שימלה!
על פניו, נשמע כמו עוד כפר הודי, מלא אנשים בכתום, הומלסים ברחובות ומוכטות מעופפות.
בפועל? מסתבר שזו עיירת הנופש של ההיי - סוסייטי של צפון הודו.
האוכלוסייה פה משכילה (פורמלית, לא פורמלית, אל תתחילו!), חלקם אפילו מקשקשים באנגלית בינם לבין עצמם. פעם ראשונה שאני יכול לנהל שיחה ולא לבקש מהם לחזור על כל משפט שלוש פעמים.
הרחובות רצופי חנויות, כולל מותגי בגדים בין לאומיים.
ההגעה לפה, לעומת זאת, הייתה הודית פרקסלנס. שני לוקאל באס, של 12 שעות כל אחד, בכבישים המלחיצים ביותר שיכולים להיות, בעיצומה של סופת ברקים מטורפת. למזלי רק באחד האוטובוסים ישב עלי הודי, ובשני הצלחתי לנמנם.
נפלתי למיטה במלון, ומרוב רעב וצורך בעוגן מערבי שיחזיר אותי להכרה, הזמנתי דומינוס. הארוחה היקרה ביותר שאכלתי בחודש וחצי האלו, והיא עלתה 25 שקלים. איזו הסתכלות שונה על כסף.
יותר מכל, העיר הזו עוטה על עצמה שכבה חיצונית עם יומרה אירופאית. עיר של 150 אלף איש, פרוסה על צלע הר, צבעונית ויפה עם נוף מדהים לסאב-הימלאיין כשיש ראות טובה.
מאוד מתויירת, אבל כמעט ורק תיירות פנים. מעטים הזרים שיש פה.
אסור לירוק ברחובות.
אסור לעשן ברחובות.
אסור לזרוק זבל ברחוב.
אסור להבעיר פחי אשפה.
שום קשר בין המקום הזה להודו. ובאותה נשימה, שום קשר בינו לביני. ממילה יש לי בירושלים, למה לטרוח?
חוויה נחמדת, וסוף סוף מצאתי בית קפה שמזמין להשאר בו אחרי החלק הפרקטי.
השלב הבא? עמק קינור או ספיטי.
שמועה מעניינת שדורשת העמקה -
בחור שישבתי איתו אתמול טוען שקנה עדשה של קנון, 50 מ"מ L 1.2 ב14000 רופי (850 שקל...), וזה למרות שהמחיר הרשמי הוא מחיר לתייר, ודומה למחירים בארץ. אם כן, יש לי סיבה טובה לחזור לדלהי (בנוסף לטיסה לארץ).
טוב, אני מריח את הפיצה בייקון ופטריות שלי מגיעה, אז ביוש.