מפגש עם חבר ישן

נמרוד רחמימוב · ב-20 לאפריל, 2013

מתישהו בשנת 1990 החלטתי לקנות ג'יפ.

היינו אז די צעירים ודי דלפונים, היה לנו אוטו גרוטאה אחד שנזקק להחלפה ולא היינו צריכים בכלל שני, לא היה לי מושג בנהיגת שטח, רוב הנסיעות שלנו היו בעיר, וגרנו בירושלים עם חורף אימתני ותינוק קטן, כך שללא ספק זו היתה החלטה הגיונית ביותר.

באותה התקופה, ג'יפ היה אחת משלוש אפשרויות: לנדרובר דפנדר, סוזוקי סמוראי, או CJ שקראו לו סיקס אפילו אם היה 5 או 7 או 8. סוזוקי היה עלבון לגבריות, לנדרובר היה יקר ונדיר, אבל סיקסים היו בלי סוף ובזיל הזול. רובם יוצאי כוחות הבטחון/קיבוץ/החברה להגנת הטבע עם ברזנט קרוע, קילומטראז' גדול וחורי חלודה גדולים לא פחות. היו בודדים יוצאי הבטחון של אלעל שראו רק חיים שלווים בנתב"ג, ולהשיג כזה היה כמו לזכות בפיס.

בצבא הייתי רוב הזמן בשטח דווקא, אבל לא נהגתי בעצמי. בינינו, בחילות השדה גם נהגים מקצועיים לא יודעים נהיגת שטח כמו שצריך, וגם לא היה מי שילמד. אינטרנט עוד לא היה, אז עשיתי מנוי על מגזין four wheeler, הזמנתי מחו"ל ספרים רבים על נהיגת שטח וכך למדתי שחיה בהתכתבות: זחילת סלעים, נהיגת חולות, חציית ביצות ונהרות, בלימה נכונה בירידה, אופן השימוש בכננת ועוד ועוד. כשהרגשתי מוכן, הלכתי לקנות ג'יפ.

אחרי חיפושים רבים, מצאתי אותו: CJ6 מודל 1978 עם מנוע 258 (הגדול והרצוי) ששירת בתעשיה האווירית בתפקיד לא ברור. הרבה הוא לא הספיק לעשות שם, כי הקילומטראז' שצבר היה נמוך להפליא. לצערי הוא אוכסן כנראה בחוץ, כי כמו אחיו ממג"ב או גולני הוא היה חלוד למדי. מסיבה עלומה היתה מאחור ערימה של קש מדיפה ריח חד-משמעי של שתן מן הצאן, וזוג הכסאות היה קרוע וקשה כמו אבן. את הג'יפ קנה ממכרז סוחר מכוניות, ואחרי מיקוח עקשני שילמתי לו בדיוק מה שביקש מההתחלה - 4500 ש"ח טבין ותקילין.

מיהרתי הביתה להראות את הרכש החדש לאשתי. היא נכנסה לג'יפ, ישבה על הכסא הקרוע, הסתכלה מסביב, ריחרחה בחשדנות, ושתקה בקרירות. יצאנו לסבוב היכרות בשכונה. דרך פתח האוורור בגג אפשר היה לראות את הכוכבים בשמים, ודרך הרצפה את האספלט החולף. ריח עשן פליטה ושמן מנוע שרוף החליפו את שתן העיזים, אבל היא המשיכה לשתוק. הג'יפ קפץ בעליזות על כל חור קטן בכביש, ובסבובים נטה בצורה מוגזמת לצדדים. שותקת. "איך?" שאגתי בנסיון להתגבר על רעש המנוע, הרוח וכרכושי קבינת המתכת. היא הסתכלה עלי ושתקה. בסוף כשהגענו בחזרה הביטה בי במבט מקפיא ואמרה: הרבה מכוניות שקנית בעבר לא אהבתי, אבל הבנתי למה קנית. הפעם, אני גם לא מבינה.

הג'יפ דווקא לא נעלב. הוא גם לא התרגש מעקומת הלמידה שלי. הוא נסע טוב בשדות:

הוא נסע טוב בשלג:

יצאנו יחד לאירועים:

ולפעמים שקענו קצת בבוץ:

היינו חבורה מגובשת, ובמשך שנים טיילנו יחד כל חודש ברחבי הארץ מהחרמון ועד אילת. אפילו ליוון הגענו. דבר לא הפריד ביני ובין הג'יפ, עד מעלה מחמל.

למי שלא מכיר, מעלה מחמל זה אם-כל-המעלות. הוא יוצא ממכתש רמון, ומשלב תלילות, אחיזת קרקע גרועה, בורות עמוקים ממהלך המתלה, ובסופו מדרגות סלע אימתניות. אנשים שפויים עולים ממעלה נוח, שכשמו כן הוא. אני החלטתי שאחרי ארבע שנים של אימונים, הג'יפ ואני מוכנים לאתגר.

החברים עלו מסביב, וחיכו למעלה עם המצלמות. כמו לקהל במלחמת שוורים, הסוף היה ידוע להם מראש אבל רצו לראות את השחיטה עצמה. רותי דווקא האמינה בנו, ונשארה בג'יפ. ההתחלה היתה טובה:

וגם ההמשך:

אבל ממש ממש לקראת הסוף, איבדתי את הצמיג האחורי:

להחליף גלגל בזויות כאלה בלתי אפשרי, וגם למשוך למעלה לא פשוט:

זה לקח כשלוש שעות של התקדמות איטית, צעד אחר צעד. כל הזמן הזה הג'יפ היה מונע, מנסה לעזור ככל יכולתו עם הגלגלים הקדמיים. בסוף הגענו למעלה, החלפתי את הגלגל, ועלינו על הכביש. נתתי גז, הג'יפ האיץ יפה כדרכו, ופתאום היה "בום!" גדול, ואיבדתי את כל הכח. עצרתי בצד, וחשכו עיני: כל שמן המנוע היה על הכביש, ובבלוק היה חור גדול ומטפטף דרכו ירק המנוע את הטלטל הקדמי ביותר.

הג'יפ חזר בגרירה, והחלטתי לא לתקן אותו. קניתי CJ6 חדש יותר, ובתמורה לג'יפ הישן התקינו לי במוסך מזגן בג'יפ החדש - תוספת מבורכת ולא מובנת מאליה באותה תקופה. בהמשך היו גם שתי סופות, ובסוף טנדר מגנום 4X4 שאיתנו עד היום.

שנים תהיתי מה עלה בגורלו של הג'יפ הראשון, וכיצד סיים חייו. היו לי הרבה זכרונות ממנו, ואפילו רותי זכרה אותו בחיבה ונוסטלגיה. הנחתי שכמו רבים מחבריו הוא חלק מבניין בסין או החליד למוות באיזה חצר. אתמול במפגש השפלה ראיתי ג'יפ ותיק ושבע קרבות. הוא הזכיר לי את הג'יפ שלי כי למרות ההשקעה שניכרה עליו, הוא לא היה רכב מלוקלק לשואו אלא סוס עבודה אמיתי. הסתכלתי על הלוחית, ולא האמנתי למראה עיני: זה הוא!

משיחה עם הבעלים הנוכחיים התברר שכנראה למכוניות באמת יש אישיות. גם הוא חושב שלג'יפ הזה אופי מיוחד, ולכן (בניגוד אלי) ממשיך להשקיע בו ללא כל הגיון כלכלי.

סיפרתי על זה לרותי. היא הסתכלה עלי במבט חשדני ואמרה:

- אני מקווה שלא קנית אותו.

- אני? מה פתאום? למה אני צריך עכשיו ג'יפ? (חוץ מזה, הוא לא היה מוכן למכור).

נמרוד