מצב בבית

[צביקי]

לא לבית אבות סיעודי, עד שהמצב כל כך סיעודי עד שאין אופציה אחרת.

 

אנחנו שלחנו את סבתא וסבא (משני צדדים שונים) שהיו במצב סיעודי קשה והיו צריכים השגחה של רופא, ואני יכול להגיד לך שזה בקלות לקח להם כמה שנים מהחיים. תעשו כל פתרון אפשרי רק לא להוציא מהבית.

לא ברור לי איך עשית את החישוב של כמה שנים...

לא נכון לומר שבית אבות לוקח חלק מהחיים. ישנם אנשים שמגיבים טוב יותר או טוב פחות לטיפול חוץ ביתי. שהות של אדם עם דמנציה רק עם עובד זר בבית היא מתכון בטוח להתקדמות מהירה יותר של התהליך הדמנטי, שכן אין לו גירויים קוגניטיביים או אחרים.

גם מטופל סיעודי, שנזקק לטיפול מקצועי יותר (פצעי לחץ, תת תזונה, סטומה, דיאליזות וכו') יקבל בבית אבות טיפול משמעותית טוב יותר מאשר בבית. גם הלחץ על בני המשפחה יקטן, ומתוך כך הפניות אליו תגדל.

 

 

כבר דברים מתוך ניסיון של החצי שנה האחרונה (מקרה דומה\זהה לשלכם) -

 

דבר ראשון:

יש כמה מקומות בודדים שניתן לספור אותם על כף יד אחת, שהם סיעודיים ומעניקים שירותים מצויינים למטופלים (וגם נראים ליגה ולא כמו "בית אבות" במובן השלילי של המילה) - אבל המחיר גבוה מאוד (5 ספרות) וביטוח לאומי לא תמיד מכיר (אמורים לקבל "קוד" כלשהו מביטוח לאומי ואז הם מכסים את זה או חלק מזה, בכפוף להשכרת הנכס של המטופל והשלמת היתרה ע"ח ביטוח לאומי).

אני חולק עליך. מרבית בתי האבות נותנים טיפול סיעודי ברמה טובה. לפיקוח על בתי אבות אין אח ורע בגופים מפוקחים אחרים. רק כאנקדוטה - מחלקה פנימית בבית החולים עוברת ביקורת של משרד הבריאות אחת לארבע שנים. בית אבות עובר ביקורת מקיפה מדי חצי שנה. המחירים גבוהים למי שידו משגת, ונמוכים למי שאין לו כלל הכנסות אחרות.

דבר שני:

אם להישאר בבית או ללכת לבית אבות זה כבר מזמן לא החלטה של סבתא. יש אופוטרופוס ואתם צריכים לקבל החלטה מושכלת ולהבין שצריך גם לנטרל חלק מהרגשות בשביל לקבל החלטה נכונה לכולם.

אתם לא יכולים לחיות בפחד תמידי שיקרה לה משהו. אם יש לה השגחה - מה טוב. אם אין השגחה והתנאים בבית לא מאפשרים המשך שהות בבית, עוברים למסגרת סיעודית מתאימה (בית אבות).

 

דבר שלישי:

אלצהיימר היא מחלה נוראית כאשר כל כמה חודשים קיימת "ירידת מדרגה" נוספת. תוסיף לזה מצבי רוח וקיבלת מתכון "טוב" לבעיות.

עם השגחה רפואית ואיזון תרופתי, המטופל\חולה יסבול מעט וגם אתם תסבלו מעט.

 

דבר רביעי:

כל המבוגרים רוצים למות בבית. אף אחד לא נהנה לעזוב את ביתו-מבצרו וללכת למקום אחר.

אממה, במקרה של אלצהיימר או כל מחלה אחרת שהופכת את החולה לסיעודי, *** אין הרבה ברירות *** וצריך להשלים עם הגזרה.

 

דבר אחרון -> לשפץ אמבטיה אפילו בסדר גודל של הרחבת משקוף, הוצאת האמבטיה וכד זו עבודה של כמה ימים (תלוי מה עושים). לפני שנכנסים (אם בכלל) לכזה דבר, חייבים לקחת בחשבון מקום מגורים חלופי לחולה ותנאים מתאימים לשהות הזמנית במקום אחר.

 

איציק

מעבר לכך כתבת יפה וברגישות, ואני מאחל לכולם בריאות

[אלעד]

בתור אחד שמכיר לצערי מקרוב את המחלה הארורה הזאת (סבתי ז"ל), אני חושב שהדבר הנכון לעשות זה להכניס את הסבתא לבית אבות, עם כל הקושי שבדבר.

עם התקדמות המחלה אתה תגלה שיותר ויותר קשה לשמור על סבתך. חולי אלצהיימר אינם מתנהגים בצורה הגיונית ומשגיח אחד בסופו של דבר פשוט אינו מספיק.

 

סיפור קטן על סבתי:

כשהמחלה כבר פגעה בה באופן ניכר, היא החליטה לצאת מהבית וללכת ברחוב. במקום לא ידוע היא מעדה ושברה את ידה.

לקחנו אותה לבי"ח וידה גובסה. באותה תקופה היא וסבי עוד חיו בביתם וסבי היה צלול לחלוטין.

כעבור כשבוע סבי מתקשר ומבקש שנבוא מהר. אנחנו באים ומגלים שסבתא הצליחה להוריד את הגבס בדרך לא ברורה.

כמובן שכששאלנו אותה היכן הגבס, כלל לא היה לה מושג על מה אנחנו מדברים.

בסופו של דבר, לאחר חיפושים ארוכים הגבס נמצא - תחזיק חזק - בתוך צלחת במקרר.

זה נשמע מצחיק, אני יודע. אבל תאמין לי שזה עצוב מאוד. זה בערך היה השלב שבו הבנו שאין לה יותר מה לעשות בבית.

[Opel Astra GSI]

מסיפור דומה שהסתיים רק לפני כשלושה חודשים.

סבי אלמן שנים רבות, בן 90, עבר המון דברים בחיים(היה פרטיזן במלחמת העולם השנייה, יש לו עדיין רסיסים של רימון בגבו), לא היה מוכן לשמוע על בית אבות. לאחרונה(שלוש-חמש שנים אחרונות), ממצב שהיה רוכב איתי על אופניים ביום כיפור, למצב שהוא בקושי מצליח ללכת ויחד עם אלצהיימר. הוריי לא רצו להכניס אותו לבית אבות, ומלבד הסיועד שהיה מקבל, הוריי היו משלמים שעות על חשבונם לאישה שהייתה עוזרת לו.

בסופו של דבר, המצב החמיר קצת בכל פעם, עד שלא הייתה ברירה ולהכניס אותו לבית אבות.

הוריי חיפשו בכל בתי האבות שהיו בסביבה הקרובה - בית אבות נקי, מסודר ועם עובדים מסורים ואוהבים.

לבסוף נימצא מקום כזה, ולאחר קבלת קוד(אגב, זה דבר שלוקח כמה חודשים לקבל את אותו "קוד" והדבר כרוך בהרבה ניירת,וגם לקבל מקום בבית אבות שאתה רוצה- הוא לא דבר פשוט בכלל). בסופו של דבר, לפני כשלושה חודשים הוא עבר לבית אבות טוב, זה עלה להוריי לא מעט כסף, אבל רואים עליו שיפור ניכר. ממצב שהיה לבדו רוב הזמן, נימצא עכשיו בחברה באופן קבוע, יש פעילויות. פתאום הוא אפילו ניזכר בי(נכדו) ושואל עלי, כאשר בעבר, לא ידע לזהות מי אני.

אני מאחל לסבתך רק טוב, ושתמצאו את הטוב בשבילה.

[vadim6385]

לא לבית אבות סיעודי, עד שהמצב כל כך סיעודי עד שאין אופציה אחרת.

 

בתור מישהו שהיה חי כמעט עשר שנים עם סבתא חולת אלצהיימר בבית, אני חייב להגיד שזאת עצה מאוד גרועה.

 

מהרגעים שמזהים סימנים בולטים של המחלה (כמובן שצריך לתת לרופא לאבחן את זה, ולא לסמוך על דברים שקראתם באינטרנט), צריך להתחיל לחשוב בכיוון של מוסד סיעודי, כי מכאן יהיה רק יותר גרוע.

 

בשלבים הראשונים אתה מבחין בזה שהבן אדם מפסיק לזהות את האנשים שהכיר כל החיים. ממשיך בזה שהוא יכול להזיק לסביבה ולעצמו (לדוגמא, לפתוח גז בבית, להדליק אש, ללכת לטייל ולא לחזור, ללכת לספר לשכנים שהבת מביאה גברים זרים הביתה (כן, קרה מקרה כזה, כשהסבתא הייתה כל פעם שוכחת מי זה אבא שלי, והיה נדמה לה כל פעם שיש גבר זר בבית), להתפרץ לבתים של אנשים זרים, לרוץ ערום ברחוב, לאכול את מלאי התרופות שיש בבית ולגרום לעצמו נזק בלתי הפיך, ועוד מעשי קונדס שמהר מאוד מפסיקים להצחיק).

 

משם זה ממשיך בזה שהאדם מאבד שליטה על סוגרים, ומתחיל לעשות את הצרכים שלו על עצמו (במקרים קיצוניים, כשעוד הולך, יכול גם לעשות את זה במקום ציבורי), וצריך לקנות ולהחליף לו טיטול כל פעם (אולי לחלק מהאנשים להחליף טיטול לתינוק זה חמוד והכל, אבל לאף אחד לא יהיה "חמוד" להחליף טיטול לאדם מבוגר שצריך גם לקלח אותו כל פעם).

 

משם זה מידרדר למצב שהוא לא הולך, ולחיות בבית עם אדם מרותק למיטה זה לא דבר נחמד, ולא כל אחד יכול לחיות ככה, מאחר וצריך שיהיה מישהו שיהיה איתו במשרה מלאה, ובמקרה של פותח השירשור גם זה לא מספיק, כי צריך לעשות התאמות בבית.

 

זה דברים שיוצרים עומס וסבל למשפחה, לכן כדאי מאוד שחולה אלצהיימר יהיה בסביבה מבוקרת עם השגחה של רופא (אני מדגיש, אסור בתכלית האיסור להשאיר חולה אלצהיימר לבד בבית).

[אלעד]

אני חושב שמי שלא הכיר מקרוב חולה אלצהיימר פשוט אינו יודע כמה המחלה הזאת נוראית ואיומה, אפילו יותר מסרטן. מסרטן ניתן להחלים לחלוטין עם גילוי מוקדם, בעוד שבאלצהיימר הכביש הוא חד-סטרי.

אנשים שכל חייהם היו צלולים ומתפקדים הופכים לנגד עיניכם להיות אבק אדם. בהתחלה זה גורם לגיחוך, לא הרבה יותר מאוחר זה בעיקר מעצבן (כל חצי דקה שואלים אותך האם להכין לך תה) ובסוף זה פשוט מפחיד.

 

ניתן לחלק את התגובות בשרשור הזה לשניים: אלה שמצדדים בהכנסת הסבתא לבית אבות ואלה שמתנגדים לכך. שימו לב שלכל אחת משתי הקבוצות יש מאפיין מאוד בולט.

שפותח השרשור יחליט בעצמו בהסתמך על אותו מאפיין באיזו משתי הקבוצות הוא בוחר לצדד.

[Shay_u]

אני לא יכול להגיד לכם שאתם טועים, אבל במחשבה שנייה ההכירות שלי עם האלצהיימר היא שונה. סבא שלי היה עיוור, נכה, 3/4 חירש + חולה אלצהיימר. בבית עם מטפלת הוא היה יכול להסתדר טוב (סבתא מן הצד השני לא, היא הייתה במצב שהיא צריכה השגחה רפואית 24/7). היגון והצער שראו בעיני הזקן שברו את ליבי לרסיסים, הגעגועים לבית והחלומות לבית פשוט הטריפו אותו. הוא ישב בבית האבות 24 שעות ביום, לא רואה כלום, בקושי שומע משהו, והאטרקציות היחידות שהיו לו זה כשהיו מאכילים אותו. הוא פשוט נרקב שם, ומת מסיבה לא ברורה אחרי 3 שנים. העדפנו כמובן שלא לבצע נתיחת גופה.

במקרה של סבתא, כשל הכליות לא היה קשור במאומה למותה. היא עברה ניתוח פשוט יחסית ובאמצע הניתוח פשוט התחילה לדמם מכל מקום (פנימי) ונפטרה בסופו של דבר. אני נוהג לחשוב שסיבת מותם היא בעיקר שברון לב היות ואין כל כך הסבר למה שקרה להם וזה היה מאד פתאומי ביחס לזמן שהעריכו שיש להם.

[צביקי]

אני לא יכול להגיד לכם שאתם טועים, אבל במחשבה שנייה ההכירות שלי עם האלצהיימר היא שונה. סבא שלי היה עיוור, נכה, 3/4 חירש + חולה אלצהיימר. בבית עם מטפלת הוא היה יכול להסתדר טוב (סבתא מן הצד השני לא, היא הייתה במצב שהיא צריכה השגחה רפואית 24/7). היגון והצער שראו בעיני הזקן שברו את ליבי לרסיסים, הגעגועים לבית והחלומות לבית פשוט הטריפו אותו. הוא ישב בבית האבות 24 שעות ביום, לא רואה כלום, בקושי שומע משהו, והאטרקציות היחידות שהיו לו זה כשהיו מאכילים אותו. הוא פשוט נרקב שם, ומת מסיבה לא ברורה אחרי 3 שנים. העדפנו כמובן שלא לבצע נתיחת גופה.

במקרה של סבתא, כשל הכליות לא היה קשור במאומה למותה. היא עברה ניתוח פשוט יחסית ובאמצע הניתוח פשוט התחילה לדמם מכל מקום (פנימי) ונפטרה בסופו של דבר. אני נוהג לחשוב שסיבת מותם היא בעיקר שברון לב היות ואין כל כך הסבר למה שקרה להם וזה היה מאד פתאומי ביחס לזמן שהעריכו שיש להם.

3 שנים קשיש, חולה וסיעודי, היה בבית האבות. הוא נפטר וברור לך כל כך שזה בגלל בית האבות? אילו אטרקציות היו לסבא שלך אם היה נשאר בביתו?

 

קשישים, עם כל הצער שבדבר, הולכים לעולמם. הניסיון להכניס סיבתיות כשהיא לא קיימת אינו במקומו.

מלבד מאשר במקרים של רשלנות רפואית ברורה וחותכת, צריך לראות בכל מקרה מהי הברירה היותר טובה. בלי לחשוב יותר מידי קדימה - כי לא תמיד יש הרבה קדימה.

[Shay_u]

אי אפשר להתעלם מהעובדה שכשלוקחים אדם מביתו ומעבירים אותו למקום שבו הוא לא מכיר אנשים ובאים לבקר אותו אולי פעמיים בשבוע, זה גורם לשברון לב. וגם אם זה לא גורם להם למות מהר יותר, זה גורם להם למות בצער. אני, חס וחלילה אם יקרה דבר כזה להוריי אדע לא לעשות את הטעות הזאת של לשלוח מהר מדי לבית אבות סיעודי אלא לחשוב על כל אופציה אחרת (השגחה רפואית של אחות, למשל. יעלה הון תועפות, אבל אני מוכן להכנס לחובות בשביל שהוריי יוכלו למות בכבוד בבית שלהם).

ברור לי שאני מדבר מנק' מבט של אחד שכבר לא עומד בסיטואציה. בסופו של דבר, איזשהי החלטה צריכה להיעשות, ורב הסיכויים שאנחנו בעצמנו עשינו את ההחלטות הטובות ביותר להם, אבל בכל מקרה אני אכול רגשות אשמה על המוות הבזוי של סבי וסבתי. שניהם נפטרו לאחר שנים שבהם נרקבו במקום שהם שנאו, בזמן שהם הכי שבירים וחלשים. הם נתלשו מביתם ואת הכאב על זה אני נושא עד היום.

[איציק נ.]

אי אפשר להתעלם מהעובדה שכשלוקחים אדם מביתו ומעבירים אותו למקום שבו הוא לא מכיר אנשים ובאים לבקר אותו אולי פעמיים בשבוע, זה גורם לשברון לב.

 

תתפלא, אצל סבא שלי דווקא הבית אבות הטיב עימו: קיים שם תמהיל של אנשים שכן מתפקדים טוב (אבל זקוקים להשגחה 24 שעות) וכאלה שמתפקדים פחות טוב, אבל רובם מתקשרים אחד עם השני.

אומנם הוא ממשיך לנגן את המנטרה הידועה שהוא רוצה ללכת הביתה, אבל בבית האבות יש להם מספיק גירויים בשביל להחזיק אותם חיים בצורה טובה. אתחיל עם דבר בסיסי: חברה. יש אנשים ויש עם מי לדבר. זה ממשיך לארוחות צהריים משותפות (יש מקום מפגש קבוע ששם גם אוכלים), יש פעילויות (יצירות, ריקודים והפעלות) והוא נראה ומרגיש הרבה יותר טוב (ממש ככה). אם היה נשאר לבד בבית, האלצהיימר כבר מזמן היה משתלט עליו ה-ר-ב-ה יותר מהר.

לא כל מסגרת סיעודית היא נוראית.

 

איציק

[elibaba]

לגבי כסא רחצה פנה לגל-קל בראשון לציון ותשאל אותם איזה פתרונות יש להם.

אנחנו מיצרים להם את המושבים ברוחב 40 ו 45 והם יוכלו גם ליצר לך משהו קאסטום לדעתי.

[צביקי]

אי אפשר להתעלם מהעובדה שכשלוקחים אדם מביתו ומעבירים אותו למקום שבו הוא לא מכיר אנשים ובאים לבקר אותו אולי פעמיים בשבוע, זה גורם לשברון לב. וגם אם זה לא גורם להם למות מהר יותר, זה גורם להם למות בצער. אני, חס וחלילה אם יקרה דבר כזה להוריי אדע לא לעשות את הטעות הזאת של לשלוח מהר מדי לבית אבות סיעודי אלא לחשוב על כל אופציה אחרת (השגחה רפואית של אחות, למשל. יעלה הון תועפות, אבל אני מוכן להכנס לחובות בשביל שהוריי יוכלו למות בכבוד בבית שלהם).

ברור לי שאני מדבר מנק' מבט של אחד שכבר לא עומד בסיטואציה. בסופו של דבר, איזשהי החלטה צריכה להיעשות, ורב הסיכויים שאנחנו בעצמנו עשינו את ההחלטות הטובות ביותר להם, אבל בכל מקרה אני אכול רגשות אשמה על המוות הבזוי של סבי וסבתי. שניהם נפטרו לאחר שנים שבהם נרקבו במקום שהם שנאו, בזמן שהם הכי שבירים וחלשים. הם נתלשו מביתם ואת הכאב על זה אני נושא עד היום.

 

אם המשפחה באה לבקר פעמיים בשבוע - זו שאלה בפני עצמה. אם המשפחה מוכנה להשקיע את המאמצים בלהשאיר אדם בבית, שישקיעו מאמצים דומים ויבקרו מדי יום.

השגחה רפואית של 24 שעות של אחות עולה כ35000 ש"ח לחודש. אני לא יודע איזה משפחות יכולות לעמוד בעלויות אלו.

גם עם השגחה רפואית עדיין לא פתרת את הנושא התזונתי, את ביקורי הרופא הרציפים, את קלינאית התקשורת והרוקח, את הפזיותרפיסט והעו"ס - כל הצוות הרב מקצועי שנמצא כיום בכל בית אבות.

שחרר את רגשות האשמה שלך. לא אתם אחראים לכך שמצבם הסיעודי הידרדר ולא נותרה ברירה אלא להעבירם לטיפול מוסדי.

[אלעד]

המשך הסיפור על סבתי ז"ל:

לאחר התקרית עם הגבס, היא אושפזה במוסד סיעודי וסבי נותר לבדו בבית. למשך תקופה מסויימת היה לו מטפל פיליפיני אבל העסק פשוט לא עבד ובסופו של דבר לא היה מנוס מלשכן אותו בבית אבות שמוקם לא רחוק ממקום מגורינו באותה תקופה.

התקופה הראשונה שלו שם היתה מאוד קשה לו. לקחת יקה-פוץ זקן ולזרוק אותו לסביבה חדשה ולא מוכרת זה בהחלט לא עניין של מה בכך.

מצד שני, כשבסופו של דבר הוא הצליח להסתגל, הוא התחיל לחיות: היו לו חיי חברה, היו לו פעילויות, ובהתחשב בעובדה שבית האבות היה במרחק 10 דקות הליכה מהבית שלנו, הוא גם זכה לביקורים רבים מאיתנו וגם מידי פעם בא לבקר אותנו.

מה שבסופו של דבר הרג אותו זה שפעת קלה שהתפתחה לדלקת ריאות קטלנית. הוא מת בגיל 83 כשהוא בדעה צלולה ומתפקד. בעסה

[colauti 9]

לאחר שיחה עם 3 מתוך 4 הילדים אנחנו תמימי דעים,שהוצאת אדם בגיל כזה וניתוקו מהסביבה עלולים לגרום ליותר נזק מאר תועלת ולכן:

א.נגש עם המטפלת לבדיקות מקיפות,שיבהירו מה מצב הגב שלה ובהתאם לכך ,האם תוכל להמשיך לתפקד.

ב.במידה וא' חיובי,הזמנת בעלי מקצוע (שיפוצניק +חשמלאי) למתן הצעות מחיר+עבודת שיפוץ-שלפי הצעות פחות או יותר (ללא החשמלאי) עומדת לעלות כולל דלת חדשה באיזור ה-6,000 ש"ח.

בהנחה שהחשמלאי יגבה על חצי יום עבודה עוד כ-אלפייה כל התענוג יעלה כ-7,000 ש"ח אבל אם המטפלת תמשיך לעבוד כרגיל-השיפוץ דווקא ישתלם לנו.

אם א' שלילי,אין לנו ברירה ונתחיל תהליכים לקבלת קוד עבור בית אבות סיעודי (זה גם תהליך שלוקח ממה שהבנו לא מעט זמן).

[colauti 9]

השרשור הזה מוקפץ לאחר 6 חודשים ובצער רב.

בלילה בין יום ראשון לשני סבתי נפטרה ככל שהנראה מדום לב המהלך השינה.

ביום ראשון בשעה 23:30 בלילה,עוד הספקתי לחזור ממשמרת הערב שלי,לשמוע שנשמה בכבדות משהו כאשר יומיים לפני כן היא לא ישנה 2 לילות רצופים.

הדלקתי את האור בחדר ושאלתי אותה,האם היא רוצה מים.

היא הייתה עדיין עם עיניים פתוחות וסימנה שלא-זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה בחיים.

המטפלת הצמודה עוד נגשה אליה שעה 1:30 לפנות בוקר ושאלהאותה שוב אם היא רוצה מיים,אמרה שוב לא.

בשעה 8:30 בבוקר כאשר אני בעלייה למרכז זיו בדרכי לעבודה (החיפאים בינינו מכירים בטוח) מתקבלת שיחת טלפון מהמטפלת :סבתא לא קמה,לא מגיבה,לא פותחת עיניים ידיים על הבטן,כדאי אולי לקרוא לאבא)

הבנתי שזה רציני,מייד טלפון לאבא וכיוון שאין לי דיבורית,שמתי אותו על רמקול כאשר הטלפון מונח סמוך לידית בלם היד ברווח של מחזיק כוס כביכול וצעקתי לו שיסע לבית כמה שיותר מהר.

בינתיים,הודעתי שלא אגיע למשרת,ביצעתיפרסה וחזרתי הביתה בזריזות.

על הכביש חיכו:אמבולנס של מד"א,רכב חברא קדישא ואבא חיכה בחנייה עם כיפה על הראש.

כאשר הפראמדיק ביקש תעודת זהות של סבתא (שנשמרה אצלי ברכב בגלל כל הסידורים שהייתי עושה בצורה יומית ושוטפת),הבנתי שזהו.

לי נשארו ייסורי מצפון על כך,שביום ראשן

הדבר החיובי היחיד שהיה כאן,שהיא לא סבלה יותר (עם הסבא ז"ל עברנו 3 חודשים אחרונים של סיוט אחד גדול עד שזה נגמר).

בעיקרון אני יודע,שאני הולך לתקופה קשה ביותר.

עכשיו בשבעה הבית מלא באנשים והחל מיום ראשון,אני עומד לחזור מידי יום לבית ריק על כל המשמעויות הכרוכות בו.

אין למי לסדר סידורים,אין בשביל מי לעשות קניות ו..זהו..

[eyals05]

משתתף בצערך.

לפחות היא מתה מוות של צדיקים ללא סבל.

עצוב