כתבתו של יעקב צלאל

[דני לוי]

יעקב צלאל 01.07.2013 – יותר משבועיים עברו מאז גווע רעש מנועי פרארי מול חומות העיר העתיקה ומאז אף ציוץ של מנוע מרוצים לא נשמע בארץ. אמנם, יש מי שתולים בארוע החד פעמי תקוות לתחיה של ספורט מוטורי ישראלי, אולם הקשר בין פורמולה ירושלים לבין קידום הספורט המוטורי הישראלי, אינו הדוק יותר מאשר הקשר שבין שמו התעמולתי של האירוע, "The Peace Road Show" לשלום המיוחל עצמו. הכל פרופגנדה (כך היה גם בשנות ה-30', אבל אז הפרופגנדה התבססה על מכוניות מרוץ אמיתיות ומופלאות שלקחו חלק במרוצים בלתי נשכחים).

בין המברכים הרבים של הארוע, שנכחו בו יותר מ-200,000 איש לפי הערכות שרווחו אחריו, היו גם פעילים רבים בספורט המוטורי, שרק לא שמו ליבם לעניין אחד: כאשר הממסד הישראלי רוצה שמכוניות מרוץ ייסעו ברחובות הערים – הן יסעו; וכשהוא לא רוצה, כפי שהמצב הוא בדרך כלל 364 ימים בשנה, הם לא יתחרו גם על מסלולים יעודיים.

אשמת עסקני הספורט המוטורי

עסקני הספורט המוטורי לא יכולים להאשים בכך אף אחד, למעט את עצמם. הדרך המפותלת והנפתלת שהם עברו כשיזמו ותמכו בחקיקתו של חוק הנהיגה הספורטיבית, שהתקבל כבר לפני 8 שנים, קברה לא את הספורט עצמו, הוא הרי כמעט ולא היה כאן קודם לכן, אלא את הסיכוי שאי פעם יתקיים במדינה ספורט מוטורי, לכל הפחות באופן נרחב ועל ארבעה גלגלים ובתמיכה ובחסות של גופים מסחריים משמעותיים.

החוק הוא גרוע, משום שבמקום להתיר את העיסוק הוא אוסרו וכדי לאסור את קיומו באופן חוקי, אפילו הוקם גוף, הרשות לנהיגה ספורטיבית, הפועלת במסגרת משרד התרבות והספורט. בכל מדינה תרבותית מעורבות ממשלתית בענף ספורט כלשהו נפסלת על הסף משום שהיא נוגדת אמנות בינלאומיות. למעשה התערבות כזו של המדינה בספורט מחייבת את סילוקה של אותה מדינה מזירת הספורט הבינלאומי באותו ספורט. הדבר נכון גם לישראל, שבה התאחדויות ואיגודי הספורט הם עצמאיים גם כשהם זוכים לתמיכה כספית ממשלתית. אולם הממשלה אף פעם אינה מעורבת בקבלת תקנות, הוצאת אישורים ויזמות בתחום הספורטיבי וזאת מטעמים רבים, שהעיקרי שבהם הוא שהיא, כלומר הביורוקרטיה הפועלת בשמה, אינה מבינה ואינה מתאימה לעשות זאת.

[shugiflex]

מצער ואף מקומם שנושא הספורט המוטורי מתקדם כל כך לאט. כל כך הרבה השתפר במדינתנו הקטנה בעשורים האחרונים, אך נושא זה נשאר מאחור.