בדיקות קניה לרכב - אז והיום.

[חן פרחי]

מאז ומתמיד מכונית היתה מוצר יקר יחסית, ההוצאה הכספית הגדולה ביותר אחרי דירה.

לצד קוני מכוניות חדשות, לאחר שהוסרו חסמי היבוא בתחילת שנות ה 60' מחשש לאבדן מטבע זר, תמיד היו רוכשי מכוניות משומשות.

מאחר ומדובר היה בהוצאה כספית ניכרת, היו הקונים מעוניינים לבדוק את המכונית המועמדת לקניה.

על פי רוב המועמדת לקניה היתה נלקחת, בהסכמת שני הצדדים, למוסך שאותו הכיר המוכר, וזה מצידו העיף מבט במכונית, ללא כל מחויבות, והיה אומר לקונה אם כדאי לו להמשיך הלאה.

משם היו ממשיכים לפחח, שיעיף אף הוא מבט ויראה שהמכונית לא עברה תאונה.

בתחילת שנות ה 60' החלו להופיע לראשונה מחירוני רכב, על ידי השמאים אפרים מוהר ויצחק לוי, ולראשונה נקבע למכוניות הנפוצות בשוק ערך, שנבע מביקוש והיצע, לצד שם טוב וסטיגמות כאלו ואחרות.

יבוא מאסיבי של מכוניות לארץ החל רק בתחילת שנות ה 60', ולמעשה רק באמצע שנות ה 60' החל להיווצר שוק יד שניה משמעותי, מה שיצר ענף חדש - סחר במכוניות.

נפח העסקאות גדל משמעותית, ולכן מכוני הרישוי השונים פיתחו ענף חדש - בדיקות קניה לרכב, שאמורות היו להחליף את הביקור אצל המכונאי והפחח, ולתת בנוסף סוג של אחריות לקונה.

בדיקות הקניה כללו בדיקת המרכב והשלדה, ולא מעט מכוניות היו עדיין מצויידות בשלדה של ממש, ומצבה המכאני.

הקונה והמוכר היו מגיעים למכון הבדיקה שהיה צמוד למכון הרישוי, ופותחים הזמנת בדיקה.

ראשית, היה נבדק המנוע.

הדחיסה היה נבדקת על ידי פירוק המצתים, אחד אחרי השני, לאחר שסליל ההצתה נותק.

הקונה היה צריך לנסות להניע, ומד הדחיסה היה מראה את הערך - סביב ה 150 PSI במכונית תקינה.

ערך גבוה מנתוני היצרן היה מעיד על פיח בראש המנוע, מה שהיה גורם להעלאת יחס הדחיסה.

ערך נמוך העיד כמעט תמיד על מנוע "עייף" ואובדן הספק.

נפילת לחץ נבדקה על ידי חיבור מכשיר מיוחד למצתים שפורקו, שילוב להילוך רביעי ונדנוד משמעותי של המכונית קדימה ואחורה.

במכונית בעלת תיבה אוטומטית היה מוחדר לחץ אוויר לחור המצת, ובדיקת דליפת הלחץ היתה נותנת את התוצאה.

בדיקת הדחיסה (קומפרסיה) היתה צריכה להראות תוצאה שווה ואחידה בין הבוכנות, וקרובה ככל האפשר לאופטימום, ואילו בדיקת הלחץ ההפוך היתה אמורה לעמוד על דליפה סביב ה 4% לערך.

תוצאה של מעבר ל 8% העידה על מנוע שצורך שמן, או מה שמכונה מנוע עייף וגמור.

את מצב המנוע במכוניות בעלות גל זיזים תחתון היה קל למדי לבדוק לבד - פתיחת מכסה מילוי השמן כשהמנוע חם והוצאת מדיד השמן, כשהמנוע פועל.

יציאת אדים סמיכים היתה מעידה על מנוע עייף, וחסכה את הצורך בבדיקה.

שלב הבא היתה כרוכה בירידת הבוחן לבור הבדיקה.

שם היה בודק את המרכב והשלדה ביסודיות, ואם התגלו סימני תאונה, היה קורה לקונה ומראה לו בדיוק היכן תוקנה המכונית.

אם היית שומע "וואאו, מי הקונה?", הייתי יודע שעליך לעבור הלאה..

בדיקות רבות היו מיסתיימות בשלב הזה.

אם הכל היה תקין, הבוחן היה יוצא לנסיעת מבחן, שהיתה חיונית, מכיוון שרק כאן יכול היה לבחון את תיבת ההילוכים, המצמד והבלמים, כמו גם את פעולת המיתלים.

לא היתה שום אינדיקציה לפעולתה של תיבת ההילוכים האוטומטית, למעט נסיעת המבחן.

אחרי שהבדיקה היסתיימה, היו עולים הקונה והמוכר לקומה שניה, לחדר צר שבו טרטר מזגן חלון, ובו היה הבוחן מסכם בכתב יד בלתי קריא בעליל על פי רוב, את רשמיו מהמכונית, תוך שהוא מסביר לקונה את מצבה של המכונית.

היה משעשע לראות קונים שלא היה להם מושג קלוש, מסתובבים עם הטופס המשורבט והמלוכלך ומחפשים מישהו שיסביר להם..

לא היתה שום נוסח אחיד ולא היו דרגות פגיעה שונות בכל מה שקשור למרכב.

טופס הבדיקה היה נקודת מיקוח בין הקונה למוכר.

באמצע שנות ה 80' פיתח יונה בן דוד ז"ל שיטת בחינה חדשנית, שלראשונה בדקה את הספק המנוע על ידי הרצת המכונית על גבי מתקן ייחודי שהורכב מזוג גלגלי מתכת.

המתקן בדק את הספק המנוע, פועל יוצא של מצבו ושל המערכות הנילוות - הצתה ודלק.

סיכום המבחן הודפס במדפסת (סיכות כמובן) ונראה קריא בהרבה.

בסוף שנות ה 90' פירסם משרד התחבורה קובץ הנחיות מחייב ואחיד לבדיקת רכב, ולראשונה נקבעו דרגות חומרה שונות למצב המרכב - שולית, קלה בינונית וחמורה.

נוספה אינדיקציה למצב המנוע, על ידי התנגדות המצבר בניסיון ההנעה - עומס גבוה מעיד על דחיסה גבוהה, וההיפך.

הספק המנוע בגלגלים חושב כדי לפצות על אובדנים במערכת ההנעה והבלמים נבדקים כמו במכון רישוי.

מה שנותר היום כאז אלו הכסתח"ים של מכונית הבדיקה, כדי להמנע מתביעות.

האמת, שערכן של הבדיקות המכאניות אינו גבוה - המכוניות היום כמעט שאינן סובלות מבלאי מצטבר, והיום הרוב הוא בבחינת "עובד לא עובד", אבל עדיין נותרה בדיקת המרכב שחשובה לרבים, מה גם שהמבנה הקורס של המכוניות המודרניות גורם לכך שכל פגיעה, גם קלה גורמת לנזק בקורות האורך, מה שמכונה "קצה שלדה".

[menir1]

לדעתי, היום הערך המוסף היחיד של מכוני הבדיקה היא בדיקת המרכב. אני מוותר על הבדיקה המכאנית כי לרב היא לא שווה את הנייר שהיא כתובה עליו. מעדיף לפנות למוסך מומחה ולבקש את תיק הטיפולים של הרכב.

[vladclar]

לפעמים גם בדיקת מרכב לא מדוייקת - בזמנו לקחתי לבדיקה במכון ( מומלץ בפורום ) רכב שידעתי מראש שהוחלפה בו דלת ( היה רשום בתיעוד הטיפולים ), והבודק במכון לא הבחין בכך.

[חן פרחי]

אם הוחלפה הדלת בשלמותה בדלת מפירוק, אף אחד לא יכול לעלות על זה.

וזה גם אינו אמור אמור לפגוע בערך המכונית.

[sperial]

חן - אני לא מתיימר להתקרב לידע האנציקלופדי שלך בתולדות הרכב.

 

אבל עד כמה שאני זוכר (ומדובר בתקופת הילדות שלי) התהליך במכוני הבדיקה היה הפוך: תחילה היו מכונים לבדיקת רכב לקראת קניה, ואלה קיבלו על עצמם גם את משימת המבחן השנתי, כאשר זה עבר הפרטה אי ש בסביבו 1970.

[חן פרחי]

זה היה די במקביל, וזה ניתן כבונוס למכונים לאור הריווחיות הנמוכה של מבחני הרישוי.

[vladclar]

אם הוחלפה הדלת בשלמותה בדלת מפירוק, אף אחד לא יכול לעלות על זה.

וזה גם אינו אמור אמור לפגוע בערך המכונית.

היו סימנים של פירוק הדלת, וכאשר אמרתי לבוחן, הוא ניגש שוב לרכב ואז ראה שהדלת הוחלפה. ברור שאין ירידת ערך, זאת רק דוגמה שלא תמיד הבדיקה מדוייקת.

[RK]

הבדיקות אכן לרוב שוות בעיקר לעורכיהן. המכוני תהראשונה אותה קניתי בעצמי, אלפא 146, קיבלה איבחון של קורוזיה בבלוק. לא התייחסתי לזה יותר מדי וקניתי. לאחר כ-5 שנים נתפס המנוע ופורק. לא היה מ"מ קורוזיה על הבלוק, והפכתי אותו מכל כיוון כדי לחפש. לכן, כמו שכתב חן, הולכים למוסך שסומכים עליו ולפחח שסומכים עליו.

[חן פרחי]

יותר מזה - אין כמעט בלאי מצטבר במכוניות בנות זמננו.

מכונית עם נסועה של 40K תוציא בדיוק את אותן תוצאות של מכונית עם 100K, לפחות בכל מה שקשור להספק המנוע והמערכות הנילוות.

לאקטרוניקה אין בלאי; או שמחשב פועל או שלא, אין באמצע.

הדרישה ההולכת וגוברת לספר טיפולים מסודר הורידה מאד את הסיכוי לזיוף מונה המרחק.

כך שבעצם נותרה רק בדיקת השלדה.

[yossiaviel]

הכסף שהרוכש מבזבז על הבדיקה, או יותר נכון, עלות הבדיקה של התאונות או השילדה, היא מהווה כמעט את רוב התשלום כיום, שנגבה, במכונים הללו.

הרבה אנשים סומכים על מכוני הבדיקה, מאשר על פחח טוב שהם מכירים, או אחד עם שם ידוע.

אפשר בקלות לחסוך את הבדיקות הללו, על רכבים שנמצאים במסגרת האחריות יבואן, שעברו את הטיפולים במורשה.

[davemustaine87]

לא שאני מסכים עם הבדיקות האלה. רובן הגדול זה סתם קשקושים וכסת"חים שלא אומרים כלום לאף אחד.

 

העניין שכול השטויות האלה עולות לי 500 שקל אבל מורידות עוד 2000 מהמוכר.

[audiR8]

התיאור שלך את בדיקות העבר זהה לחלוטין לחוויה שקיבלתי בבדיקת האופנוע שלי לפני כשנה.

הבדיקה נערכה במוסך אופנועים. בדיקה ידנית ומקיפה של כל המערכות, הרכיבים והשלדה.

בסיום, רכיבת מבחן וסיכום מסקנות הבדיקה בחדרון קטן, בעט, על דף נייר. כולל הערכה של אורך חיי רכיבים מתכלים (צמיגים, שרשרת וגלגלי שיניים) ועלויות מוערכות ליישור קו.

לאחר שנה של בעלות אני יכול לומר שלא נתגלו תקלות שלא צוינו, וגם מה שצויין שרד מעבר להערכה (אבל טוב שצוין) ובאופן כללי התקבלה תמונה טובה ומקיפה בהרבה מאשר זו המתקבלת במכוני בדיקה לרכבים.

[Or05230]

אם הוחלפה הדלת בשלמותה בדלת מפירוק, אף אחד לא יכול לעלות על זה.

וזה גם אינו אמור אמור לפגוע בערך המכונית.

סימני הברגה על ברגי הדלת , קל מאוד לזהות - ברגים שלא הוחלפו יהיו צבועים בצבע המקורי ללא שום סימן, ברגע שתתחיל לפתוח את הבורג הצבע ישתפשף וירד .

[discoTD5]

ראשית - אחלה סקירה.

שנית - אז תסבירו את התשובות שמקבל פות"ש הזה. אם היכולת לבדוק שחיקה במנוע היא כל-כך קלושה - על סמך מה ממליצים לבנאדם לעזוב רכב ששאר הבדיקה שלו נחזית להיות תקינה? (כמובן שהוא חייב לעשות בדיקה מטעמו ולא להסתמך על הבדיקה של טרייד מוביל)

[Haim_gds]

נפילת לחץ נבדקה על ידי חיבור מכשיר מיוחד למצתים שפורקו, שילוב להילוך רביעי ונדנוד משמעותי של המכונית קדימה ואחורה. הכוונה היא שהמנוע הסתובב? הרי אם הבוכנה עוברת שתי פעימות אז אחד מהשסתומים נפתח ואז אין משמעות לנפילת הלחץ בצלינדר.

במכונית בעלת תיבה אוטומטית היה מוחדר לחץ אוויר לחור המצת, ובדיקת דליפת הלחץ היתה נותנת את התוצאה. ותמיד חשבתי שזו הבדיקה הסטנדרטית.

תודה חן, מעלה נשכחות... בכל מקרה אשמח להסבר טכני אם אם אפשר.