק ) , שילבנו רוורס כדי לצא מהחניה , קצת גז והצמיגים האחוריים כבר מתחילים להסתחרר... יוצאים מהחניה ומשלשים D ( כן , היא אוטומטית ) , וכמו קודם , גם עכשיו הצמיגים שעמדו 4 שנים מתקשים למצוא אחיזה ומפרפרים על האספלט היבש... עד כאן הניסויים וכעבור כמה ימים ( זמן שנדרש כדי לפנות מקום במסגרייה ) הרכב נכנס פנימה ( בכוחות עצמו כמובן ) ומכאן מתחיל השיפוץ ( שעדין לא נגמר... )

 

נכון להיום הרכב נמצא במסגריה ובזמן החופשי אנחנו ( אני , אבא , וסבא מהנדס מכונות ) עובדים עליו....

 

נ.ב. - סיפורים מדהימים...

אלכס.

[אריוס]

יופי של שירשור- ישר כח

כשהייתי ילד קטן, כבן שלש, כך מספרים לי....לאבי היתה פיאט טופולינו...וכשהמכונית התאמצה

בעליות אני הייתי מתכווץ במושב...מנסה להקל בכך על המנוע המתאמץ.

אז כניראה שבאמת נולדתי עם זה. בילדותי הרכב המישפחתי שלנו היה ג'יפ 42. אבי, מכונאי רכב

בעצמו בוגר תש"ח, הרכיב רבים מהכילים האלה עבור שועלי שמשון משאריות שהשאיר הצבא הבריטי. כשהשתחררתי מהצבא....חיפשתי כזה ג'יפ. ואכן....קניתי כזה ג'יפ מיד לאחר החתונה

שלי- עדין לא היתה לנו מכונת כביסה בבית. אבל ג'יפ היה. אני מחזיק בו מאז, ועברו כבר 25 שנה.

בהיותי בן טיפש עשרה, ניהל אבי את המוסך המרכזי של סיטרואן. היתה זו תקופת הזוהר של הDS

ואני ראיתי אותן חדשות מגיעות למיגרש הערובה.

החדר שלי היה מרוצף בתמונות של DS בכל מיני פוזות. אז נירקם החלום.

הds מכונית שלא קל להחזיקה. ואבי הזהיר אותי מזה. אבל אני לא שעיתי....."אני לא בענין"-כך הזהיר אותי. ואני כמובן...התעקשתי. ולפני כ15 שנה קניתי את הds.

ואכן....מה לא עברתי איתה.....לא אלאה אתכם..... אבל התוצאה היא שלמדתי את המכונית ומערכותה על בורין. ככל שעברו השנים אני התאהבתי במכונית.....ובכלל בסיטרואנים.

והיום...ממש היום הוצאתי מהרפד את הטרקסיון שאני משפץ מזה שנים.

אים אומרים בסיטרואן??- חשוב אחרת.

וכך הם באמת נהגו. אני נוהג להשוות את האהבה הזאת לאהבת נשים. יש כאלה שאוהבים אותן

מלאות...אחרים בלונדיניות....ויש כאלה שמעדיפים שחורות.

כך הדבר גם עם מכוניות...יש שאוהבים מכוניות אמריקאיות ענקיות, יש שמעדיפים אנגליות קטנות...

 

אריה

בעיקר סיטרואן.

[gluk]

גם אני, כמו רובם כאן, מתעסק/מתעניין/אוהב מכוניות מגיל "0" כמעט. למשפחה שלי מעולם לא היה אוטו משלנו, אז כל הילדות שלי התעלקתי לכל נהג/בעל הרכב, שהכרתי, כדי שיראה/יסביר/יעשה לי סיבוב.

 

כשעליתי לארץ, עוד כשהיתי ילד, התחלתי לחפש לעצמי אוטו, כמובן, ישן, כי: א. לא היה לי או למשפחתי סיכוי לקנות אוטו חדש איי-פעם; ב. מכוניות הישנות כבר אז משכו אותי.

כל רכב, שעמד עם שלט "למכירה" באיזור היה אצלי ברשימה (בחיי!), ואפילו כמעט קניתי אסקורט 69 שתי דלתות ב-150 שקל (שהייתה ללא אגזוז, וללא טסט כמה חודשים).

ולכן, היה מובן מעליו וטבעי, שכאשר מילאו לי 17, וכמובן הייתי כבר כמה שנים בארץ, הצלחתי לשכנע את הסבתה, שתיממן לי את הרישיון על אף ההתנגדות החריפה של ההורים (למה ביזבוז הכסף הזה?! - כבר אמרתי, שמעולם לא היה לנו אוטו במשפחה, ברוסיה זה היה נחשב למותרות, ולא רק להוצאה מיותרת, אלא שפשוט גם לא היה לזה כסף).

כמובן, שברגע שקיבלתי את הרישיון, המטרה הבאה הייתה-אוטו משלי, וכתוצאה של עבודה בחודשיים וחצי של החופש הגדול קניתי את החלום שלי - פורד אסקורט 73 שתי דלתות צהובה!!! הצבע היה חשוב במיוחד - תמיד רציתי אוטו צהוב-"רעיל", ולכן, כמה חודשים אחרי שקניתי, עשיתי לו פחחות וצבע, וצבעתי אותו בדיוק בצבע, שרציתי!

ההורים בהתחלה היו בהלם, אבל אחרי זה למדו לאהוב את האוטו, ואת העובדה, שיש לנו סופסוף כלי תחבורה משלנו!

האסקורט שירתה אותנו נאמנה כמה שנים טובות, גם כשהייתי בצבא, עם "0" תקלות, כל דבר עשיתי/החלפתי/תיקנתי בה לבד, היא היתה אצלי "חדשה" לגמרי, הייתה זו תקופה, שכל חלק היה ניתן למצוא בחינם בכל מיני מיגרשים עירוניים/סתם ברחוב, ממכוניות שנינטשו ובוזזו.

ואז מצאתי אותו - הוא עמד כמה שנים ללא אוויר בגלגלים ברחוב, עד שמצאתי, למי הוא שייך, והייה עם חלודה רצחנית בגג, אבל זו הייתה "אהבה ממבט ראשון" - כן, זה הייה הקאפרי האדום שלי. תמיד רציתי קאפרי, והנה, הגשמתי את החלום שלי!

הקאפרי שופצה למצב חדש בזמנו, הורכבו עליה חלקים חדשים יותר מקאפרי אחר, שקניתי לחלקים, האסקורט באותה תקופה ניפגעה בתאונה ולא השתמשתי בה יותר...

 

בקיצור, היו לי עוד כל מיני מכוניות ישנות, אבל עד לפני זמן יחסית קצר לא ממש הייתי דווקא בקטע של "אספנות", פשוט השתדלתי, שיהיה לי את מה שאני רוצה.

ואז, ברגע, שהקאפרי היה צריך לקבל רשמית את הסטטוס "אספנות", פתאום קלטתי: אני בעצם, אספן מכוניות לכל דבר- יש לי כמה כלי רכב (כולל אופנוע), שאת אף אחד מהם אני לא ממש צריך משיקולים ה"פרקטיים", חוץ מהאופנוע אולי, שהיה כלי תחבורה העיקרי שלי אז, ואני לא ממש מוכן להיפרד מאף אחד מהם תמורת שום סכום!

 

מאז, האוסף שלי גדל עוד, לצערי, אני לא יכול להרשות לעצמי לתחזק את הכל ברמה, שהייתי רוצה, למעשה, הכל כרגע במצב "לפני שיפוץ" בהמתנה לתקציב, אבל בכ"ז - יש לי את כל זה, וזה כבר משהו!

 

זהו, בערך!