גיבוב ההודעות. בנצי שוכח. הגיבוב זוכר

[אנלוגי]

אז תלך לברטה, יש לה אחלה קפה, היא נמצאת ברחוב הנשמות הטהורות

 

אתה נחמד. תשים עשיריה בצד.

 

פרנקוס, ערן צור פעם כתב בתוך

את המשפט ״העבודה משחררת מטעם מר של החמצה״. היה קצת רעש תקשורתי, הרי כל סמי אזכור של השואה הוא בעיטה בתחת לפרה קדושה. אף אחד לא עצר רגע לחשוב על המשפט הכ״כ נכון הזה, או להקשיב לשאר המילים של השיר העצוב הזה.

 

http://www.youtube.com/watch?v=IWY7L2Pq6-I דרך יוטיוב

 

חלק מהאנשים מתייחסים לשיר הזה כאל שיר רומנטי, אני יכול להישבע שהוא נוגן בכמה חתונות. קריאה פשטנית של המילים תבהיר כמה זה מנותק מהמציאות, קריאה מעמיקה היא באמת עצובה. לפעמים אני לא מבין למה לטרוח לכתוב מילים אם ממילא אף אחד לא מקשיב.

[יוסי פרנקוס]

טוב, שמתי לב כרגע שמה שיש לי בעיניים זו לא עייפות, אלא Atopic Dermatitis בעפעפיים.

 

זה בא לי כשאני לא ישן מספיק או כשאני כל היום מול המחשב ועם העצבים בשמיים.

החודשיים האחרונים היו סיוט בקטע הזה כי כל היום שואלים אותי אם אני עייף, וזה לא שאני עייף, פשוט העפעפיים נפוחים ולוחצים לי על העין.

 

אני בדיוק מחפש תמונה של מה שזה עושה לי, שבה לא רואים את התחת שלי...

[בנצי]

הנה תמונה של משהו מצוי שצילמתי עכשיו

[בנצי]

אני לא יודע מה זה, אני מתלהב מג'יפ אחד ופתאום אני רואה עוד אחד יותר מגניב

[locomotive]

בנצי, אינעל טיזק, איזו עין פתחתי על עצמי. מהרגע שניתקנו ועד עכשיו, פתחתי את הת*ת.

פרנקוס, זה מגרד? ..

[בנצי]

פרנקוס עשית לי חשק לפנקייק עם אוכמניות

[בנצי]

ארוחת ערב

[locomotive]

יצאתי דרך השער והחזקתי אותו פתוח בכדי שהבא לעברי יוכל להכנס (אקט של נימוס משהו ),

ההוא יצא והמשיך ואחריו נכנסה גברת ועוד אחת ועוד גבר ועוד אישה ועוד אישה וגם איש,

יצא שעמדתי שם שניות ארוכות כמו door man ואף אחד מהחולירות לא אמר לי תודה,

אף אחד בכלל לא הסתכל עלי, לא העניק חצי חיוך או הנהון לאות הוקרה, כלום.

אני רוח הרפאים של בנסון המשרת הנאמן. לכו לעזאזל! אני בן אדם עם רגשות!

[יניב ח.]

 

חבל על ספי ריבלין

[שלומי]

חבל על מי שמת .

[בנצי]

שלומי! מה ת'עושה פה?

[שלומי]

צעדים ראשונים בגיבוב.

נראה איך יילך.

[בנצי]

תיזהר ממוקשים.

לפחות בגיבוב אין טרולים (למרות שאני לא סגור על פרנקוס עדיין)

[שומאכר]

ילך בזחילה.

 

דווקא יש, חכה שפרוקסימה יחזור.

[v.michael]

לוקו, איך אני מבין אותך.

6 שנים הייתי עובד מסור למקום עבודה, נחשבתי לעובד טוב פלוס ואפילו ברגעים מסויימים מצויין.

6 שנים למדתי, לימדתי, תרמתי וניתרמתי.

6 שנים שבהם קיבלתי העלאות שכר על בסיס שנתי ותודות על עבודתי.

ואז הגיע הרגע, אותו הרגע שלא אשכח לעולם.

החלטתי להמשיך ולעלות בסולם הצלחה האישית ולשים מכתב על השולחן. אותו מכתב אשר נוסח עם דמעה בעין השמאלית ורעידה ביד הימנית.

חודשיים ניתנו למקום להתארגן ואז הגיע היום, אותו יום האחרון.

מתחיל טופס טיולים, מחתים את כל הליצנים ושום תודה או הצלחה? 6 שנים נתתי.

לא אשכח את אותו היום וגם את במקום.

היחיד שבירך אותי ואמר לי שלום זה המאבטח שקיבל את הכרטיס האחרון.