קסר דווי, אלמורה, אוטרקנד.
התעוררתי בזריחה, כשבזרועותיי ארגנטינאית נפלאה, יצאנו החוצה להכין מסאלה אל מול הרי ההימלאיה הנחשפים. הטענה היא שאפשר לראות מכאן את האוורסט ביום טוב.
לכל הכיוונים, עד האופק, כל שהעין רואה הוא הרים וגבעות ירוקים יותר ופחות. חלקם מנקודים בכפרים צבעוניים, חלקם פראיים וקוראי תיגר. רק חסר פטרודקטיל שידאה מעליהם, והסצנה מושלמת.
רבע שעה הליכה מהדירה (יוקר מחיה? אנחנו משלמים 400 רופי ללילה , שזה בערך 27
ש"ח, על דירה עם מטבח מאובזר, שירותים ומקלחת ומרפסת שמשקיפה להימלאיה) יש בית קפה עם נוף מדהים, אוכל מזעזע ומוזיקה ספרדית נעימה במערכת איכותית להפתיע.
אבל זהו, כמה אפשר??
עכשיו עולה השאלה, מי הבא בתור? דרמסאלה? או רג'אסטאן? או אולי בכלל נפאל?
הודו מפתיעה אותי.
הציפייה שלי הייתה למקום מלא רוחניות, כמו שאני תופס אותה (רוגע, תפילות, שירה, פעמונים, סבלנות וחיוך מתמיד). בפועל, הבאזז ברובה של הודו הוא תמידי, למעט כמה שעות חסד לפני הזריחה, הרוח מסתכמת ב-באבא ששם לך טביעת אצבע אדומה על המצח ומצפה לכסף, הסבלנות ניכרת בין צפצוף לצפצוף, ולרוב החיוך הוא כלי מסחרי.
נמאס לי להזיע קארי.
נמאס לי שהבתים נקיים כמו רחוב ממוצע בחיפה.
נמאס לי להתקלח בדלי.
נמאס לי שאי אפשר לשקוע בהגיגי - קקי כי אתה עומד.
נמאס לי להרתיח מים לבישול.
בא לי שווארמה!
אבל כיף פה, ובהחלט חוויתי.
הלכתי לראות מה כתוב בפרק הבא של הלונלי פלאנט.