Talgaz

על ההסתדרות, קצת מצפון ללב המפרץ, מצד ימין. חנות של גלגלים וגלגלות.

לי יש אחת כזאת בדיוק (רק עם דיקט 17,למשקלים גבוהים בהרבה), וזו הסיסטמה. לא רואה סיבה שפה זה לא יעבוד. ברגים / מוטות הברגה עם אומים כדי לתפוס את הגלגלים. אם המשקל לא מפוזר על הפלטה, אלא מרוכז באמצע, אפשר אולי לתקוע גלגל חמישי במרכז. נ.ב, גלגלים אני מוצא באיזור המפרץ בחיפה. לא מכיר מקומות בשאר הארץ.

אני לא רואה סיבה להגיע למשקל של 10-15 ק"ג לעגלה בלבד. דיקט 12 מ"מ, 60x60 ישקול להערכתי 2-3 ק"ג. אם אתה צריך משקל כולל של 30 ק"ג גם הגלגלים לא כבדים. פשוט להכנה, זול ויעיל.

שתי הערות לי אליכם - לוקו, את האטבים שים על התפר של הכתף. יפתור לך את העיגול בבטן (נהג מתחיל- העצה גם בשבילך!). אנלוגי, בגדים עדינים (שריגים, צמרים ושות) מומלץ לייבש בפריסה, ולא בתלייה! כל פין שעומד מאחורי ומצדדי, הוא העומד! אחת, שתיים שלוש.

ראש השנה וזה, בסדר. אבל גונבה לאוזני שמועה שהיום לפני אי אילו שנים יצאה לעולם אחת מאושיות הפורום. פרנקוס, שתמשיך להוציא לנו את המיץ ולהכניס להן הומור ופרופורציות לחיים על גלי האתר (אתר? אתר? מצחיק). שתדע רק גומי טרי, דלק נקי, אספלט שחור ושמיים כחולים.

חזרה בעולם האמיתי, שמרגיש לא מציאותי בעליל. עכשיו נשאר להתרפק. יש איזו תמונה או שתיים. וגם כמה ששוות עותק פיזי. איך? איך אני יודע מה הגודל המקסימלי כדי לשמור על איכות מלאה? האם נהוג לערוך תמונות לפני הדפסה (בור לחלוטין בעייני עריכה, אבל שמעתי משהו על התאמת צבעים בין המסך למדפסת וכאלה). איפה עושים את זה בזול? כמה יקר זה הזול הזה? המלצות, הארות והערות יתקבלו במשלוח עותק.

הפתרון של משלוחה נראה נפלא וחוסך הרבה כסף, אבל איך אתם מתמודדים עם העדר אחריות?

דלהי מרגישה כמו מדיח כלים. חם, רטוב ומלא קצף. ועל כן, אגבב. אציין בתחילה כי במהלך השעות האחרונות ישבתי וקראתי מההתחלה. גיבבתם לכם ערימה מכובדת. שמפו. לרגל יום השבת הקרב, החלטתי לחלוק מתכון ערב. ומאחר שבגיבוב עסקינן, אפתח בסיפור סיפור. יום שישי. חשוך מסביב, ושקט. רגוע, קריר ונעים. השמועה אומרת שאנשים מתאספים. ובהודו לרוב זה יתבטא במוזיקה או צ'ילומים. האפוסטרפי מוריד לי מהקטע. אבל מוזיקה תמיד נשמעת לי טוב. אני מגיע מצוייד בדג'מבה שבמקרה הכינותי מראש, שמח וטוב לב מגלה שצדקתי בניחוש. זוג מגטר, אחת מפרקשנת בכיף, וטורקי משוגע מנגן כמו נחש על דבר שלא נתקלתי בו (כלי מיתר טרפזי, מלא מיתרים מאורגנים בשלשות, מחזיקים מאוזן על הברכיים). ההתחלה איטית גישוש של הכרות, בודקים גבולות. מוצאים שיווי משקל. מוצאים קצב משותף. כלום לא מוגדר, הכל זורם ומפתיע. הגיעו שירים של שבת, שירי הודו מאולתרים על נגינה חופשית, מוזיקה טורקית וגם קצת ערבית. גם אהובה עוזרי נתנה הופעת אורח. עולים לרמות חדשות, אולי הסשן המוצלח ביותר שהייתי בו. מה הקשר? ארוחת בוקר! יושב לו מר טורקי, מבשל קפה. מרים עיניים, מחייך ומחווה שאצטרף. והקפה? קפה קפה. אולי זה כי חצי שנה לא בא שחור אל פי, ואולי כי פשוט ככה. במטרה לשמור על המניות בפורום - אשתף בסוד הטורקי. פינג'ן. אש קטנה. עדיפות למדורה. את הקפה שמים בפינג'ן לפני המים. ומקשקשים אותו שלא ישרף, עד שמפיץ ניחוחות נעימים. (א.ט - ניחוח הוא בהכרח נעים?). מוסיפים מים קרים. בוחשים איטי ועמוק, בלי לג'עג'ע את כל המסיבה. עד רתיחה. שומרים על כל הקצף! שמים כפית קצף בכל כוס, ועליה מוזגים א. הקפה. איזו הפתעה זו הייתה. עכשיו נשאר לנסות בבית. עכשיו נשאר לארגן פורום ג'אם. בואו לכליל. הבשר עליכם, הבריכה עלי. גביבון משובח שיעלה ויצלח.

בקרוב. בקרוב זה מתחיל להגמר. מתחיל להגמר, אך גם מתחיל להתחיל. הכל מתהפך. אודה להודו, אקפל מטלטלי אטלטל עצמי אלי מטוס. חזרה אל הארץ, וההבטחה הטמונה בה. כמה שינויים. עברו ועוד צפויים. כמה הפתעות. מסע מתחיל. מסע נגמר. ומסע מתחיל. P. S כן. יותר מדי תמונות. אני אצטרך לברור לכם. ובאותה נשימה, איך מדפיסים? אם אני לא מבין דבר וחצי דבר בעריכה, ובא לי איכות גבוהה בגודל מקסימלי, ובמחיר נמוך?

כבר שכחת את התקופה שבה נקראת locomontive?

קומפרסים קרים, מקלחות חמות, נשים יפות בסארי ואורז טעים בקארי.

יום 1 נרגשים וקצת לחוצים יצאנו לדרך. היום אמור להיות קל, קצר וחימום לקראת הימים הבאים. עשינו עיקוף קטן, בשביל לא לנשום עשן משאיות. איזה יופי של מקום. עמק האינדוס. כמה מנזרים בדרך, הרבה מים, הרבה ירוק. מפתיע בתוך כל המדבר הזה. קרוב ל45 ק"מ נעימים. קצת עליות קצת ירידות, קצת שמש. כל מה שאפשר לבקש. את הלילה הראשון עשינו בהאמיס (Hemis) . המנזר העשיר ביותר בצפון הודו. 4 ק"מ של טיפוס תלול ושובר רגליים אל תוך מה שנראה ככלום הסתיימו בהפתעה כשאחרי העיקול נגלה עמק ירוק, מנוקד עצים ופרחים, סטופות קדושות וכמה מבנים. בתזמון מושלם התחיל לרדת גשם ברגע שהגענו. אחלה התחלה. אפילו מצאנו כוחות, אחרי ארוחת צהריים, לסיבוב במנזר ובמוזיאון. ארוחת ערב, קצת קלפים, ויאללה לישון. סיכום? 50 ק"מ, ירידה של 100 מטר ואז טיפוס של 300. היום השני התחיל קקה. הגשם, שלא הפסיק כל הלילה, התגבר. אבל אמרנו הרפתקה, לא? את הארבעה ק"מ של אתמול, ירדנו בגשם שוטף ורוחות מטורפות. חשבתי שאני מאבד אצבע או שתיים. מזל שלשותפה שלי היו שני שקים עמידים במים. אז כל הציוד נכנס לתוכם ואל תוך תיקי הצד. עוד יריעת ניילון מאולתרת לשמור על השק"ש שלמעלה, והכל היה בסדר. הנעליים לא. אבל שטויות. אחרי הירידה מהמנזר עלינו על הכביש הראשי ודיוושנו עצמנו לדעת לאורך 16 ק"מ של עליות וירידות לאופשי (Upshi), שם עצרנו לבראנץ'. המנה הקבועה של צ'פאטי וחביתה. עכשיו זה מתחיל באמת. 30 ק"מ של טיפוס הדרגתי ומייאש לרומצה (Romtse). לפעמים נראה כאילו יש ירידה לפניך, אבל כשאתה מגיע אתה מבין שזו פשוט עלייה פחות תלולה. הנופים מדהימים, אבל קשה למצוא את האנרגיות להנות מהם. בשש בערב הגענו, קרועי ישבן ורגליים.אחלה ארוחת ערב, אורז קר, דאל (נזיד עדשים) וירקות מבושלים. סיכום? 300 מטר ירידה ו800 מטר טיפוס. ביום השלישי המזג אוויר נפלא. אבל בגובה 4.2 ק"מ מרגישים חוסר בחמצן. והיום האתגר האמיתי. 1100 מטר. יצאנו לדרך, 6 ק"מ ראשונים תענוג קריר ומרענן. זו עליה, אין ספק, אבל מי סופר אותה אחרי אתמול? חוץ מזה, אם אני אתבכיין עכשיו מה אני אעשה עוד שעה? הגענו לתחילת ההר. Tagang La. הפסקה של עשרים דקות, קצת ביסקוויטים ויאללה. 24 ק"מ של היירפינים וזיגזגים במעלה ההר. היעד? 5230 מטר. הכביש השני הכי גבוה בעולם. שבע שעות על שלושת ההילוכים הנמוכים ביותר. 10 ק"ג ציוד (בתוכם ארבעה ליטר מים שנעלמו ברובם עד הפסגה). אי אפשר לתאר את המאמץ. הגעתי לעיקול האחרון. ההתרגשות חוגגת. מצפה לקבלת פנים חמה עם שמפניה ומגבות לחות, אולי איזו רקדנית נוצות לחמם את הלב. אני באמת צריך להגיד שהיו לפני עוד שמונה ק"מ של ישורת, כמעט מישור אבל לא, ובאופק עוד היירפין אחד תלול? הייאוש אופף. סעמק, אני מוציא את החביתה. מתיישב לארוחת צהריים וזין על העולם. אכלנו, שתינו, נחנו. שני הדברים שהכי כואב לעשות זה לרדת מהאופניים, ולעלות עליהם חזרה. עליתי. דיוושתי. הגעתי. שום מחיאות כפיים, אפילו כוס תה לא. שלט. You have reached 17582 ft תודה רבה, לא ידעתי. עד עכשיו הייתי עם חולצה קצרה. אפילו כשרכבתי בדרך מפונה משלג, לא הבנתי כמה קר. כשהגעתי למעלה שמתי לב לשני דברים. הידיים שלי מעולם לא היו כלכך שרופות (למרות קרם הגנה 50ספפ...) ואני קופא. תיק תק. הורדתי חולצת רכיבה, זרקתי תרמית במקומה, שוב חולצת רכיבה, חמצוואר, פליז, מעיל רוח, כובע וקסדה. המסיבה האמיתית היא ההמשך. 20 ק"מ של ירידה! הפרש גובה של 600 מטר. בדרך לא סלולה, אפילו לא דרך אפר. בשבילי? תענוג צרוף. אם עד עכשיו כל טריק שאני מכיר מרכיבת כביש קיבל ביטוי, הגיע הזמן לשלוף קצת קרוס קאנטרי מהשרוול. כיסא למטה, תחת למעלה. סוף סוף קצת מנוחה. חרא של דרך. אבל החיוך... תרכב מספיק מהר והגלים מאבדים משמעות. מהאבנים והבורות מתחמקים בהעברות משקל קלות לצדדים. המשקל העודף מאחורה מאפשר לבלום חזק, למרות שכל האיזון של האופניים נפגע. קול קטן אומר להזהר מסנייק בייטס, אבל אני מרגיש בבית פה. הכל אינטואיטיבי, הגוף עובד עם האופניים. נגמר לי מהר מדי. הגענו לתחתית. דברינג (debring) מפתיע שיש לצ'יקמוק הזה שם. שלושה מבנים, שלושה אוהלים. מאוייש רק ארבעה חודשים בשנה. קילומטרים של כלום. רק הרים. וימבא שמש. הרגליים קצת כואבות, אבל האנרגיות בשמיים. החלק הקשה ביותר מאחורי. בלילה הירח היה מלא וגדול במיוחד. איזה יופי. לפני שהלכתי לישון הרגשתי שמר אכילס כואב יותר מבדרך כלל. אבל זו זכותו. עבד כמו חמור המניאק. ישנתי מלא! ישנתי נפלא. התעוררתי לשני גידים כואבים. נפוחים. מסרבים לזוז. כושילירבאק. מה דלקת מה? טוב, היום בעיקר מישור, נקווה להשתקם קצת לפני העליות של מחר. משכח כאבים אנטי דלקתי ויאללה. אחרי שעתיים הבנתי שזה חרא רעיון. בבושת פנים, תסכול קורע לב, העברתי את החלק שלי בציוד המשותף לפרנצ'סקה. הנמכתי את הכסא ודיוושתי לאיטי חזרה לכפר האחרון. חשבתי שזה יקח לפחות יום שלם. אבל שעה אחרי שהגעתי מצאתי משאית שנוסעת ללה. זרקתי את האופניים מאחורה, קשרתי טוב טוב, ושבתי כלעומת שבאתי. איזו החמצה. ועדיין, יש קצת גאווה. לא חשבתי שאחזיק יותר מיום אחד.

שעועית כדי להרים יחס דחיסה ולקבל תוספת מומנט בלחיצות. תמונות יהיו, למרות ששתי עדשות ישארו מאחורה. הסטאז' לא יצא לפועל, כי עד שמצאתי מצלמת פילם (רחוקה מסבירה, אבל תקינה), הבחור יצא לסיבוב הופעות בעמקים. והחלטתי לצאת לטחון לעצמי את התחת. התכנית היא לחזור לפה עוד שבועיים, ואולי אז.

טוב, אנחנו מתכננים והמציאות מצחקקת לנו בפנים. ביום שבת אני יוצא למסע אופניים מלדאק למנאלי. עשרה ימים, 470 ק"מ. בגבהים שבין 3.5-5.35 ק"מ. הכביש השני הכי גבוה בעולם. ואחד היפים שבהם. מלחיץ תחת. מרגש בטירוף. והזדמנות לדחוף את הגוף קצת מעבר לקצה. מתחיל לפמפם שעועית מעכשיו. לפחות אני אוכל לגדוש חלק מהעליה.

Well,of course you should scan the release sign and let us (or the doctors that are in the crowd) help with the name. don't forget the watermelon.

מגוון. לטוב ולרע. קל וסוחף, ומייאש ומחליא. זה כמו כל דבר אחר בחיים. אין מטבעות עם צד אחד. מלא געגועים. וכמיהה לתרבות שאני מבין ומכיר. יחד עם ידיעה ששבוע מהרגע שאנחת, ארצה לטוס שוב, וסקרנות אין סופית. הפתעות קופצות משום מקום, הבנות, מסקנות, תהיות ורצונות. יחד עם נסיבות, אילוצים וקארמה. מזג האוויר בהודו בלתי אפשרי. חוץ מאשר כאן. נפאל טובה עכשיו אך ורק לרביצה ואוכל. לא טיולים, לא הליכות, לא טרקים ולא צילום. וכל הדברים האלה דחפו אותי לפינה של חוסר אונים וחוסר מושג מה הלאה. ופתאום, משום מקום, נפל עלי צרפתי. איזה צרפתי? Sebran אחד. צלם אופנת עלית, שגר בהודו עשרים שנה ועדיין מקבל קמפיינים של כל השמות הגדולים באמת. והוא מוכן ללמד אותי. בחינם. אבל, רק על מצלמה אנלוגית. אז מחר אני הולך לחפש מצלמה. מקציב לה מאה דולר. איך אני יכול להרשות לעצמי? כי זה חשוב לי מספיק כדי לחתוך בשומנים המיותרים . אז מצאתי לעצמי ארון עם מיטה ב2 דולר ליום. ומקום שאפשר לאכול בו ולשבוע במחירים שנעים בין 3 ל5 שקלים. זה מה שנקרא להתכלב, אבל כששווה אז שווה. וחוץ מזה? מצאתי את המורה יוגה הכי טוב שהיה לי. אולי לא נשמע מרשים, אבל כבר עברתי שישה פה... אז מסתמן שינוי קל בתכניות. לוותר על שאר הודו. להשאר פה כמעט עד הסוף, לתת גיחה של שבוע לוורנאסי, יום אחד לאגרה, והביתה. הכל כמובן, טפו טפו, בעזרת השם יתברך שמו שיזכה למצוות. המקום הזה הוא בהחלט ההיי לייט של הטיול. ואני לא קרוב ללמצות את הסביבה כאן, מבחינת נופים וטיולים. והזדמנות כזו, אני לא מתכוון לזרוק. אז תפסתי אותה בשבע ידיים, שלוש רגליים ו32 שיניים. פחות שן בינה אחת. קצת רוטט מהתרגשות. ומפחד להתאכזב. אבל הרבה זמן לא הרגשתי כזו וודאות לגבי מה נכון לעשות. אז אני קשוב. ששששש! תקשיבו טוב.

They call it "Ofakim". And if I'm not mistaken, it's bba+mba in four years. Well, it's been a while since I've posted some photos. From Manali I went up to Srinigar in Kashmir. The place is amazingly pretty. Looks nothing like India, and has a European vibe to it. all is green, wet and full of mountains. I ran away after five days. The people were not my cup of chai... You could easily say that indians are pushy, annoying, and nagy. but kashmirees took it to a whole new level. From there I went to Leh, capital of Ladakh. now here you have breathtaking views, and a really nice mixture of chineese, tibetian and indian. lovely folks. So: Srinigar: the road between Srinigar and Leh. 15 hours -that I practically couldn't take my eyes of the window: Leh:

למה יש אידוי מים בטמפרטורות רחוקות מרתיחה?

בכל חברה יש רדיקלים. המחאה החברתית עוסקת בעקרון. אם תפסול כל עקרון, כל רעיון, רק בגלל המצאות גורמים קיצוניים, שונאים ואלימים, תשאר עם מספר מועט מאוד של דברים להאמין בהם. אם בעיניך אותם חלאות שסיכנו אותך ואת האנשים סביבך מייצגים את כל אותה קבוצה שתומכת בהורדת עלויות המחייה בארץ, אני חושש שאתה טועה.

אממ, פסחתי על תאילנד, ואיתה על החוויות הטלסקופיות. יש הטוענים שזה דבר שאסור לפספס. משהו על ערמונים, כוחות ג'י ושות'. אבל בחיאת. פרה פרה. נועם, כן. מדבר על המצלמה. לא יודע איך להסביר את התופעה, אבל אני פשוט לא מרוצה. בהגדלה רואים שהתמונה מטושטשת הרבה לפני שהיא מתפקסלת. נדיר שלא זה המצב, בכל תאורה, כל חשיפה, כל צמצם וכל עדשה שברשותי. מתסכל תחת. אולי היא צריכה איזה טלסקופ.

זמן החשיפה לא מספיק ארוך לטשטוש. מרגיש כמו בעיה בחיישן פיקוס או איך שלא קוראים לו. והמצלמה הזו מתבלבלת כשמעלים איזו למעל 400. מדמ"ח ומנהל עסקים, עם אופציה לעשות גם את השני במנה"ע באותה תקופה.

שלושה חודשים. סוג של חצי. מומבאי, גואה, האמפי, שוב מומבאי. דלהי, רישיקיש, קסר דווי, אלמורה, שימלה, מנאלי, דרמסאלה, אמריצר, שוב מנאלי. ג'אמו, סריניגר, ועכשיו לה. בירת לדאק. נחתתי, חטפתי שוק. אכלתי בזהירות וגיליתי שאין צורך. ישנתי בתוך ציפה וגיליתי שלרוב אין צורך. למדתי מה זו הודו. אנשים טובים ורעים, יפים ומכוערים, מקומות מעניינים ומשעממים, אוכל טוב ואוכל מעפן. חיוכים, דמעות, צחוק של ילדים. כמו בכל מקום, חיים. ולכל כוס יש חלק מלא ואת ההוא שלא. למדתי ללחוץ ידיים להודים. למדתי לאכול הכל עם כף. למדתי שיש חשיש ויש חשיש. ושבירה הודית זה קקה. למדתי שדורקס באמת עושים קונדומים קטנים במיוחד להודו. זו לא אגדה. לא למדתי הודית. עזבו אותי באמאשכם. למדתי לאכול חריף. ממש חריף. רק עוד לא הבנתי איך אפשר לשתות דברים חמים אחרי זה. למדתי שהודו יקרה בהרבה ממה שצפיתי. אני חי בצניעות מ650$ לחודש, בעוד רוב מי שפגשתי צריך כ800. למדתי שפרנקוס באמת יודע ספרדית! ובתמורה יקבל הזמנה לחתונה. ועכשיו אני בנקודה מעניינת. מצד אחד, הודו יצאה מכל החורים. האנשים שחושבים שאני כספומט, ואלה שחושבים שאני פסל בלובר (רבאק, לעצור באמצע הכביש, לרדת ולהתחנן לתמונה איתי? מה אני אוליביה ויילד?), הילדים שישנים על הכביש, האוכל שמסתובב על הכביש בחופשיות, הריחות, הזיהום והזוהמה, התיירים, הכל. חלאס. מצד שני, הגעתי לכאן עם מטרה. משימה, אפילו. התאכזבתי לגלות שעצם ההגעה להודו לא תהפוך אותי לבנאדם טוב יותר, שלם יותר או בוגר יותר. והתאכזבתי מעצמי שציפיתי לקסמים וקיצורי דרך. אולי דווקא עכשיו, כשקשה, זה הזמן לדחיפה אחרונה, שתפתח את הדלת? אולי מתוך הקושי, מתוך המיאוס, אמצא את הנתיב? הכסף מתחיל לאזול גם הוא, שזה תירוץ טוב לחזור. אבל אנסה למצוא פתרון. צילמתי. כמה? ימבא. ועדיין לא הרגשתי איזה שיפור ביכולות שלי, שזה קצת מאכזב. המצלמה גם עשתה את שלה, וכבר לא מספקת אותי (שששש.... לא באמת יפה שלי. זה רק בשביל לעשות רושם על החבר'ה. אוהב אותך). והתחילו לרוץ בראש שמות של מחליפה פוטנציאלית. אם כבר קנון, ויש שלוש עדשות, למה לא 60D? מצד שני, העדשות זולות, ואפשר למכור. וכל פעם שצילמתי בניקון הרגשתי שהתוצר טוב בהרבה. אפילו עם הD70 שסיימה להזדקן מזמן, האיכות הייתה גבוהה יותר. הכל חד! אז אולי D7000? או 90? אבל כל זה כשיהיה כסף... האתגר האמיתי הוא החזרה לארץ. אם אני חוזר במועד המתוכנן, אי שם בספטמבר, נשארים לי שבועות ספורים לתחילת האתגר האמיתי שלי. האוניברסיטה העברית. איזה פחד.אף פעם לא הייתי טוב בלשבת על התחת וללמוד. תקופה של לבטים.

אם ידנית באה בחשבון הייתי בודק את הפאביה מהצורה הקודמת (1.4, 16v עם 100 כ"ס). חסכונית, זריזה, יחסית מודרנית. ואפילו מרווחת. כן, כותרת. לא רלוונטי.

נקודה שלא עלתה פה- הקצבת 30 אלף ש"ח לרכישה, אחזקה וביטוח. לא מכיר את מחירי הרכבים המדוברים, אבל זה נשמע לי בלתי אפשרי. יש לך הכנסה קבועה? התקציב הכולל של 70 אלף, אמור להספיק גם ללימודים. לא יודע איזה הוצאות צפויות להיות לך בתקופה הזו. תתלה בהורים כלכלית? רכב זה מפתה, מדהים, מרגש. אבל לפעמים יש שיקולים קודמים. כתבת שלהוריך מעולם לא היה רכב, ארשה לעצמי לקפוץ למסקנה שהמצב הכלכלי לא יוצא דופן לטובה. כך שאולי שווה לשמור כמה שיותר רזרבות. שלוש שנים בצבא, עשויות לעלות הרבה אם אתה עושה יומיות לדוגמה. ואז? טיול זה עסק יקר. ולימודים, ואולי דירה?

באמצע ארוחת בוקר קפאו לי הפנים בצחוק מטופש. אנשים חשבו שקבלתי שבץ.