אני חילוני גמור אבל את אשתי הכרתי בגיל 17, שנתיים אחרי שהחליטה לעזוב בי"ס לבנות, להתחיל ללבוש מכנסיים ולהפסיק להאמין בו.
היא עשתה את הצעד אחרי שכמו נערה בת 15, שאלה שאלות והתשובות לא סיפקו אותה.
ההורים שלה, פולנים טובים, עברו משבר קשה עם הדבר. אמא שלה היתה חרדה מה יהיה עם הילדה, אבל גם מה יגידו בשכונה. אבא שלה תמך בילדה, בהתחלה בשקט ולאט לאט באופן מוצהר.
לזכות הוריה, אני יכול להעיד שהם עברו תהליך השלמה וקבלה מלאים וגם ברגעים שהיו מחלוקות, הם היו ונשארו אנשים מקסימים.
היום אנחנו מקיימים בית חילוני למהדרין אבל במטבח יש ארבע מגירות שלא נפתחו מעולם - אחת לסט כלים וסכו"ם חלביים ואחת לבשריים.
אם ירצו, ההורים שלה (ואחות אחת שנשארה דתייה), הם מוזמנים להתכבד. כרגע הם מביאים את הכיבוד והסכו"ם ואנחנו מכבדים את זה.
הילדים, שביומיום גדלים באופן חילוני לחלוטין, חווים את חווית המסורת דרך סבא וסבתא ובני הדודים. הם מרוצים מזה וגם אנחנו (אני יותר, אשתי קצת פחות).
סה"כ, ב18 שנים שאנחנו יחד, הלך והתקבע (לאט לאט) מצב של כבוד הדדי וקבלת האחר, והיום אפילו אני, שרחוק מאוד מהעולם הזה, מאוד נהנה מנגיעות המסורת שיש לנו עם הצד שלה.
Sent from my SM-G930F using Tapatalk