סיפור: מישל.

[avipel]

תמיד אמרו שרון ידע לקרוא אנשים, אך בעיקר אהב לקרוא נשים. הוא גם ידע ליצור מניפולציות מוזרות שמהן היה מרוויח, זו הייתה אולי מעלתו הטובה ביותר, אך בסיפור שלפניכם זו הפכה להיות מגרעתו הנוראית ביותר.

 

בוקר חדש פצה את אורו דרך תריסי החלון הישן. רון התעורר בדירתו התל אביבית כמדי כל בוקר, וניגש לצחצח את השיניים. בחורה יפה עמדה בכניסה לחדר האמבט, מביטה בו בחצי חיוך. "בוקר טוב...אממ..אה...רינת, לא ידעתי שאת עדיין פה" אמר לה, והתנדנד לכיון הכיור. היא הביטה בו במבט מאוס, "קוראים לי מיכל" זרקה לעברו, והלכה לקחת את בגדיה. הדלת נטרקה, כפי שהיא נטרקת כמדי יום, רון ניגש לארון המשקאות ומזג לעצמו כוס ג'וני לפתוח את הבוקר.

לכל אדם יש מספר רגעים קצרים בחיים, שבהם הוא נותן לעצמו סוג של צ'ופר, כמין דרך עידוד, לעיתים אפילו לא מורגשת, כדי להמשיך את היום בנוחות. אצל רון הרגע הזה היה בדרך כלל בבוקר, כשעלה על ההארלי שלו במטרה להגיע לעבודה. כן, רון היה נוסע כל יום על האופנוע הזה, שיוצר קרוב לודאי לפני 40 שנה, והצ'ופר שלו בעצם היה צ'ופר אמיתי. אמנם, מקום עבודתו של רון לא היה במרחק עצום מדירתו אך הקילומטרים הספורים שרכב עליו נתנו לו את הסיפוק היומי, שככל הנראה, לא קיבל מאף בחורה שאסף לדירתו מדי ערב. לך תבין אהבה ראשונה.

באותו ערב רון יצא כמנהגו לבר התל-אביבי הקבוע, והתחיל בטקס. הוא היה חונה את ההארלי, מוריד את הקסדה (הארלי) מסדר את המגפים (הארלי) ונכנס לאורך הבר בצעד בטוח, נותן לסביבה לספוג את נוכחותו. הוא ניגש לבר כאשר הבירה כבר מחכה לו בליווי קריצה מהברמן, וממתין לבאות.

 

אם הכניסה של רון הייתה מרשימה, אז היא הייתה כלום לעומת כניסתה של הבחורה הבלונדינית שהופיעה לפתע בדלת הבר. שתיקה כבדה נפלה במקום, וגרמה הרגשה מוזרה בהתחשב שהמקום מספר שניות לפני כן היה גועש וצוהל. היא נעמדה ליד הבאר, מביטה בעין בוחנת על כל היושבים, כאילו מחפשת מישהו, או משהו. היא החלה לנוע באיטיות, כלביאה, בוחנת את השטח כאשר עיני כל העדר מביט כלפיה, שוקלת את צעדיה הבאים בחשב רב. לפתע רון חש ביד עדינה אך נחושה על עורפו.

 

הוא הניע את ההארלי (מישל - כך קרא לה בין חברים) והחל את הטקס בשנית, טקס הדלקת המשואה, ו\או הנעת מישל לעוד סיבוב עם בחורה בטיילת תל אביב.

התרגיל היה ידוע, גז ברקס גז, הבחורה היושבת מאחורה נלחצת והידיים נשלחות לעבר גופו של רון, התשתית הייתה בנויה כל כך טוב, עד שרון חש את עצמו כאדריכל צמרת. הרברט סמואל היה מתגאה.

 

בפינת רחוב קטנה, לחשה לו דבר מה באוזן. רון, שהיה מתורגל בידיעת הארץ הנשית, החל להביע את כישרונו האומנותי לכבוש גם את הבחורה הזו, מהר מאוד גילה שאין הוא צריך להתאמץ כלל. והדרך לעבר דירתו היה תרתי משמע, סלולה למכביר.

 

בוקר חדש פצה את אורו דרך תריסי החלון הישן. רון התעורר בדירתו התל אביבית כמדי כל בוקר, וניגש לצחצח את השיניים. מתנדנד כרגיל, מחפש את זוגתו המהממת.

לכל אדם יש מספר רגעים קצרים בחיים, שבהם הוא נותן לעצמו סוג של צ'ופר, כמין דרך עידוד, לעיתים אפילו לא מורגשת, כדי להמשיך את היום בנוחות. כך מסתבר חשבה גם הבלונדינית, שכן, מפתחות האופנוע כמובן נעלמו איתה, ומישל מסתבר כבר לא הייתה שם. המגפיים והקסדה ישבו מיותמות בפינה, חסרות כל טעם ומיותרות ללא אחותן הגדולה.

רון התיישב בספה שלו, המום מעומק העניין, המום מהלילה, ובעיקר המום מכדור השינה, שהכניסה לו הבלונדינית במשקה בערב הקודם. רון קם, וזרק את בקבוק הג'וני שלו לפח. מבולבל הוא ניגש לשולחן והרים את העיתון היומי. מהעיתון נפל פתק קטן ובסופו נשיקה באמצעות אודם. "תודה על לילה נפלא, מצטערת. מישל".

ביד רועדת פתח רון את העיתון, והחל מביט במדור הטוסטוסים.

 

מסקנה: אתה נותן לבחורה אצבע, והיא לוקחת את כל הג'אנט.

 

אבי .פ.

 

*מוקדש למחקר של בלו ג'יי.

[Guest AKICHU]

אני בזמני, אני עתיקה, הייתי מכורה לרומני כיס שנקראו פטריק קים, ביל קרטר ורינגו, אני ממליצה לכולכם להתענין בזה, אבי משוש חיי אתה בסגנון, אבל צריך להוסיף קצת יותר מין והנה אתה מחזיר את ספרות הכיס לחיים

אירית