Nigel Roebuck ודעתו על התקופה הטובה ביותר של הפורמולה-1

[דובי מילר]

לכל אחד יש את הדעה שלו לגבי התקופה הטובה ביותר של הפורמולה-1.

חובבי הפורמולה-1 מחלקים את התקופות למשהו כמו עשורים שונים או תקופות שנקראות בשמות שונים.

SILVER ARROWS היא התקופה שלפני מלחמת העולם השנייה 1934-1939 והקרבות שבין מרצדס לאוטו-יוניון.

שנות ה-50 אופיינו בתחילת האליפות הרישמית של הפורמולה-1, 1950 ובעיקר כתקופתו של פנג'יו .

בהמשך הגיעו שנות ה-60 ונפח והספקי מנוע נמוכים יחסית ואז לקראת סוף שנות ה-60 הגיע דור הקוזוורט ופיתוחי השילדות שהביאו למהפכה האוירודינמית.

עידן הטורבו שהחל בסוף שנות ה-70 הביא עימו משהו אחר וגם הרבה עניין.

סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, מבחינתי לפחות , גרמו לעניין בגלל איירטון סנה והקרבות שלו מול פרוסט.

כמובן שעם מותו של סנה החלה תקופתו של מיכאל שומאכר, בתחילה בבנטון ולאחר מכן השליטה האבסולוטית כמעט במדי פרארי.

 

Nigel Roebuck , המאסטר לענייני פורמולה-1 מביע את דעתו בעניין לנוכח שאלה שנשאל בטור הקבוע שלו באתר של AUTOSPORT ומגיב בהתאם.

 

תהנו

דובי

[דובי מילר]

The 'golden age' of Formula One? It depends on your point of view, and on the parameters involved, doesn't it? If technology is your god, for example, then you would have to say that the golden age is right now; if racing is what counts most, on the other hand, right now is anything but a golden age.

 

We all tend to love the era which first drew us to F1, I think, and in my case that was the 1950s, when I was a young kid. To this day, I think the most beautiful F1 car of all time (closely followed by the 1967 Eagle-Weslake) was the 'long nose' Maserati 250F of 1957, as driven by my childhood hero, Jean Behra, and - overwhelmingly - by Juan Manuel Fangio.

 

To see Fangio's 250F in a four-wheel drift, being steered on the throttle, was something that made a huge impression on me, and I've never forgotten it. To my mind, the last front-engined F1 cars were the most striking, the most elegant, ever to grace our sport, so if that is an important factor in your thinking, that era must be considered a golden age.

 

Undoubtedly, too, the 1930s, when Mercedes and Auto Union were rampant, must also be thought of that way. The cars were brutal, rather than beautiful, with immense power and almost no grip, and the drivers were beyond heroic.

 

Some have a soft spot for the 1.5-litre F1, which ran from 1961 to '65, but for me the cars were too tiny, too underpowered, and I much preferred the 3-litre F1 which followed. A lot of people consider the 'golden age' to have been the late '60s and '70s, when the Cosworth DFV held almost complete sway, and chassis innovation - particularly from a genius like Colin Chapman - was what you needed to get ahead.

 

If I had to make a choice, though, I would go for the 'turbo era', pioneered in 1977 by Renault. Through most of the 1980s (until '88, anyway), we had an emphasis on horsepower which I found completely intoxicating.

 

It was annoying when fuel, and then boost, restrictions were introduced, turning many races into 'fuel economy' events, but to see Ayrton Senna in qualifying, with as much as 1500bhp - and one-lap qualifying tyres - to work with was something quite incredible. The lamented Denis Jenkinson, with all his experience of motor racing, said this was his favourite era, and I'll go along with him.