יום הזכרון לעומת יום השואה

[pipinoadar]

או אה...נושא רגיש העלת... בתור צאצא לניצולים משני הצדדים אני יכול לומר לך שלמרות זכרון סבתי עם המספר על היד עדיין קשה לי יותר עם יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ולו רק בגלל שישנה ״תוספת״ תמידית לחללים אלו וכל הזמן ישנם תמונות טריות שמתווספות. כשהייתי בבית הספר תמיד הסתכלתי על החיילים שנפלו בטקסים ולא התחברתי משום שהם היו אנשים ״מבוגרים״ ואני הייתי ילד והיום אני מסתכל על הילדים שנשארו ילדים ואני הפכתי מבוגר.סרטים על השואה אני יכול לראות(ולבכות)סרטים על חיילים שנפלו אני פשוט לא מסוגל לראות.בכלל.

[Shay_u]

עדיין קשה לי יותר עם יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ולו רק בגלל שישנה ״תוספת״ תמידית לחללים אלו וכל הזמן ישנם תמונות טריות שמתווספות.

 

רוצים להפסיק את זה? תורידו את הנשק. אקדח שמוצג במערכה הראשונה יורה במערכה האחרונה, ככה גם צבא. אי אפשר לחתור לשלום ולפחות הרוגים כשהדרך העיקרית להשיג את השלום היא הצבא. המצב עצוב אבל כרגע המדיניות של הממשלה הורגת לנו עוד חיילים. וגם לי, שמאלני בוגד שכמוני, גם לי זה כואב.

[MadCat_LE]

רוצים להפסיק את זה? תורידו את הנשק. אקדח שמוצג במערכה הראשונה יורה במערכה האחרונה, ככה גם צבא. אי אפשר לחתור לשלום ולפחות הרוגים כשהדרך העיקרית להשיג את השלום היא הצבא. המצב עצוב אבל כרגע המדיניות של הממשלה הורגת לנו עוד חיילים. וגם לי, שמאלני בוגד שכמוני, גם לי זה כואב.

 

מחשבה נחמדה, אבל אתה מקבל "נכשל" בהיסטוריית המין האנושי.

[liran123]

על מה אתה מדבר? על החזרת סיני שנכבשה במלחמה שפרצה שלא מיוזמתנו, על הנסיגה מרצועת עזה או אולי על ההבלגה על עשרות רקטות שנורות לעבר שטח ישראל?

אם הייתה הרמת נשק, היא הייתה רק מכורח הנסיבות.

[gt11]

רוצים להפסיק את זה? תורידו את הנשק. אקדח שמוצג במערכה הראשונה יורה במערכה האחרונה, ככה גם צבא. אי אפשר לחתור לשלום ולפחות הרוגים כשהדרך העיקרית להשיג את השלום היא הצבא. המצב עצוב אבל כרגע המדיניות של הממשלה הורגת לנו עוד חיילים. וגם לי, שמאלני בוגד שכמוני, גם לי זה כואב.

 

הלוואי והיית צודק.

[Cerebral Cortex]

לפני כמה ימים קראתי מאמר לגבי יום השואה. מחבר המאמר טוען שלא צריך לקרוא ליום השואה בתור "יום השואה והגבורה". 6 מיליון יהודים שהלכו לטבח כמו צאן ולא התנגדו. ברוב המקרים ברוב המחנות היו יותר אסירים יהודים מאשר שומרים נאצים ובכל זאת, שום דבר לא קרה. לא רק זאת, גרוע מזה. אשה שהייתה עדה לכך שזוג הורים נתנו את בנם על מנת שזה יובל אל המוות שלו וזאת בכדי שהם יוכלו לשרוד. הבעל אמר לאשתו "אני מעדיף שאת תשארי, תמיד נוכל לעשות עוד ילד". יש צדדים אפלים שפשוט לא מדברים עליהם.

[שמר]

מעניין אותי אם כותב המאמר היה, אי פעם בחייו, חסר אונים.

תחשוב רגע שאתה עומד בפקק, לא קדימה ולא אחורה. פתאום מגיח אופנוע והרוכב מצמיד לך אקדח 20 ס"מ מהרקה בדרישה לארנקך, נניח.

מה תעשה?

עכשיו תכפיל את העניין באלף, בעשרת אלפים רוכבים עם אקדח מכוון לרקתך.

אלפי פעמים עולה המחשבה - מדוע לא התקוממו? נסה רגע לחשוב על להיות במצב הזה: כל חייך אתה חי חיי שגרה, פתאום מגיעים יצורים (קשה לקרוא להם אנשים) בעלי כח שלעומתך הוא בלתי מוגבל ולוקחים לך את הכל, אבל הכל. רכוש, אוכל, כבוד, חירות, קרובי משפחה.

הנאצים לא רק השתלטו פיזית על היהודים, אלא גם ובעיקר פסיכולוגית. אני רוצה לחשוב שהייתי נלחם בהם בכל דרך, אבל לך תדע.

קח גם בחשבון שהידיעה על המוות המתקרב לא הייתה מוחלטת באותו זמן ומקום, כך שלא בטוח שכל פעולת ייאוש (כמו להסתער בידיים ריקות על מקלעים ו/או גדרות חשמליות) הייתה מתקבלת בצורה שעליה היית חושב לאחר מעשה. כל עוד הייתה תקווה באופק, אנשים ניסו לשרוד, כל אחד לעצמו.

 

על מה אתה מדבר? על החזרת סיני שנכבשה במלחמה שפרצה שלא מיוזמתנו, על הנסיגה מרצועת עזה או אולי על ההבלגה על עשרות רקטות שנורות לעבר שטח ישראל?

אם הייתה הרמת נשק, היא הייתה רק מכורח הנסיבות.

 

לא תמיד, גם הצד שלנו חרחר מלחמות לא פעם - אבל למרות היותי שמאלני מוצהר - אני מסכים שהנחת הנשק אינה אופציה, בוודאי לא בעשרות השנים הקרובות.

[MadCat_LE]

לפני כמה ימים קראתי מאמר לגבי יום השואה. מחבר המאמר טוען שלא צריך לקרוא ליום השואה בתור "יום השואה והגבורה". 6 מיליון יהודים שהלכו לטבח כמו צאן ולא התנגדו. ברוב המקרים ברוב המחנות היו יותר אסירים יהודים מאשר שומרים נאצים ובכל זאת, שום דבר לא קרה. לא רק זאת, גרוע מזה. אשה שהייתה עדה לכך שזוג הורים נתנו את בנם על מנת שזה יובל אל המוות שלו וזאת בכדי שהם יוכלו לשרוד. הבעל אמר לאשתו "אני מעדיף שאת תשארי, תמיד נוכל לעשות עוד ילד". יש צדדים אפלים שפשוט לא מדברים עליהם.

 

איך הם מעזים, אותם 6 מליון, לרצות לחיות ולשמור על המשפחה שלהם, בעוד שאינם יודעים כלל לאן הם מובלים ע"י שומרים חמושים שיכולים לרסס אותם על המקום.

ממש לא יפה מצידם.

[DORSHR1]

רוצים להפסיק את זה? תורידו את הנשק. אקדח שמוצג במערכה הראשונה יורה במערכה האחרונה, ככה גם צבא. אי אפשר לחתור לשלום ולפחות הרוגים כשהדרך העיקרית להשיג את השלום היא הצבא. המצב עצוב אבל כרגע המדיניות של הממשלה הורגת לנו עוד חיילים. וגם לי, שמאלני בוגד שכמוני, גם לי זה כואב.

 

תגיד לי בן כמה אתה??

[Cerebral Cortex]

מעניין אותי אם כותב המאמר היה, אי פעם בחייו, חסר אונים.

תחשוב רגע שאתה עומד בפקק, לא קדימה ולא אחורה. פתאום מגיח אופנוע והרוכב מצמיד לך אקדח 20 ס"מ מהרקה בדרישה לארנקך, נניח.

מה תעשה?

עכשיו תכפיל את העניין באלף, בעשרת אלפים רוכבים עם אקדח מכוון לרקתך.

אלפי פעמים עולה המחשבה - מדוע לא התקוממו? נסה רגע לחשוב על להיות במצב הזה: כל חייך אתה חי חיי שגרה, פתאום מגיעים יצורים (קשה לקרוא להם אנשים) בעלי כח שלעומתך הוא בלתי מוגבל ולוקחים לך את הכל, אבל הכל. רכוש, אוכל, כבוד, חירות, קרובי משפחה.

הנאצים לא רק השתלטו פיזית על היהודים, אלא גם ובעיקר פסיכולוגית. אני רוצה לחשוב שהייתי נלחם בהם בכל דרך, אבל לך תדע.

קח גם בחשבון שהידיעה על המוות המתקרב לא הייתה מוחלטת באותו זמן ומקום, כך שלא בטוח שכל פעולת ייאוש (כמו להסתער בידיים ריקות על מקלעים ו/או גדרות חשמליות) הייתה מתקבלת בצורה שעליה היית חושב לאחר מעשה. כל עוד הייתה תקווה באופק, אנשים ניסו לשרוד, כל אחד לעצמו.

 

 

 

לא תמיד, גם הצד שלנו חרחר מלחמות לא פעם - אבל למרות היותי שמאלני מוצהר - אני מסכים שהנחת הנשק אינה אופציה, בוודאי לא בעשרות השנים הקרובות.

 

אני אנסה למצוא את המאמר הזה שוב פעם. המאמר מדבר על כך שמצד אחד אנשים עשו הרבה דברים שלא נחשבים מוסריים בכדי לשרוד ואולי אין מה לשפוט אותם על זה. אבל מצד שני, כמה אנשים אתה מכיר היום שיהיו מוכנים להקריב את הילד שלהם ובלבד שהם יוכלו לשרוד? אנשים שיוותרו על הילד שלהם בידיעה שהם תמיד יכולים להביא לעולם עוד ילדים? ולפני שניכנס לכל מיני דוגמאות אני מתכוון לילדים שכבר נולדו והתבגרו במעט.

אולי אי אפשר לשפוט את האנשים הללו אבל מצד שני, אי אפשר כל כך לקרוא ליום הזיכרון בתור "יום הזיכרון לשואה ולגבורה".

ברוב הגיטאות היו יותר יהודים מאשר שומרים גרמניים.

[אנלוגי]

אני משוכנע שהיו שם הרבה מקרים דומים. אתה מדבר על 6 מיליון אנשים מכל שכבות האוכלוסיה שטראומה אדירה קרעה אותם מתוך מציאות היומיום. עשרות אלפי החלטות אומללות ומקרים איומים הם בסה"כ אחוזים בודדים מהאוכלוסיה.

 

Cerberal, כשאשתך שולחת אותך לקנות מלח ולימון, אתה לא חוזר עם מלח לימון נכון? זה בזכות ו' החיבור. "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", דהיינו גם לאלה שהלכו כצאן לטבח וגם לגיבורים. למה זה מכעיס אותך כ"כ?

[Cerebral Cortex]

חס וחלילה, לא מכעיס אותי כלל וכלל. בסך הכל הראתי נקודת מבט של אנשים מזוית אחרת.

אישית, יהיה מה שהיה, אני מעדיף למות על הרגלים מאשר לחיות על הברכיים כמו שאומרים. עדיף היה למות תוך כדי מאבק לבוש בסמרטוטים מאשר לתת לבני הבליעל לירות בך כאשר אתה ערום מבגדייך ועוד אחרי שחפרת את הקבר של עצמך.

[שמר]

ברוב הגיטאות היו יותר יהודים מאשר שומרים גרמניים.

 

אישית, יהיה מה שהיה, אני מעדיף למות על הרגלים מאשר לחיות על הברכיים כמו שאומרים. עדיף היה למות תוך כדי מאבק לבוש בסמרטוטים מאשר לתת לבני הבליעל לירות בך כאשר אתה ערום מבגדייך ועוד אחרי שחפרת את הקבר של עצמך.

 

תן לי לנחש - לא עמדת מול קנה נשק מדי פעמים בחייך. נכון?

אני לא ממליץ על כניעה ללא תנאי, אבל זכור איזה תהליך העבירו הנאצים את היהודים, בעיקר פסיכולוגית וגם פיזית.

רובם המוחלט של קורבנות הנאצים לא האמינו בכלל שיגיעו למצב כזה. זכור שתוכנית ההשמדה החלה באופן מעשי רק ב-1942. במשך שלוש שנים קודם (או 6-8, אם מדובר על גרמניה) הייתה הרעה קבועה ושיטתית של תנאי המחיה של היהודים, אבל לא הייתה מכונת השמדה משוכללת, אלא פה ושם (יחסית, כמובן - אל מול מחנות ההשמדה) באמצעות ירי. כאשר גובש "הפתרון הסופי" היה מדובר בד"כ בשברי אדם בעלי יכולת התנגדות נמוכה מאוד).

הוסף על זה את היעילות הגרמנית שסגרה כמעט כל פינה אפשרית - קיבלת מלכודת שכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנה בחיים.

 

להיות גיבור מאחורי מקלדת זה קל.

[edan82]

בחזרה לנושא של פותח השרשור,

 

אני מסכים שישנה תחושה שונה "ברחוב" ביום הזכרון לחללי צה"ל וביום הזכרון לשואה ולגבורה.

 

אני חושב שההבדל בתחושה ברחוב נובעת מכך שיש ברחוב דור צעיר שלא "חווה" את השואה ממקור ראשון.

 

אני כנכד לניצולי שואה זוכר עד היום שבכל יום השואה הייתי נוסע עם משפחתי אל בית סבי (ז"ל) וסבתי ושמעתי מהם את הסיפורים ממקור ראשון.

 

לחלק מהדור הצעיר היום אין את הפריווילגיה הזאת, מבחינתם השואה זה איזשהו אירוע היסטורי, אירוע כואב אומנם, אבל משהו ששייך לדפי ההיסטוריה ולא בהכרח נוגע אליהם אישית.

 

קורבנות צה"ל לעומת זאת זה משהו שנוגע בכולם, פתאום אותו "שם" שדווח שנהרג בהתקלות זה מישהו שלמד 2 שכבות מעלייך, זה מישהו שעשיתם קורס מ"כים ביחד, זה חייל שלך, זה בן דודה שלך, זה חבר מהעבודה של חבר טוב שלך וכו'.

 

זה נוגע בך.