שרשור פוליטי של אחרי/לפני/באמצע בחירות/מלחמות/שלום/חומוס בדמשק

[SlowRide]

אז הוא צריך להשקיע בטכנולוגיה למחיקת זיכרון כמו בגברים בשחור, כי בלי זה אין לו סיכוי.

[sperial]

הטכנולוגיה הומצאה על ידי העורבים השחורים. קוראים לה ״ללא לימודי ליבה״.

 

יש גם טכנולוגיה של ״פיזרו על סבא דידיטי״.

[motior]

שמעתי כבר יותר מפעם כמה האסון ב-7.10 היה גדול יותר לולא ביבי היה בשלטון
לא חסרים לו מעריצים עיוורים, חלקם אפילו אנשים הגיוניים חוץ מהקטע הזה.

[MadCat_LE]

לדעתי, אתם מדברים על הדבר הלא נכון. לא צריכות להיות בחירות עוד 3 שנים כי ברגע שהמלחמה נגמרת חצי מהצבא, או השב"כ, צריך להגיע לכנסת ולהוציא את הקואליציה הזו באזיקים היישר לכלא.

 

אם לא הם, אז כל אחד מאיתנו שרוצה עתיד במדינה הזו צריך לצאת להפגנות ולעשות כל מה שצריך כדי שזה יקרה. בן אדם כזה לא יכול להיות אחראי לטבח ולצאת מזה ב"אתן הנחיה לתקן את המצב".

[Supertigre]

ובדיוק בזה עוסקים כעת ביבי ומשפחתו, ביצירת תודעה שמי שיפגין נגדם בהמשך הוא בעד מדינה פלסטינית, או כפי שהוא מכנה את זה כעת חמסטן או פתחסטן. כמובן שהבן מוסיף הפצת תאוריות קונספירציה בלי סוף ברמה שאני באמת לא מבין איך השב"כ לא עוצר אותה על הפצת כזב ופגיעה במורל בזמן מלחמה. 

[MadCat_LE]

זה עצוב, פשוט עצוב.

 

מי שרוצה להאמין בישראל וישראלים, אל לו להיכנס לטוויטר ושות'. אני לא מאמין שיש כל כך הרבה *ישראלים* שמוכנים ללכלך על ילדים שחזרו מהשבי כאילו הם פעילי חמאס בעצמם. פשוט לא יאמן.

 

זה שיח שאנחנו צריכים לזרוק לכל הרוחות. הביביזם הביא לנורמליזציה של זריקת חרא על כל אחד וכל דבר, שקרים בלי למצמץ ומה לא. הכל בשביל הנדסת תודעה. ובשביל מה? בשביל הקיסר שהדבר האחרון שמעניין אותו אלו אותם אזרחים שבחרו בו?

[SlowRide]

זה בעיקר תגובות בתשלום, לא צריך להתרגש. גם תומכי חמאס משתמשים בזה.

[oryo]

פוסט ראשון שקראתי הבוקר (נכתב ע"י רענן שקד): 

זו לא פעולה מסובכת. בעצם היא די פשוטה. בהתחלה אתם מרגישים לא בסדר כלפי מישהו אחר, ותיכף אחר כך, אתם מרגישים רע עם עצמכם, ומשהו בכם מתכנס פנימה. קוראים לזה בושה, וזה די פשוט, ואפילו מומלץ לביצוע מדי פעם.

רק השבוע תרגלתי את הפעולה הזאת פעמיים (אני בכושר טוב בתחום). פעם אחת הייתה כשלא חזרתי למייל משתפך מקורא שאוהב לקרוא אותי, אבל אני קצת פחות אותו, ולכן לקחתי טיפה את הזמן, ואז לקחתי עוד הרבה – בקיצור, לא חזרתי למייל הזה. והתביישתי בזה, אבל כנראה שלא מספיק כדי ממש לחזור למייל.

הפעם השנייה הייתה כשתפסתי את עצמי מקנא באדם שאין לי מה לקנא בו, ואפילו אמרתי עליו כמה דברים פחות יפים, ובסוף סתמתי והרגשתי אידיוט, אבל בעיקר בושה. סוג של בושה. נו, מצרך היסוד הזה שאפשר להשיג בכל בית, בכל מקום, בכל שלב. בושה היא האורז של החיים.

למשל הבושה העמוקה, הבלתי נסבלת, שישראלי סביר מרגיש כשהוא רואה את צילומו שובר-הלב של שלט הבד שאילתרו שלושת החטופים אלון שמריז, יותם חיים וסאמר טלאלקה ז"ל, משאריות מזון, שבו נכתב: "הצילו 3 חטופים", ומבין שהם נורו למוות על ידי חיילינו אחרי שכבר יצאו מהשבי בידיים מורמות.

בושה. בלי קשר ללמה ואיך המחדל הנורא הזה התרחש, אתם מרגישים פשוט בושה. מול שלושת ההרוגים, מול בני משפחותיהם, מול הקוד המוסרי, הצה"לי והישראלי הבסיסי ביותר.

בושה מהסוג שיש בלי סוף ממנו בכל מקום בשנה האחרונה, מלבד במקום אחד: ישראל הרשמית. ישראל הממשלתית. כי משם הבושה גורשה – סליחה – בבושת פנים. 

רק השבוע חיפשתי את הבושה הרשמית בכל מקום אפשרי. חיפשתי אותה כשנתניהו שלף את הדיסקית המוכנה מראש במסיבת העיתונאים, בתשובה לשאלה מוזמנת מראש מטעם עיתונאי-מטעם. זה היה רגע מביך ומביש; למקצוע העיתונות, למקצוע המנהיגות. את הבושה הרגשנו כולנו: כל מי שעונדים את הדיסקית הזו באמת, ביומיום, מתוך התכוונות גדולה ותקווה גדולה עוד יותר – אבל לא ראש הממשלה או העיתונאי-מטעם. לא; הם לא הרגישו כלום. הם פשוט הפכו את הדיסקית לאביזר במה, לתפאורה בקמפיין, לשקר מופגן וברור כל כך, עד שנדמה שנתניהו כמעט מגחך עלינו: הוא יודע שאנחנו יודעים שהוא שקרן כרוני, אז למה לא לעמוד בציפיות ולהעמיד פנים שאתה באמת הולך ביומיום עם הדיסקית?

זה היה רגע מביש, שמשתתפיו לא חשו שום בושה.

בדיוק אותה בושה שאף גורם בממשלה לא חש כשנחשפה השבוע עיר מפלצתית בגודלה שחמאס בנה מתחתינו ביעילות ואיכות שצריכות לגרום לכל עובד נת"ע להגיש התפטרות במיידי. ידעתם על זה ולא עשיתם כלום? בושה. לא ידעתם? בושה. מימנתם את זה? ובכן.

זו בדיוק אותה בושה שהלכה לבלי שוב מחייו של שר החוץ אלי כהן, שהוציא דרכון דיפלומטי ליאיר נתניהו, ומה יש מבחינתו להתבייש פה? למה, יאיר עצמו הרגיש איזו בושה או אי-נעימות על שהייתו במיאמי במהלך המלחמה? אבא שלו הרגיש בושה לעשות בושות ולצייץ בשבוע הראשון למלחמה שהשב"כ ואמ"ן אחראים בלעדית? 

לא. אפס בושה. אזלה מהמלאי.

זה בדיוק אותו העדר בושה שאיפשר ליעקב ברדוגו להשתלח לאורך חודשים בגדי אייזנקוט, כשאייזנקוט הזהיר מפני הידרדרות ביטחונית – הידרדרות שהפכה אותו לפני שבועיים לאב שכול – ולטעון שאייזנקוט "מתאר תרחישי בלהות מטעמים פוליטיים". האם ברדוגו מרגיש כרגע שמץ בושה? כי אם כן, לא תשמעו על זה ממנו. יודעים למה? כי הוא לא מרגיש. ברדוגו מעוקר מהיכולת להרגיש בושה בדיוק כמו כל שאר האחראים לפארסת וטרגדיית הממשלה הזו; הם איבדו את רגש הבושה הבסיסי.

כמו מישהו שלא בכה יותר מדי שנים וכבר לא מסוגל, האנשים האלה לא התביישו בשום דבר מביש למשך זמן ארוך כל כך, עד שהפכו בלתי-בושים לחלוטין.

 

*

 

זו לא בושה להרגיש בושה. זה טבעי. אנושי. מתבקש לפעמים. 

צריך, כמובן, איזו מודעות עצמית בשביל להתבייש. צריך להיות מסוגלים "לדמיין את העצמי דרך עיניו של האחר", כפי שהגדירה החוקרת פרופ' ג'ודית לואיס הרמן את רגש הבושה, ולדעת שעשית "מעשה בניגוד לנורמות המקובלות... בצורה שאינה מכבדת", כמו שמגדירה ויקיפדיה.

אבל אצל ממשלת ישראל ומעריציה, "צורה שאינה מכבדת" היא הצורה הרצויה. למעשה, האנשים האלה הפכו את מופעי חוסר הבושה לסוג של פרפורמנס – מאז שדוד ביטן ומיקי זוהר השתלחו בהורים שכולים, ועד שינון מגל השתלח השבוע בילד החטוף ששוחרר יגיל יעקב, אחרי שיגיל החמוד אמר בסרטון: "אני צריך את אבא שלי שיחגוג איתי בר-מצווה", ומה למגל היה להגיד על זה? שהסרטון "משתמש בשיטות של החמאס".

אפס בושה. כלום. 

כי יש משהו מיושן לכאורה, כמעט מביך, בעצם במילה והרגש הזה, בושה. יש משהו שהוא ההיפך מהיוהרה הנצחית של ממשלת ישראל; יש משהו אנושי, יש הקטנה עצמית, יש ענווה. וזה בא עם תוספות, כי בושה הולכת טוב עם אשמה או חרטה, קל להחליק אותה בגרון עם אי-נעימות, והיא בת-לוויה מושלמת למבוכה.  

אבל בסביבת נתניהו מעדיפים לחיות במצב צבירה של אפס בושה או פחות – בושה שלילית; הם, כזכור, חיים בכיף על המקפצה, המקום שבו הכל מופגן לראווה כל הזמן, והסלוגן הוא תמיד "שופוני, אני תוקע לכם אצבע בעין, אני מפשיל מכנסיים, אני לא מוריד את המים, ותגידו תודה על גשמי הברכה משמיים".

וחיים בלי בושה הם סוג של נכות. נקודה עיוורת נצחית. בושה היא שריר שמשותף לכולנו, ממש כמו האחווה שישראלים מכל המגזרים והדעות הפוליטיות חשים כרגע; היא ערך אנושי, משהו שהופך את כולנו לבני-אדם עם איזה קוד התנהגותי משותף ובלמים משותפים.

ובושה היא רגש חיוני לפוליטיקאי. היא משמרת אותו אנושי, נגיש, אהוד; היא מייצרת אמפתיה ושותפות. היא פוטרת אותו מחשד לפסיכופתיה. יצחק רבין – טיפוס ביישן מלכתחילה – התבייש בחשבון הדולרים של לאה ושלו ("האחריות היא משותפת, פורמלית ומוסרית"). גולדה מאיר התביישה במחדל 73' ("מייסרת את עצמי"). מנחם בגין התבייש בהסתבכות בבוץ הלבנוני ("אני לא יכול יותר למלא את התפקיד הזה"). אבל לנתניהו, שם על המקפצה, לא רק שאין בושה, יש גאווה בדברים מבישים. אלה החיים.

ובושה היא הדבר הראשון שיצטרך לחזור לישראל. כי בושה – עדיף עמוקה, כנה ומורכנת-ראש – היא בדיוק מה שהממשלה הזו הייתה צריכה להציע במיידי. בושה נוראה על כל מה שאירע במשמרת שלה. יכולת לומר: אנחנו מרגישים נורא בקשר לזה, ולכן נסתום עכשיו ונעשה רק מה שצריך ועדיין אפשר.

אבל הבושה עזבה את ירושלים. ואנחנו נצטרך להחזיר גם אותה. מחכה לה שם עוד הרבה עבודה.

 

(טור  ל-"7 ימים". איור: גיא מורד)

 

**

פוסט שני, קפץ בפיד מיד לאחריו: 

 

**

הטייק שלי - 

חרפה היא מה שרודף בושה, ועוד שלוש שנים כאשר נתניהו ייבחר לממשלת נתניהו הלא-זוכר (שביעית? זה יהיה אירוני) נקבל כולנו תזכורת למהי חרפה אמיתית, מוחלטת, גרוטסקית.

כאילו, לא כולנו, לחלק אין בושה ואין חרפה.

[David32]

לפני 4 דקות, oryo כתב:

 

הלכתי לבדוק שזה אמיתי. 

אז כן.

מה שכן יש לו איזה תירוץ שאני לא הבנתי, אולי אתם תבינו:

 

[פריג'י]

לפני 11 דקות, David32 כתב:

מה שכן יש לו איזה תירוץ שאני לא הבנתי, אולי אתם תבינו:

פשוט.

אני אחראי משמרת. 

במהלך המשמרת כמה עובדים התרשלו, אחד מהם אפילו הכניס גנבים בדלת האחורית, פתח להם את הקופה ונתן להם ללכת חופשי.

זה קרה במשמרת שלי.

זו האחריות שלי.

אני אעניש את העובדים הסוררים.

סמכו עלי.

[asix]

רק ביום שביבי ילך ואיתו כל הביביזם שהוא יצר נחזיר את המדינה למסלול, לממלכתיות ולסדר הטוב.

אני לא חושב שיקום עוד אדם כמו ביבי אחריו ( אני רוצה מאוד להאמין שיהיה עולם טוב יותר אחריו).

לא חושב שלאנשים שיש היום בליכוד, למפלגות הקיצוניות ולדרישות החרדים הקיצוניות יש תוחלת חיים אחרי שהוא ילך.

 

את השינוי העם יצטרך לעשות בעצמו יום אחרי שתכנס סוג של שגרת מלחמה( כי המלחמה לא באמת תסיים - הוא ישאיר אותה על אש קטנה כדי שאף פעם לא יהיה זמן נכון לתת תשובות לוועדת החקירה).

אני מאוד רוצה להאמין בזה. באמת. כי אם אחרי אסון כזה שוב ביבי יוביל את העם באף אפשר לקפל את הבסטה כי את הצפון כבר קיפלנו.

 

דעה מאחד האוהדים הגדולים של ביבי. מאמין שיש עוד רבים כמוהו.

קישור למאמר:

https://www.ynet.co.il/news/article/yokra13725942

[רוןS]

בן דרור ימיני מזמן אינו אוהד של ביבי, שנים.

 

[asix]

לא מתעסקים בפוליטיקה בזמן מלחמה אלא אם.......

 

[קורן בן אשר]

לפני שעתיים, oryo כתב:

ועוד שלוש שנים כאשר נתניהו ייבחר לממשלת נתניהו הלא-זוכר (שביעית? זה יהיה אירוני)

לא חושב שזה יקרה. אבל אני לא נביא, ושום דבר לא מובטח.

זה עוד רחוק מלהיות גמור, זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה (...). אל תשכח שעל סף דלתנו משבר כלכלי ענק. ויהודים לומדים דרך הכיס. בקרוב מאוד אין יותר אייפונים, טימקסים וחופשות באילת, בוורנה ובבטומי בזול. כשאנשים יראו שהכסף ממשיך לזרום לפוליטיקאים החרדים והמתנחלים כמו מים בעוד אין להם כסף לפלאפל, הם "פחות יתחברו" לזה.

[פינדר]

לפני שעתיים, oryo כתב:

ועוד שלוש שנים

אם הבחירות הבאות יהיו רק בעוד שלוש שנים, אני לא יודע אם יהיה עתיד כלשהו למדינה הזו.

אם יש איזה קצה של סיכוי להתאושש מהמצב המחורבן הזה, זה רק אם יהיו בחירות ב2024.