גיבוב ההודעות. בנצי שוכח. הגיבוב זוכר

[שומאכר]

תפוח, אתה חפרן. ועליז.

[אנלוגי]

 

[locomotive]

ג'ימי

 

המעבר מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים היה רע, רע מאוד מבחינה חברתית עבורי.

הילדים התמזגו אל תוך חבורות חדשות, כולל החברים שבאו איתי מהיסודי.

כולם מצאו את מקומם החדש מלבדי, נשארתי מאוד לבד.

מאוד רציתי להיות חלק מהם, להיות חלק ממשהו אבל זה פשוט לא הצליח לי.

מבית הספר חזרתי לבית וחוזר חלילה.

הקושי העיקרי היה בימי שישי בערב כשהחבורה הייתה מתאספת ממש מתחת לביתי

בספסל שבפארק והיו יושבים שם שעות וצוחקים. מעולם הם לא חשבו לקרוא לי.

מהחריצים של התריס מהקומה השנייה בה התגוררתי הייתי צופה בהם עד שהייתי מתייאש

ופורש לישון.

מור הייתה חלק מהחבורה, מצד אחד מאוד אהבתי לראות אותה אך התסכול חיסל אותי.

זה בערך הגיל בו התחלתי לדבר אל עצמי. דיברתי המון עם עצמי. שיחות ארוכות ועמוקות.

סוגר את התריס וחוזר לנגן על הגיטרה.

אני זוכר שאימא שלי הייתה מאוד מודאגת לגבי, אני זוכר שהאזנתי לה בשקט מהחדר

בעוד היא משוחחת בלחש עם חברותייה ומספרת להם בדמעות שהיא מודאגת מכך שאני לבד.

הן היו מעודדות אותה ומנחמות אותה בכך שלפחות אני מנגן ומעסיק את עצמי.

 

ניגשתי מרצוני אל היועצת בבית הספר, אמרתי לה שאני צריך מישהו לדבר איתו.

הסברתי לה שהיא נראית לי אדם שנעים לדבר איתו. מאותו היום פעמיים בשבוע ניהלנו שיחות

אישיות במשך מספר שנים.

דיברנו על הכל.

בשלב מסויים כעבור שנתיים, עליזה אמרה שהיא רוצה שאדבר עם חברתה הפסיכאטרית.

סרבתי בתוקף לאורך מספר חודשים שהיא שבה וביקשה ממני, עד היום בו היא הצליחה לשכנע

אותי והלכתי.

לאחר מספר פגישות עם הפסיכאטרית היא קבעה שיש לי מניה דפרסיה ושעלי לקחת תרופות.

חזרתי לעליזה ואמרתי לה שאין סיכוי בעולם שאשוב לשוחח עם חברתה, עליזה הסבירה לי שאין

היא יכולה להמשיך לדבר איתי מכיוון שאני צריך עזרה מקצועית.

עליזה, את החברה היחידה שלי. אני לא יכול לדבר עם מישהו אחר.

היא הביטה בי בעיניים דומעות וביקשה שאשמור על סודיות אם אני מעוניין להמשיך לדבר איתה.

 

הבדידות חיסלה אותי, אך הניעה אותי אל תוך הגיטרה. ניגנתי שעות על גבי שעות ביום,

ליתר דיוק 12 שעות ביום.

בגיל 15 ניגש אלי המורה שלי לגיטרה ואמר שהוא רוצה שאנגן באיזה מופע ולצורך כך רצה

לחבר אותי עם מספר נגנים. זה היה קטע ג'אז מסויים שנקרא "ציפורי לילה".

הוא הסביר לי שהוא יודע שזה לא בדיוק הסגנון שלי, אבל הוא חושב שאני אתלבש טוב שם.

לראשונה בחיי עשיתי חזרות עם אנשים נוספים, בינהם היה מי שלימים יהיה הבסיסט בהרכב שלי,

אחד מחבריי הטובים, ומוזיקאי בעל שם גדול כאן בארץ.

 

הגעתי לערב המופע ומאוד התרגשתי, זו הייתה הפעם הראשונה שלי על הבמה והרגליים שלי

רקדו ברייקדאנס מרוב התרגשות. היו שם עוד מספר הרכבים שעלו להופיע וסה"כ מאוד נהנתי.

אך מה ששינה את חיי הגיע בסוף הערב כשהמופע הסתיים.

 

פגשתי בחור בשם דייויד שניגן שם באחד ההרכבים, דייב ניגש אלי והתחיל להחמיא לי על הנגינה.

הוא קצת הגזים ואמר שהוא מעריץ אותי. יצאנו משם והתחלנו ללכת ברגל לביתנו, היינו מספר חבר'ה עם הגיטרות על הגב באמצע הלילה משוטטים ברחוב.

בשלב מסויים עצרנו באחד הפארקים והתחלנו לנגן, מאותו היום דייב ואני הפכנו לחברים קרובים,

אלינו הצטרף בחור בשם אורון שהיה מתופף והיינו בלתי נפרדים.

נפגשנו על בסיס יומי בכדי לנגן, לשתות, לעשן, סתם להסתובב ולהכיר אנשים אחרים.

דייב ניגש אלי ואמר שמהיום אני ג'ימי בשבילו, לא ידעתי מי זה ג'ימי. הוא היה בהלם שאני לא מכיר את הנדריקס. אני לא מכיר עוד הרבה אנשים אחרים, עניתי לו.

כמות האנשים החדשים שפגשנו באופן יומי הייתה מפחידה, כולם רצו להיות איתנו ולהסתובב איתנו. חלק נשארו והצטרפו לגרעין הקשה ואחרים היו על תקן זמניים. אך כל מי שהכיר אותי

מהנקודה הזו הכיר אותי בתור "ג'ימי", זה היה נראה לי מאוד מגוחך ואני זוכר שהתנגדתי לזה

אבל דייויד פשוט התעקש והפציר בכולם שאני פאקינ' ג'ימי.

 

זה היה מהפך ענק עבורי, מהרגע הזה פשוט לא רציתי לבלות דקה אחת בבית. והאמת שבקושי

הייתי בבית.

לבית הספר הגעתי כשהיה לי נוח ומידי יום הייתי קופץ לביתו של אורון שהיה גר בסמוך לבית הספר שלי, לאחר שעות הלימודים היינו מנגנים קבוע במרכזי החזרות ובערבים הסתובבנו בעיר

וחיפשנו לעשות חיים.

באותה השנה פגשתי את אותה רויטל שהייתה חברתי הראשונה, הראשונה בהכל...

היא הייתה בחורה מהממת ביופייה, גדולה ממני בכמעט שנתיים.

בבית הספר פתאום התחילו להביע בי עניין, רצו להיות בחברתי וסתם להכיר אותי,

מבחינתי הרכבת הזו כבר עזבה את התחנה, הבעתי סלידה עזה מכולם שם מלבד יפעת.

יפעת הייתה יפיפייה שמאוד שונה באופייה מהנוף המוכר, לאורך שנות התיכון ,השנים בהם

הייתי בקשר עם רויטל, שרר ביננו מתח מיני. מתח מיני שהגיע לידי מימוש פעמיים.

הקשר ביני ובין רויטל היה עמוס בתהפוכות נפש, מורדות, ופעמיים הצליחה יפעת

להשתרבב אל תוך הרגעים האלו.

רויטל כבר התגייסה לצבא ואני רק נכנסתי לכיתה י"ב, הקשר ביני ובין יפעת היה הדוק מאוד

והיא מילאה את החלל עבורי.

כן, אני מתוודה כאן ולראשונה בחיי שבגדתי בחברתי הראשונה.

בבקשה אל תשפטו אותי על כך.

 

כשאני מסתכל על חיי אני יכול לחלק אותם לפרקים, ועידן "הג'ימי" היה דף חדש ולא צפוי

ששינה את חיי לחלוטין מהילד הביישן, המופנם, הבודד, עם התקפי הזעם. אל בחור צעיר

שנפתח והתחיל לחיות את החיים עם כל מה שהיה להם להציע.

 

את אותו בית הספר ואת יושביו שנאתי שנאת עולם. הייתי מנותק חברתית לחלוטין,

אך ההבדל הוא שמעידן ג'ימי, הניתוק היה מצידי הפעם.

באחד הימים נתפסתי מעשן בכותלי בית הספר, זומנתי למשרד יחד עם אימי

ונאמר לי "שבוע השעייה ומכתב לתיק האישי, או שאתה יוצא לטיול הקרוב".

בחרתי השעייה ואימי בחרה טיול, היה פשוט סיוט.

[Apple]

 

אני קיוויתי שהתמונה הזו לא תגיע לפה....

[שומאכר]

:lol:

[David32]

לוקו 3> 3> (למה אין סמיילי של לב)

 

אולי אני אגובב על מעללי במערכת החינוך, לא יודע זה לא כזה מעניין. גם לא היו לי התאהבויות מעניינות או משהו בסגנון.

פתאום נזכרתי שהיה בחור מוזר בכיתתי, תמיר ש. הוא היה מוזר אז כולם היו קוראים לו "אסי" , אני לא יודע מה הקשר, הוא בטוח סבל מאיזו בעיה. אני לא זוכר את התנהגתי אליו, אני לא חושב שהייתי מגעיל, לפחות מקווה שלא. נורא מעניין מה איתו, אבל הפייסבוק לא מוכן למצוא אותו, זה גם נורא מתאים שלא יהיה לו פייסבוק.

הוא גם היה מוזיקאי, אבל אני לא באמת יודע על מה הוא ניגן או למה הוא הקשיב.

[Danix60]

ממש אין לי חשק לחזור ללימודים מחר, באלי לפרוש.

זאת לא אווירת מכללה בכלל, אני מרגיש במסגרת בית ספר מסריחה.

[v.michael]

ממש אין לי חשק לחזור ללימודים מחר, באלי לפרוש.

זאת לא אווירת מכללה בכלל, אני מרגיש במסגרת בית ספר מסריחה.

 

דניקס, זה חלק מהקשיים בלימודים. תחשוב שאני למדתי במכללה צבאית סגורה בצריפין ובכיתה י"ד כאשר הרמנו את כל בה"ד 20 על הרגליים, מנהל הקורס בשיחה איתה אמרה לי להביא את ההורים

תחשוב שאני הייתי אז בן 20. אמרתי לה " מעניין מה ההורים יעשו לי?! בטח יגידו לי לא לצאת בערב. היא בכל מקרה התקשרה לאבא שלי שהזכיר לה שאני כבר מחוץ לקן וכבר גדול. הקצינה הייתה עד כדי כך דפוקה שלא יכלה להבדיל בין מכללה לבית הספר.

דבר אחד שאני לא שלם לגביו זה שבטקס קבלת דיפלומה לא מחו לה כפיים וראיתי דמעות בעיניים. אבל מצד שני היא מררה לנו את החיים אז פאקאית.

 

עריכה:

כל עוד הצבא משלם זה תמיד יהיה יותר קשה מבחינת האווירה.

הדבר היחיד שהחזיק אותי עם כל הקושי זה התשלום שלהם על הלימודים כי בזמנו לא יכולתי להרשות לעצמי.

[ExoduS]

אז ככה, אומנם אני צעיר לידכם אבל סיפור חיי לגבי הלימודים,

את הגן עשיתי שנה שלמה ברומניה

 

טוב שלא התחלת ב "הייתי זרעון שובב, כשכולם שחו עם הזרם, אני שחיתי נגד".

[rupni]

לא נורא דניקס, כולנו עברנו את זה, רובנו סיימנו ואתה החלטת להמשיך ללמוד בבית ספר (אפילו קוראים לזה כיתה י"ג י"ד, למה ציפת).

אנחנו פה כדי לבד אותך בזמן הלימודים.

 

דניקס לומד ואנחנו לא, נה נה בננה. (מצטער הייתי חייב, גם שאני האחים שלי שמעו שיר בסגנון).

[בנצי]

לוקו, ברווז, אני עומד לקרוא את הכל, מחכה כבר לחזור הביתה ולעשן איזו בירה.

 

בינתיים אני בדרכים, יצאתי בבוקר עם מטרה לקנות מרצדס חסכונית,

ראיתי מרצדס קופה דיזל, לא טורבו, אני מחכה למישהו שיחזור אליי לגבי אחת טורבו דיזל ידנית. בינתיים קבעתי עם מישהו שמוכר SL, יש לי 40 דקות נסיעה אליו.

 

חוזר בקרוב

[Apple]

 

נזכרתי בשיר הזה משום מה(כנראה כי זה פורום מכוניות),

והוא הזכיר לי שאין לי 911

על זה לגיבוב אחר.

 

רופני,אכלתי סנדוויץ' מסריח בסאב-ווי.

האמת היה לא רע,הקולה שלהם מוזרה קצת אבל לא נורא,לפחות שבעתי.

 

 

 

יש לך כבר את המכונית החסכונית הזו...

תקנה רכב שכיף לך לנהוג בו

[locomotive]

לוקו 3> 3> (למה אין סמיילי של לב

 

הגיבוב ישחרר אותך לחופשי.

 

בגיבוב הבא אספר לך ולכולם על הדלת הסודית לעולם הגבבה.

[אליה]

בפעם הבאה כנס לטאקו בל. מזון מהיר מקסיקני ראוי למאכל אדם ואפילו טעים.

[Apple]

בפעם הבאה כנס לטאקו בל. מזון מהיר מקסיקני ראוי למאכל אדם ואפילו טעים.

 

ניסיתי פעם,לא אהבתי.

תודה

 

אני אלך בערך לאיזה מסעדה סינית עם מישהו פה,נאכל קצת שרימפס וטונה

 

אגובב בערך ב11 בלילה,נכנס לראונד של ישיבות.

שיהיה יום נעים