באופן די מפתיע (אותי לפחות), ה205 שלי מושכת מדי פעם תשומת לב חריגה.
קצת לפני הקיץ האחרון, אני עומד בפקק ביציאה מהעבודה.
מדובר בפקק של 10 דקות, שנגרם בגלל שמשהו כמו 600 כלי רכב מנסים לצאת בפרק זמן של 10 דקות דרך כביש דו-סיטרי וחד-נתיבי שבסופו כיכר (או בקיצור, למי שמכיר, הפקק של תא"ע כל יום בשעה 16:00).
אני מתחיל לנוע לאיטי בפקק, ומזהה טיוטה קורולה מהדור השני שנמכר בארץ מתחילה לעקוף על השוליים מימין. אני כבר רגיל לחארות כאלו, ובדרך כלל מסתפק בחלומות על משפט שדה. הפעם - הקורולה נעצרת לידי ושני פרצופים מזרחיים משהו סורקים את הרכב כאילו מדובר בלמבורגיני.
תוך פחות מחצי שניה הם מתחילים איתי במשא-ומתן מהיר ואפקטיבי.
"מה המחירון שלה?"
"בערך 13 אלף, למה?"
"אני מחפש את כזאת לחבר שלי. אני נותן לך עליה 10!!"
"לא מוכר בפחות מ15"
"15? אתה גמיש במחיר?"
"לא, הרכב במצב מדהים"
בשלב הזה החבר שישב ליד הנהג יוצא מהרכב, ומתחיל לסרוק הקפית את הרכב. כנראה מחפש את המדבקות של No Fear על אחת השמשות.
כשהוא חוזר לרכב, אני מתחיל להתקדם לעבר סוף הפקק. שני החברים חושבים וחושבים, וחוזרים אלי לקחת את המספר.
מיותר לציין שלא קיבלתי מאז שום שיחת טלפון מפתיעה.
עוד אחד, לא בדיוק סיפור מכירה.
שבוע שעבר נתקעה ה205 בתחנת דלק בהרצליה. מוצאי שבת, האווירה ברכב מדהימה ואני בדרך לנתניה. מוזיקה שקטה, מזגן נעים והכל בסבבה. רק להגיע ונתניה כבר והכל יהיה מגניב
קצת אחרי הרצליה נדלקת נורית הטעינה. אין טעינה, אין מזגן ואין איך לנסוע.
האווירה נשלחת לנתניה במונית, אני נשאר עם ה205 ומחכה לגרר. מזל שיש ביטוח גרירה
מגיע הגרריסט, מעמיס את הרכב שלי ומתחיל תנועה למרכז. איזה כיף שהיה לו את כל הדרך מהרצליה דרך המרינה ("יש שם איזה רנו שנקרע לו הרצועה. שניה אני מסדר לו") ודרך חולון ("שניה גבר, אני רק מניע אותו עם כבלים") לשכנע אותי למכור את ה205 לפירוקיה של אחיו בשטחים. מסתבר שאחיו מפרק הרבה ביג'ו, ומוכן לשלם כמה מאות שקלים טובים לכל רכב שמגיע. מיותר לציין שויתרתי על הרעיון.