גיבוב ההודעות. בנצי שוכח. הגיבוב זוכר

[Apple]

אני שונה מבנצי,לעומתו,אחד שדילג מאחת לשנייה.שבר את ליבו ואת ליבן אפשר להחשיב אותי כנזיר..

 

אני אלך אחורה כדי שתבינו את ההמשך.

נולדתי בבית רוסי.אמא רוסיה ואבא רוסי.מגיל 0 המנטרה היא שצריך ללמוד וללמוד כדי להצליח.

לא סבלתי את זה,והיה קשה.

 

עם הזמן בערך כיתה ח' התחלתי להנות מלימודים.

מקצועות ריאליים בעיקר.

בגלל הגיל הגישה שלי הקצינה וחיפשתי הגיון בכל דבר,התחלתי לזלזל במופגן במקצועות הומניים ואהבה הייתה מבחינתי ביטוי של כוסיות.לא קיים.

 

.לקראת סוף החטיבה החשיבה עם הזין גברה על ההגיון ויצאתי עם מישהי.הרוב היה סביב מין ותוך כמה חודשים מיציתי כי היא לא רצתה להתקדם ולי לא היה כוח להקשיב לסיפורים המטופשים שלה.

 

את התיכון העברתי בלי אף אחת.בזמן שזה מה שהעסיק את רוב החברים שלי אני בכלל לא התעניינתי,נהנתי ללמוד-אני מוזר...

 

סיימתי תיכון עם ממוצע 95 והייתי מאוד שמח.

התקבלתי ליחידה שמתעסקת במחשבים ונשארתי שם דיי הרבה זמן.בשירות הקבע סיימתי תואר חינם והייתי שמח.

הייתה אחת פה ואחת שם,שום דבר רציני.

בשנה הלפני אחרונה שלי באוניברסיטה הכרתי מישהי.

זו הייתה הפעם הראשונה שהעפתי את ההגיון שלי לעזאזל והתאהבתי.

היינו שנתיים ביחד ואז נפרדנו.

שמרנו על קשר כחברים.

 

אחרי זה הייתה תקופת יובש דיי ארוכה,חסכתי כל שקל מהמשכורת לדירה. לא היה שום דבר רציני.

 

עזבתי את הצבא ועברתי להיי טק,משכורת לא רעה,קניתי דירה קטנה.

 

ם

לפני בערך 3 שנים פגשתי מישהי,הייתה מדהימה ואז בשלב כלשהו היא פשוט נהייתה זונה.

הייתי מעוצבן נורא.לא ציפיתי לזה אחרי שנתיים ביחד,שנתיים לא רעות בכלל.

מרוב תסכול ועצבים זרקתי קרן השתלמות על רכב.

זה נראה לי נכון בערך לשעה ורבע.

יצאתי מהמגרש ונסעתי לדירה הריקה,טסתי כמו מטורף,ממש נהנתי.

החזרתי את הליסינג למחורת.

 

אחרי כמה זמן שוב פגשתי מישהי, אנחנו כבר 7-8 חודשים ביחד והיא גרה איתי.

 

 

עכשו בזבזתי על מתנות כי אני נחמד,ואני כנראה במינוס.הניסאן תישאר החודש בחנייה,אין כסף לדלק.

אני עובד מלא עכשו ,אנשים מציקים לי בלי סוף.אבל משום מה אני נהנה.יש בזה משהו ואני לא יודע איך להסביר אותו.

 

אני מתנייד לי על ביואיק לה קרוס,ואני שונא אותה,אין לי מושג למה כתבתי את זה,זה כנראה לא מעניין אף אחד.

 

מי שיתעמק בקריאה כנראה יתבלבל בזמנים אבל זה כרונולוגי.והוא גם כנראה ממש משועמם.

 

אין לי מה לכתוב יותר הכל נזל החוצה...

[rupni]

מה ? לא הבנתי כלום תפוחי.

 

סופר מן, אתה באמת קורא הכל הכל מההתחלה ?

[Apple]

הגיוני שלא הבנת כלום.

זו ערבובייה מטומטמת שנקראת החיים שלי.

אני טוב במספרים,הכתיבה על הפנים

[super-man]

תודה דניקס, שמח לראות אותך פה.

 

rupni, גם אם ארצה, לא אצליח חבר, זה יותר מדי.

 

קראתי את הכותרת על בנצי, נכנסתי לעמוד האחרון, מצאתי את הסיפור (אתם קוראים לזה גיבוב), את הגיבוב.

 

נהניתי לקרוא. כל הכבוד על הכתיבה.

קראתי גם את גיבובו של התפוח.

 

מרגיש לי שאני ממש צעיר פה. אין לי אפילו על מה לספר, עוד לא התחלתי.

כולם עברו כל כך הרבה דברים בחיים. אתם יכולים ממש לשפוך את זה על הדף, המקלדת, לספר סיפור.

 

אני חושב שזה נפלא.

יש לכם זיכרונות, חוויות, תקופות שעברתם, חוויתם, זה אושר.

אפשר פשוט לשבת, להתנתק מכל הדברים היום יומיים, להיזכר באותו יום, באהבה הראשונה.

 

כל הכבוד על השיתוף תפוח, אני בטוח שעשה לך טוב לכתוב הכל, להיזכר.

[rupni]

הבנתי שסיימת את התיכון עם ממוצע 95, זה מזכיר לי שהיום אמא שלי אמרה לי שהיא לא מאמינה שקיבלתי תעודת בגרות, אני חייב להגיד שנפגעתי, באמת לא הייתי התלמיד הכי טוב אבל לא הייתי גרוע, אז נכון, יש כמה עבודות בספרות שלא הגשתי עד היום אבל המורה אהבה אותי כי ידעתי לגובב טוב במחנים, לא עשיתי שיעורי בית (מכיתה ב' בערך), ולמבחנים לא למדתי.

אז החלטתי לבדוק את הממוצע שלי (שלמען האמת, זה נתון שאף פעם לא עיניין אותי, הייתי מקבל את התעודה וזורק למגירה), בקיצור, ממצוע 80 (של התעודת בגרות), זה נחשב טוב לא ?

 

אני לא מסוגל לשבת ולקרוא עשרות עמודים של חומר או לתרגל שעות, אני עושה את מה שאני עושה בכיתה, מה שנקלט וואלקם מה שלא כנראה לא צריך, הרוב נקלט.

[Apple]

זה כל כך זניח בסופו של דבר שמצחיק אותי לחשוב איך פעם זה היה ה-דבר מבחינתי.

 

בן כמה אתה איש סופר?

[ברווז]

נפל, תודה.

עשה רעש כשהגיע לתחתית?

קשה לי, אני אפילו לא רואה את האסימון.

 

תסתכל טוב, זה נראה כמו שקל רק עם חור ופס באמצע.

:lol:

 

קיבינימטי כספי, כמה קשה למצוא תמונה אחת של הנעל שנילס הולגרסון גילף באחד הפרקים?! למה זה כל כך קשה?!?!

נראה לי שזה היה בפרק שבו הופיעה העיר השקועה, אבל אני לא בטוח.

[אנלוגי]

אף פעם לא אהבתי ללמוד ממש, אבל למזלי התברכתי בקליטה מהירה שאיפשרה לי לזרוק פין כל השנה וללמוד רק לקראת המבחנים. למעשה למרות שלמדתי בבית ספר רגיל, בערך מכיתה י׳ היו לי הסכמים עם המורים שאני מגיש עבודות ועובר מבחנים, וכל עוד אני לא נכשל אין לי חובת נוכחות. נורא הצחיק אותי שהחבר הכי טוב שלי אז (שגר בית לידי) היה חורש כמו חמור, אימא שלו הייתה יושבת לו על הוריד, אני סתם מחנטרש משהו, והציונים שלנו היו דומים (ממוצע+ ככה).

ברחתי ממבחני הערכה למחוננים, אחרי שגיליתי שהם מקבלים שיעורי העשרה. ייתכן שאיני מחונן, אבל לעולם לא נדע, אני יכול להמשיך לחשוב שיכולתי להיות.

 

הייתי קמצן בבית ספר, לא גבבן. אני זוכר מבחן בהסטוריה שבו כתבתי שלושה דפים כשכולם כתבו איזה 12. קיבלתי 70. זה מסכם בערך את הכל - מינימום השקעה, תוצאה ממוצעת. עבודה בספרות - לקחת שיר כלשהו ולתת לו פרשנות אישית - הגשתי למורה קלטת בה אני מנגן ושר את ״אנה״ של משינה. קיבלתי ציון לא גבוה במיוחד אבל עובר, בתוספת הערה שאני עצלן, אבל שאמשיך להתאמן. כבר אז לא הייתי מוסיקאי גדול.

בגיל 16 היה לי טרקטורון והייתי מגיע איתו לבי״ס (מדובר על לפני תקופת הערסיאדה, ובמושב מרוחק. נסעתי לבי״ס 10 ק״מ בשטח). סיבוב שלום לחבר׳ה וחותך לאנשהו, בד״כ היו נגררים איתי עוד כמה פושטקים.

איכשהו יש לי ממוצע בגרויות של 84, בעיקר בזכות 5 יח׳ טכנולוגיה שם קיבלתי 95. בסה״כ הגשת עבודה ובניית מודל, גיבוב קלאסי. המצאתי שם בבליוגרפיה פיקטיבית לגמרי, זה היה לגמרי חינטרוש.

 

במכללה כבר התעליתי לדרגות אמנות גיבובית גבוהה. לא הצלחתי לשבת שיעור עד הסוף, והמרצים היו שולחים אותי לצאת לעשן כי כל הזמן הייתי עסוק בלתופף על משהו, להתנדנד בכיסא או סתם להטריד את הסביבה. ישבתי בשורה האחרונה עם גלי, נשענים עם הכיסאות על הקיר ועסוקים בדברים אחרים. היא תמיד הייתה מגיעה לסיגריה ישר אחרי. הייתי מספר עוד על גלי אבל אין לי וויסקי ואני עוד צריך להירדם הלילה, עובד מחר על הבוקר. גם ככה זה יהיה קשה עכשיו, קיבינימט אתכם.

 

לענייני גיבוב - במבחנים תמיד הייתי עונה על מה שלא צריך. כלומר שופך את הידע הרלוונטי המינימלי, אבל תמיד עם תוספות שלמדתי בעצמי באינטרנט. תגידו שחצנות? אני אגיד שזה גם, אבל זו נוסחה מתוחכמת למדי - הפתע את המרצה עם פריט מידע שאולי הוא בעצמו לא ידע, יצאת חכם והוא מתעלם משאר השטויות שרשמת או ממה ששכחת.

מרצה אחד החזיר לי בתרגיל משל עצמו פעם - נתן לי 50 על המבחן ובונוס של 30 נקודות על הפגנת אקסטרה ידע. לדעתי הגיע לי יותר, כי גם במבחן עצמו עניתי על מה שצריך, אבל אף פעם לא התלוננתי על ציון עובר.

במבחן אמי״ר (ככה קוראים לזה של האנגלית?) היה צריך לכתוב חיבור באנגלית על תוכנית טלויזיה או פרסומת אהובה, כתבתי חיבור שלם על זה שאין לי טלויזיה. קיבלתי בו 100 או משהו קרוב לזה.

לשיעורי מחשבים בכלל לא הייתי מגיע. בסוף השנה שאל אותי המרצה מה הוא עושה איתי, כי מצד אחד ברור לו שאני יודע את החומר, ומצד שני לא הגשתי כלום כל השנה, אז איזה ציון הוא נותן? אמרתי לו שיעשה מה שהוא רואה לנכון, לי מספיק ציון עובר. זה מה שקיבלתי, פלוס הצעה לבוא לעבוד אצלו.

 

בקיצור, אני יודע שאני מצטייר שחצן, אבל זו לא אשמתי. מה אעשה שהתברכתי במה שהתברכתי, לזכותי ייאמר שעשיתי הכל כדי שזה לא יבוא לידי ביטוי .

 

 

עשה רעש כשהגיע לתחתית?

 

 

עשה רעש. מיד הרמתי אותו וקשרתי בשרוך הנעל .

[ברווז]

מצאתי בזמנו אחד בלוקר שהיה לי בבסיס. שמרתי אותו בארנק במשך שנים, עד שלאחרונה הוא נאבד לי.

פיסת היסטורייה קטנה.

[v.michael]

נולדתי בסיביר בעיר קטנה ועלינו כשהייתי בן 8 לדימונה. בגלל ששם עולים לכיתה א' בגיל 7, לכן יצא ככה שלמדתי כיתה א' רק 6 חודשים ועלינו לארץ.

עשו לי מבחן במטמטיקה והעלו אותי לכיתה ג' אמרו שאני חכם.

כיתה ה-ו:

זה היה בית ספר חדש עבורי ויצא ככה שהייתי העולה חדש היחיד בשכבה.

חצי שנה רבתי מכות עם כל דבר זז ואז כמו באהבה אמיתית אתה מתחיל להסתדר ואפילו להתאהב.

לימודי ריקוד קירבו אותי למין הנשי אך בגלל המוצא "רוסי" הרחיקה מהבנות שבאמת חשקתי באותה עת.

הייתה לי מחברת אחת אונברסלית ועוד אז גיליתי יכולת של קליטה מהירה וזיכרון צילומי מיוחד.

בכיתה ו' החסרתי כמעט חצי שנה והמחנכת רצתה להשאיר אותי כיתה. אך היא לא ידעה שאני קיבלתי ציון במבחן של עליה לחטיבה הכי גבוהה בכיתה. לטענה של המורה שאני החסרתי חצי שנה ענתה המנהלת " כנראה הוא גאון והיה לו משעמם".

בגלל אותם חוסרים אימא שלי זרקה אותי לפנימיה דתית במגדל העמק ששם התחזקתי בתורה וגילו שאני סוג של מחונן.

יכולתי לזכור על ידי הסתכלות בלבד פרק בגמרא.

בכיתה ח' הכרתי אותה- קראו לה אולגה החברה הראשונה. איתה הגיע גם הסיגריה הראשונה וכוס השתיה הראשונה. זאת הייתה אהבה אמיתי עם דמעות, שמחה ושיתוף של כל אותן מחשבות של ילדים אשר נזרקו לפנימיה.

מאז אותה שנה הפכתי ביום אחד לאחד האנשים הפופולריים בפנימיה.

כנראה הזוהר הרס לי את המחשבה ללמוד ורק בכיתה י' השתנתי.

מכיתה י' עד יב' הייתי אותו הבחור שרואים כל יום מלווה בחורה אחרת

לא היה כמעט מין אלא פשוט יצאתי עם הרבה בנות במקביל.

פעם אפילו ניצחתי בתחרות כאשר יצאתי ביום אחד עם 5 בנות שלא ידעו אחת על השניה.

באיזשהו שלב כנראה הבנתי עד כמה אני זאב בודד והפכתי להיות בחור רציני.

את הבגרות סיימתי עם 36 יחידות עם ממוצע של 77 (בגלל הגיבוב מצאתי את הספח). משם הנדסאי וצבא.

שיהיה לכולם לילה טוב.

[שומאכר]

נולדתי בטביליסי ובגיל שנתיים וחצי עליתי לארץ. רות סוף.

[locomotive]

אתמול בערב בני הבית כבר נרדמו,

הכנתי נישנושים והתיישבתי לגובב. התעוררתי לפני חצי שעה, מנסה להבין מתי נרדמתי,

הנשנושים וכוס השתייה כאן לא נגועים.

אז הנה אני ב 4 בבוקר מנשנש נישנושים יבשים ושותה שתייה שהייתה אמורה

להיות קרה ומוגזת.

אני גם מנסה להבין מה גרם לי לרשום "צופית" כשבעצם התכוונתי לרשום "צוקים",

מצטער אנלוגי, התכוונתי לצוקים.

אני רואה שרחמים הצטרף, תמיד חשבתי שיש לו פוטנציאל.

 

הראש שלי הפוך לגמרי, ימים ולילות התערבבו.

[בנצי]

אנלוגי, חלילה שחצן, יש לך ראש טוב.

 

אני הייתי ילד שאהב ללמוד, למדתי לקרוא בגן טרום חובה ומאז לא הפסקתי, הבעיה שלי עם הלימודים הייתה שונה לגמרי.

בגיל 9 עברתי לפנימייה נוראית באשדוד, איזור א', ילדים עזובים כאלו שחיים בקבוצה שנראית כמו בית עם זוג נשוי והבנות שלהם, לא משהו להתגאות בו ואני באמת מקווה שהמקום סגר או השתנה.

אני זוכר שלמנהל הייתה יגואר נוצצת והוא היה מסתובב עם מקטרת כמו איזה ברון, האוכל היה מחורבן, פעם מצאתי גומיה לשיער בתוך קבב, זה היה מפתיע כי לשיערות באוכל כבר התרגלתי.

זה היה מקום כ"כ מבולגן, לא מסודר לפי גילאים או משהו, סתם בית זונות, היה מגרש כדורגל קטן, בלילה היו נכנסים לשם נרקומנים להזריק ואנחנו היינו ללא השגחה, ככה קבוצה של ילדים מסתובבת באיזור של התחנה המרכזית באשדוד ומשחקת מחבואים באמצע הלילה, היה איזה בית קרוב שהיה תמיד משאיר את החלון בסלון פתוח, היינו יושבים על גבעה קטנה של דשא ורואים עם דיירי הבית טלוויזיה. זאת הייתה תקופה כ"כ מחורבנת אבל מאוד קריטית לעיצוב האישיות שלי.

הפכתי מילד רך ועדין, מילד תמים כזה שלומד ומשקיע לאחד שמבין מהי המציאות המסביב, את יומולדת 10 חגגתי שם, זה היה ערב יום העצמאות, גנבנו בקבוקים של ספריי והתפרענו.

בסופי השבוע היינו הולכים המון, לחולות, או סתם ככה ברחובות העיר, אהבתי בובות קטנות כאלו שיוצאות במכונות, למי היה כסף למכונות? אנשים היו שמים אותם בחלונות של הרכבים שלהם, הייתה BX אחת שכל החלון האחורי שלה היה מלא בובות, הייתי חולף על פניה המון, עד שיום אחד הרמתי אבן ענקית ופשוט ניפצתי לה את החלון האחורי, תפסתי כמה בובות שיכולתי ורצתי באמוק מטורף (בעל אותה BX, אני מצטער מעמקי נשמתי, אני מוכן לשלוח לך פיצוי הולם).

אז התחילה התקופה של הריצה המהירה, הייתי עובר מול קיוסקים, יש סטנד של מגזינים, אני תופס מה שבא ליד ורץ בתקווה שתפסתי איזה מגזין "אוטו", לרוב זה היה "לאישה" (בזמנו זה היה אחלה חומר לעינוג עצמי, במיוחד מדור השאלות).

הפכתי לילד פרוע, לא סתם, חלקתי חדר עם איזה בן זונה, אני הייתי בן 9, הוא היה בן 13, לא נתן לי לישון בלילה.

ובתור ילד טוב, לא סיפרתי לאף אחד שאני פשוט מקבל מכות באמצע הלילה, הוא היה באמת דפוק, ילד עם הפרעות נפשיות, פעם באיזו שעת לילה מאוחרת התעוררתי מכאב, הוא זרק לי סרגל מתכת משולש על הראש.

התחשלתי לי, ותמיד ידעתי להשתמש בפה שלי, שיכנעתי כמה ילדים יותר גדולים ממנו לפרק לו את הצורה, באותה התקופה היה וופל שהגיע עם כרטיס גירוד, היה מעין פרח כזה, אתה מגרד את האמצע ויש צבע, יש לך לגרד את אחד העיגולים מסביבו ואם יצא לך אותו הצבע זכית בפרס. לא ילד מפגר, גיליתי שעם מחט אני יכול פשוט לגעת קצת ולראות איזה צבע יש שם, וככה תמורת 2 וופלות בשקל זכיתי בכמה כדורי רגל, עוד וופלות, שעון, סקייטבורד.

אז עשיתי טרייד עם הח'ברה ההם, נתתי להם כמה צעצועים והם עשו לחרא ההוא אמבוש. הרביצו לו טוב טוב.

אותי הוא פיצץ במכות עוד באותו הלילה. כייף גדול.

 

כל ההקדמה הזאת היא למעשה נקודת השבירה שלי, זה רק על קצה המזלג אבל ללא ספק החוויה ההיא שינתה אותי, כ"כ שנאתי את המקום, את העובדת סוציאלית שאמרה לי ולאימי שמדובר במקום פסטורלי ונעים ושנאתי את עצמי כי אני רציתי לעבור לפנימיה.

השטויות שעשיתי, הירידה בלימודים, הכל היה בשביל לקבל קצת תשומת לב, שמישהו ישאל מה לא בסדר, מישהו שהוא לא אמא כי על אמא אני תמיד אשמור.

המחנכת שלי בבית ספר אילנות הייתה אשה נהדרת, היא ראתה בי משהו, הייתי ילד חכם אבל בעייתי, היא באה לבקר אותי בפנימייה אחרי שהיא נבהלה יום אחד מזה שכל הברך שלי מנופחת, ברחתי מאיפושהו ונפלתי על חצץ, קרעתי את כל העור ובפנימיה פשוט שמתי בושם (ADAM) וככה הלכתי כמה ימים בלי שלמישהו היה אכפת, הכל היה מוגלה והברך פשוט התנפחה.

לה זה הפריע, היא לקחה אותי לקופת החולים ואני זוכר שדיברנו המון באותו היום, היא ביקרה בפנימייה כמה פעמים והיא זאת שאמרה לאמא שלי שכדאי מאוד שהיא תוציא אותי משם.

באמצע שנת הלימודים הלכנו להדסים, כי אמרתי לאמא שלי שאני לא אוהב את איפה שאני נמצא בלי לפרט יותר מדי.

שם נפלה לי הלסת, יש פינת חי, מרחבים ענקיים, בריכה ענקית, דיסקוטק ואולם קולנוע, הכל מוקף בפרדסים פסטורליים ויש כ"כ הרבה חוגים, שזאת הייתה הסיבה לשמה ביקשתי לעבור לפנימייה.

סגנית המנהל ישבה איתנו בשולחן, היא שאלה מתי אני רוצה לעבור ואמרתי עכשיו, אמא שלי התערבה ואמרה לא, הוא צריך לסיים את שנת הלימודים הזאת לפחות איפה שהוא התחיל. קיבלתי דקירה בלב. הרגשתי שאני לא יכול להחזיק את הדמעות ופשוט יצאתי החוצה בעצבים.

מזל שאמא שלי לא קוראת בפורום.

 

בהדסים הכל התחלק ל2 קבוצות, פנימיסטים (ילדים שגרים בפנימיה) אקסטרנים (ילדים שגרים באיזור ורק באים ללמוד).

את היסודי העברתי בבית ספר וייצמן בבית יהושע, נתברכתי במחנכת מדהימה נוספת, מיכל דר, היא עישנה טיים בכמויות (ואנחנו היינו גונבים לה סיגריות), כיתה ה', אני הילד החדש, כבר לא באשדוד שם גם הילדים האחרים בבית הספר היו שבורים.

פה יש ילדים מהפנימיה ויש ילדים עשירים.

הציונים שלי היו טובים מאוד, אבל לא בגלל שלמדתי, את ספרי הלימוד הייתי קורא בשקיקה בשבוע הראשון של הלימודים, את זמני בכיתה העברתי בעיקר בלצייר או לכתוב, כתבתי אז סיפור ילדים שזכה באיזו תחרות, כי המחנכת שלחה אותו. בזכותה עליתי כיתות, מורים אחרים לא ראו בעין יפה את העובדה שאני מצייר, מבחנים לא עניינו אותם כ"כ.

סיימתי יסודי ועברתי לחטיבה, שם כבר התחילו הצרות, הייתה אפליה רצינית בין הפנימיסטים והאקסטרניים, כאילו שלא ציפו מאיתנו לכלום, לא כל המורים היו ככה אבל זה היה רוב בולט.

ושוב, אני שוקע בספרים, הפעם בעיקר ספרי היסטוריה, זה ריתק אותי כ"כ והעובדה שהייתה ספרייה ענקית לא תרמה לרצון שלי לשבת בכיתה לגדול, וככה הייתי יושב וקורא, ילד חרא קטן שאוהב לקרוא, את הספרים של צמרמורת הייתי מסיים ביום אחד, מקסימום יומיים וחיפשתי כיוון חדש, באחת השבתות בבית הורדתי ממדף הספרים ספר שנקרא "עולמה של סופי" והספר פשוט שאב אותי לתוכו, ככה עברתי לעולם הספרים היותר רציניים, אני זוכר שכתבתי על הספר עבודה בשיעור ספרות והמורה המזדיינת שאלה אותי מי כתב את העבודה כי אין סיכוי שילד בן 13 יקרא או יכתוב ככה. כ"כ נפגעתי שאת שאר השיעורים העברתי בכיתה כשאני קורא ספר ענקי בשם "אליפים".

נכנסתי חזק לעולם הפילוסופיה, ספרים כמו "כשניטשה בכה" הדירו שינה מעיני.

כשכתבתי שהייתי ילד חרא בסיפריה אז אני באמת מתכוון לזה, בין קריאה לסתם שיחות עם אנשים הייתי מחפש עם מי לריב, והיינו קבוצה כ"כ מגובשת שגם הייתי מתחיל ריבים עם ילדים בכיתה י"ב, כן ילד צפלון בן 13, זורק ספר מעל המדפים והיא נופלת למישהו מי"ב על הראש, כשהוא ניגש אליי עצבני אני זורק עליו פח ורץ החוצה, בחוץ על הדשא כל החברים הפושטקים שלי. וככה היינו רבים מכות עם כל העולם, שכבה מגובשת מאוד, חופשי היינו הולכים מכות עם מי שרק רוצה או עם מי שלא בא בטוב.

 

החיים בפנימייה מכינים אותך לעולם יותר טוב מכל דבר אחר.

 

כמה שהמשפט הזה נכון, בגיל צעיר מאוד למדתי מהי אחריות, אם לא תלך לחדר האוכל, אתה תהיה רעב כל היום, זה לא כמו בבית שאתה ניגש למקרר, פה אתה יכול רק ללכת לפרדס ולאכול תפוזים, אם בא לך ללכת הרבה אז בקצה יש עצים של אבוקדו, אחריהם היו פומלות ומדי פעם בעונה גם היה אפשר למצוא אביטיחים.

 

 

טוב נחזור ללימודים.

כמוך אנלוגי, לא התעניינתי בלשבת בכיתה, שיעורי בית לא ממש עשיתי, היו כמה בנות שדאגו לעשות שיעורי בית בשבילי, אבל במבחנים... תמיד מוציא ציונים טובים.

לפני המעבר לתיכון היה מבחן אזורי, שם קבעו מי נכנס לאיזו כיתה, אלה שלא באמת למדו הלכו לכיתת צילום, נתנו להם מצלמות כדי שלא ישעמם להם. והכיתות החזקות באמת היו י'1-4, השאר היו מתוגברות וכמובן כיתת צילום ועוד כיתה של עולים.

לא אמרו לי לגשת למבחן (כנראה שבנו עליי בכיתת צילום) ורכזת השכבה פשוט תיעבה אותי (היא הייתה המחנכת של שירי ההיא), בטיול שנתי אחד דרכתי על מסמר 10 ודיממתי על רגל אחת לאיזור הסגל, לקחו אותי לבית חולים והרכזת הזבל הזאת באה אליי ואמרה לי - איזה יופי שלוקחים אותך, תיכננתי לשלוח אותך הביתה בכל מקרה.

 

במבחן הזה היו המון שאלות, גיאומטריה זה משהו שאני פשוט רואה מצויין, באנגלית הייתי די חרא כי המצאתי למורה שיש לי פטור על השיעור הראשון וזה תפס מאז (ולמזלי לא היו שאלות באנגלית).

סיימתי בין הראשונים, מבחן של כמה שעות.

היו מפקחים ממשרד החינוך, זה היה משהו חיצוני ורציני מאוד.

אחרי איזה שבועיים קראו לי למשרד של המנהל, הגעתי וחיכיתי בחוץ, יצאה אליי הרכזת הרעה עם פרצוף רשע ואמרה לי כנס כנס.

נכנסתי, דוד המנהל (שקראנו לו מסטיק עגול כי לא באמת היה לו צוואר והוא היה קירח) אמר לי שלום, היינו חברים טובים, ביקרתי אצלו כמה פעמים בשבוע. הרכזת שאלה אותי למה ניגשתי למבחן ואני אמרתי שהיה לי משעמם כי כל השכבה הייתה עסוקה.

המנהל אמר שהגיעו התוצאות ושהוא ממש מתרגש כי הוצאתי את הציון הכי גבוה באיזור השרון, הוא אמר לי שבאסיפת מורים כולם דיברו עליי ולמעט המורה להיסטוריה והמחנך שלי, כולם אמרו שבטח רימיתי במבחן, הרכזת התפרצה ושאלה ממי העתקתי?!

היא אמרה לי שעל גופתה המתה יכניסו אותי לכיתה טובה כי למה שילד כמוני שלא באמת משקיע יתפוס מקום בכיתה כשאחרים באמת מנסים. היא אמרה שאפילו כיתת צילום תהיה בזבוז משאבים.

הלכתי.

 

באותו החופש הגדול כבר עבדתי בעבודה רצינית, חברת הלווין החלה לרקום עור וגידים, אני הייתי אחראי על האספקה של כל מכשירי הסלולר לחברה, אז הייתי אחראי על אקטיבציות וכל מיני קשקושים, זה היה כייפי, בתקופה שסמסונג 811 היה ספינת דגל אני התהלכתי עם מילניום דיגיטלי שהגיע מחו"ל, אמנם הייתי פנימיסט אבל תמיד היו ברשותי מכשירים ניסיוניים עם קו פתוח.

זה כבר לגיבוב אחר.

 

בסוף החופש הגדול, אחרי שהרווחתי משכורת של מבוגר+ חזרתי לפנימייה, כולם מתאספים בהיכל התרבות ומתחילים להקריא שמות של תלמידים ולאיזו כיתה מועדות פניהם, אני לבוש יפה, תיק חדש מבסוט. ולא אומרים את השם שלי.

אוטומטית הלכתי לכיתת צילום, שם אמרו לי שאני לא ברשימה.

הלכתי למנהל התיכון, חיכיתי קצת והוא אמר לי שאני לא רשום ללימודים השנה ושאני צריך ללכת למנהל הפנימייה.

הלכתי אליו, הוא אמר לי בן, אין לך מה לעשות בבית הספר, סידרתי לך 3 ראיונות עבודה בחברות היי-טק.

וככה הגעתי לסאייטקס

 

זהו, זמן לנוח.

 

והנה שיר על הפנימיה :

http://www.youtube.com/watch?v=rKXMaJccpOY דרך יוטיוב

[locomotive]

בנצי,

תספר להם על הדיונות והאקסוס באשדוד, לך תדע- אולי אתה ואני

ביצענו חפירות ארכיאולוגיות במקביל.

לא יודע מה איתך, אבל אנחנו היינו מוכרים את השלל

למכולות ולילדים סטרייליים.

[Apple]

מהר מהר לפני שאני נרדם,איך מעבירים בדחיפות כאב עיניים שככל הנראה מגיע משעות מחשב מרובות.

האופציה של שינה טובה לא קיים.

 

תודה חברים.

אהבתי את מה שהתפתח מהחפירה המיותרת שלי