גיבוב ההודעות. בנצי שוכח. הגיבוב זוכר

[locomotive]

יכול להיות שאני לא כותב את זה נכון,

אולי זה איסאנה? איסנה?

בקיצור, זה משהו ממוצא סובייטי כלשהו.

[locomotive]

גיבוב סגריות:

 

התחלתי לעשן לצערי בגיל צעיר, החפיסה הראשונה הייתה של פרלמנט לייט ארוך.

הכל סבבה עד שיום אחד ידידה שלי הביטה בי וצחקה:

"מה אתה מעשן פרלמנט לייט ארוך? זו סיגריה של מזכירות! "

וואלה...

אז התחלתי במסע גיבוב סגריות למציאת הסגרייה האולטימטיבית,

קצת לאקי, קצת בונד, קצת מרלבורו לייט, עד שהתקבעתי על מרלבורו אדום

בחפיסה רכה.

המחירים נסקו ועד שהתגייסתי לצבא המרלבורו כבר הגיעה לאיזה 15 ₪ נראה לי.

אז העברתי את השירות עם ווינסטון לייט.

השתחחרתי מהצבא ושוק הסגריות התחיל להשתולל, מצאתי את עצמי מעשן סגריות זנות

כמו נובלס, מאגנה וכל דבר שהוציא עשן בשקל ועשרה.

אל די הגיעו לארץ במחיר השקה של 8 ₪, כמה שנים אחרי כבר הגענו ל 22 ₪

לאותה חפיסת אל די.

סחבק התחיל לגלגל טבק.

אני אפילו לא מעוניין לדעת כמה עולה חפיסת מרלבורו או פרלמנט כיום.

אני רק יודע שאתה צריך להיות מבוסס היטב כלכלית בכדי לעשן אותם.

[urban.racer]

התחלתי לעשן בגיל 19, בצבא. לילה של נדודי שינה עקב משהו שבין דכאון לשבריריות רגשית של בחור שכל החיים הוגשו עד כה על מגש של כסף, ותמיד היה הכי חכם והכי טוב. הרי אם אמא אומרת, אז אמא יודעת... כולם אשמים, רק אני לא. בכל מקרה, בצבא, כולם כבר יודעים, שהכי שיודע הכי טוב זה הסמל ואתה, בגדול, עד שסיימת מסלול, לא יודע כלום.

 

אז הנה אני, שבור מנטלית, יושב על השולחן פריסה שבין המגורים לבין המשטח טנקים של הפלוגה ומנסה למצוא מנוח. פתאום חבר, שלמען האמת, חורה לי שאני לא זוכר את שמו (אני רק זוכר שאם היה אדם שאכפת לו, זה היה הוא) חוזר משמירה. יושב, מוציא חפיסה של לאקי, ומתחיל דבר איתי על מה קורה. באיזשהו שלב, בקשתי סגרייה. חשבתי שאולי זה יעשה לי טוב. לא יודע למה, ככה.

 

מאותו יום התחלתי לעשן. צ'יק צ'ק התחלתי להיות ראוי לשם קטר. בין קופסא וחצי שתיים ביום בתקופה הקשה. באיזשהו שלב ראיתי טבק של דראם, ותמיד בסרטים גברים מאתיים עישנו טבק. אזהחלטתי שבא לי על הפוזה, אז זה מה שעשיתי. עשנתי טבק כמעט שנה, כשכולם מסתבלטים עלי שאני פוזאיסט. בגדול? התחלתי את הטרנד לפני שהוא היה מגניב.

[בנצי]

אגיע לסיגריות בקרוב, קודם אגובב קצת על אהבה.

 

נולדתי רומנטיקן כך אימי אומרת, מסתכל לבחורות בעיניים עוד לפני שידעתי את הא'-ב', יש לה איזה סיפור על איך בחורה ניגשה אליה באילת ואמרה לה שאני (עדיין לא בן שנתיים) נתתי לה מבט חודר כאילו אני רוצה לאכול אותה. יופי לי.

 

באילת ביליתי את תקופת ינקותי, אז גם הייתה לנו שכנה בת גילי, אילת שמה, וכבר בגיגית למדתי להתנשק...

 

בכל מקרה המון מים עברו בירדן, גדלתי, עברנו למרכז.

שם הקפתי את עצמי בהמון חברים וחברות, חצי מהבניין היה בגילי וכולנו היינו באותו הגן, בצהריים הייתי מכין להם מרק נמלים וחול בחדר של הפחים, הייתי משחק רופא וחולה, וכולן היו חולות... היה כייף.

משהו שבמבט לאחור נראה לי קצת כאקט מיני קרה לפני כיתה א', הלכתי לישון אצל חברה מהגן, אני והיא במיטה זוגית ואני זוכר שהיא שיחקה לי ב*&*^% ואני שיחקתי לה.

זה גיל תמים ומפגר כזה, אבל היה לי אחלה קסם בתור ילד, אולי מזל, אולי סתם הייתי תמיד יותר בוגר מהסובבים אותי.

בכל מקרה כל זה לא הכין אותי לכיתה א'.

שם פגשתי את מירב, ישבנו באותו השולחן, בית ספר א.ד גורדון. הייתה לה צמה, שיער שטני ועיניים כ"כ מתוקות, היינו חברים טובים ואני התאהבתי.

איך אומרים שאוהבים? איך יודעים מה מרגישים?

אני זוכר שיום אחד הייתי חולה ואימי הלכה להביא את אחותי מהגן, היא אמרה לי שהיא ראתה את מירב והיא שאלה לשלומי.

כמה התרגשתי כששמעתי את זה... אין על התמימות הזאת שלא תשוב לעולם, היום תשימו לי 3 שחקניות ערומות מול העיניים בבריכת בוץ ותנו להם לריב על הזכות לשבת לי על הפנים ואני לא אתרגש כמו אותו רגע קטן ותמים.

 

בסוף כיתה ג' נפרדתי מחברי לכיתה, את כיתה ד' כבר אעביר בפנימיה.

את מירב לא שכחתי.

כיתה ד' הייתה סתמית משהו, היו איזה 2 בנות שהציעו לי חברות.

בחופש הגדול פגשתי אותה ודיברנו על המדרגות מתחת לבית שלה, הייתי עם ווקמן ודיברנו על מוזיקה, אני ילד קטן עם ראש של בחור בן 30, היא מדברת על בקסטריט בויז ואני מדבר על אריק איינשטיין (אני נשבע), השארתי לה קלטת אוסף שבה יש את אריק, שלום, דני ליטני ועוד כמה שאהבתי אז לשמוע, עזבתי אותה ואת הקלטת מאחור.

 

את כיתה ה' התחלתי במקום חדש, כפר הנוער הדסים.

בכיתה ה' כבר נכנסתי לקטע של חברות, הראשונה שהציעה לי חברות הייתה אביבית, היא הייתה בכיתה ד', התנשקנו ככה בלי לשון, על השפתיים והיינו מחזיקים ידיים, היינו במערכת יחסים שכזאת עד שאחרי שבוע אמרתי לה שזה לא מתאים לי, זאת לא את זה אני. (יהי זיכרה ברוך, אחרי כמה שנים שמעתי שהיא נהרגה בתאונת דרכים, אני זוכר ילדה מקסימה).

באותה שנה וזאת שלאחריה כבר ניהלתי רומן עם כמה בנות, אפילו התעללתי בכמה, אני זוכר ש3 בנות ביקשו ממני חברות באותו יום שישי, ואני שכזה הייתי דלוק על זהבה האתיופית, אמרתי לאחרות שאני אהיה חבר של זהבה ביום ראשון, רביעי ושישי ושהשתיים הנותרות ישברו את הראש איך לחלק את שאר הימים, אני זוכר שקראו לי לשיחה אחרי שהן פשוט הלכו מכות.

 

בינתיים בבת-ים....

 

באותה השנה שעזבתי הגיעה תלמידה חדשה לא.ד גורדון, ריטה שמה.

לא הכרתי אותה אישית אבל למדתי עליה מהחבר הכי טוב שלי, הייתה לו תמונה שלו איתה מטיול שנתי תלויה בספריה. והוא אהב אתה, היה מטורף. למי שמכיר את השם ריטה, שלום, למי שלא... המשך יבוא.

 

בכיתה ו' הגיעו קבוצה של מתנדבים ומתנדבות מגרמניה, להעביר כמעט שנה בהדסים, לקבוצה שלנו סיפחו את מארן ואת יינץ.

מארן הייתה גבוהה, מרשימה, שיניים לבנות כמו סיד, היא לימדה אותי להגיד "חצי" באנגלית, התקשורת ביננו הייתה מאוד מוזרה, אבל התקרבנו מאוד, הייתי שומע אז את הפיתויים, מרווין גאי וכמובן המון שירים ישנים בעברית. היא אהבה.

הייתי בן 12 ומארן הייתה בת 25, כל הזמן בילינו ביחד, הייתי מכין לה קלטות בעברית ומלמד אותה את השפה עם המון סבלנות.

כשהמשלחת עזבה היא השאירה לי מכתב מתחת לכרית שלי, הוא עד היום אצלי.

היא שמה תמונה של שנינו מאיזה טיול לירושלים, וכתבה לי המון אהבה במכתב אחד שהיא הכינה כמו גלויה, היא גזרה לב וציירה משהו קטן.

מאחור היא הדביקה קונדום וכתבה שהיא מחכה לי. (עכשיו תחשבו איך אמא שלי קיבלה את זה כשהבאתי את המכתב הביתה, טוב נו יש לי אחלה אמא).

התכתבנו קצת במהלך השנה שחלפה לה, אבל מאז כבדו עקבותיה, חיפשתי כמה פעמים רק בשביל להגיד שלום. לא הלך לי.

 

בכיתה ז' כבר עברנו לחטיבת הביניים, השכבה הכי גדולה שהייתה, 11 כיתות ז'.

וככה הכרתי את שירי.

אני הייתי פנימיסט היא הייתה אקסטרנית, ילדה בלונדינית עם נשמה אמיתית.

המחנכת שלה שנאה אותי, אני הילד הרע, ושירי, שירי בורחת משיעורים ופוגשת אותי ליד פינת החי, מדברים, מחזיקים ידיים, שומעים את הSCORPIONS, אני ושירי.

זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי מאוהב, התחושה העילאית הזאת, פרפרים בבטן? יותר כמו בלעתי מיקסר.

אל שירי הייתי הולך אחר הצהריים, רחוב פסטורלי באבן יהודה, הייתי מטפס אליה לחלון והיינו יושבים ומדברים, מתחבקים, מתנשקים. הבנתי מה זה להיות מאוהב, מה זה להרגיש מקובל מבפנים, נחשק, נהדר!

נפרדנו אחרי כמה חודשים

תמיד הוקסמתי ממנה, מוזיקלית, יפייפיה, רכה ומחוספסת, באמת שאחד הבריות האהובות עליי בעולם הזה.

 

כיתה ח'

חוזר לבת-ים, אורן אוהב את ריטה, בן מכיר את יולי, מתחילים לצאת כולם ביחד.

יולי הייתה מדהימה, יפייפיה עם עיניים כ"כ עמוקות, זאת הייתה תקופה יפה ותמימה מן הסתם.

**** עצרתי לרגע מהכתיבה ועברתי לפייסבוק, הסתכלתי על יולי, על שירי, על ג'סיקה ועל עוד כמה שנגעו בי.

זה נראה כאילו תמיד נמשכתי לנפש החופשית, לאלה עם העומק, עם הראש, עם החיוך הכובש.

אהבתי את יולי אהבת בוסר, כשהשעו אותי מהפנימייה הייתי הולך לבית הספר שלה וקורא לה מחוץ לחלון, מן הסתם מרים את כל הכיתה על הרגליים, ואיזו מורה מוציאה את הראש ואומרת לי להסתלק, הרואי משהו.

 

אורן עזב את ריטה, ואני בפנימייה, יולי ואני נפרדנו, ואורן התחיל לצאת עם יולי, אני זוכר איך ישבתי עם ריטה מתחת לבית שלה ודיברנו ככה. מי ידע שריטה תופיע שוב בעתיד הלא כ"כ רחוק...

 

החלטתי לעשות את המוות למורה לביולוגיה, היא גם ככה לא סבלה אותי ותמיד דאגה שאשב בשולחן הראשון, לא יודע למה הפריע לה כ"כ שאני מעביר את כל זמני בלצייר במקום בלבהות בה כמו איזה פוסטר.

ישבתי בשורה הראשונה, אני רואה על הרצפה סיכת ביטחון, מרים, המורה בוחנת את מעשי, פותח את הסיכה מקרב לראש ועושה לעצמי פירסינג בגבה, סוגר את הסיכה ומחייך המורה כמעט התעלפה, רצה החוצה וחזרה אחרי מספר דקות, אמרה לי שהמנהל מחכה לי, אני יושב בחדר ההמתנה, יש בחורה אחת בחדר, עורה לבן, שיערה צבוע בשחור, יש סגול ושחור בעיניים, היא מחייכת אליי, אני אליה, ואז אני קולט את העגיל בלשון, וכמה עגילים, והתחלנו לדבר.

זאת הייתה ג'סיקה, הגיעה לפנימייה היישר מערד.

הפכנו לחברים, גם היא בפנימייה, ואני הפכתי לצל שלה, מבלים לילות ביחד, שיחות על מוזיקה, על העולם, שוכבים על המיטה ביחד ומדברים... מן הסתם התאהבתי, אבל ג'סיקה.... היא בכיתה ט' אני בכיתה ח', אז היא אמרה לי שאני כמו אח. אחחחחח.

יוצאים לחופש הגדול.

 

חוזרים מהחופש ובן? בן נכנס לחדר האוכל, ג'סיקה מתקרבת אליו מבסוטית והוא אומר שלום קר.

הפכנו לזוג זאת הייתה תקופה מיוחדת, המעבר מטלפונים כמו מנגו לטלפונים כמו נוקיה 5120.

היינו מתכתבים המון, הילדים לא יודעים את התקופה שבה הודעות נראו ככה: ma kore motek? matay ata ba? ani mitgaagat , תקופה של דוקטור מרטינס ותיקים של קיפלינג.

 

וגם התקופה הזאת חלפה לה.

 

עוד חופש גדול, חוזרים לפנימייה, אני הולך עם איזה חבר ואנחנו רואים בחורה עם שיער ארוך ושחור, מעיל סטודנטים (ככה קראנו לזה) ומבט מאוד קשוח, חבר שלי נדלק, וגם אני.

גם היא הייתה גדולה בשנה, וקשוחה.

התחלתי לדבר איתה בהסעה למרכז, לא יצא מזה המון, אבל לאט לאט התחברנו.

זאת הייתה מערכת יחסים שבמבט לאחור הייתה מאוד מסובכת, היינו זוג, ולא היינו זוג.

הייתי נפגש איתה כל לילה, הולך דרך היער הקטן שמפריד בין המגורים שלי לשלה, ושם חולק איתה סודות.

זאת הייתה מערכת יחסים מינית מאוד, המון תשוקה ואני אני הייתי מלא ברצון ללמוד.

ילד, אולי בן 14, והיא, ספק ילדה ספק אישה, משחקת בי כמו חימר.

לא הייתי שם בשבילי, הייתי שם בשבילה.

שיעור חשוב בחיים.

יום אחד היא אמרה לי שהיא התנשקה עם מישהו, נפרדנו, היא מעולם לא הראתה צורך בקיומי למעט בלילות הקרים ההם אך הכל השתנה כשגידלתי ביציים.

זה כ"כ מוזר, כי אני רואה אותה בבירור אך לא זוכר את שמה, התקשרתי לחבר אבל הוא לא עונה.

מצטער.

 

בכיתה ט הרבה דברים השתנו להם, מערכות יחסים קצרות, ריגושים קטנים אבל שום דבר בעל משמעות.

 

ואז עזבתי את בית הספר, התחלתי לעבוד בסאייטקס.

גר בפנימייה, קם ב6, מקלחת קרה, הליכה של קילומטר לצומת קדימה, אוטובוס לאיזור התעשייה בנתניה ומשם אוטובוס נוסף להרצליה.

קיבלתי חדר לבד בפנימיה, הגיעה קבוצה של עולים חדשים מרוסיה (אותי עניינו העולות), זאת הייתה תקופה של התבגרות, אני זוכר שהיה לי לונג על הקיר בחדר (פאדיחה).

 

לפעמים נסעתי לבת-ים אחרי העבודה במקום לחזור לפנימייה.

היה לי מינידיסק MZR3, הייתי ממלא בו שירים של חורף, ככה כשהראש על החלון של האוטובוס ואני רואה את העולם זז לו, שירים תמיד החזיקו אותי בשפיותי.

יום חורפי, אני נוסע באוטובוס שעובר דרך בן יהודה לכיוון בת-ים, לילה, מישהי מוכרת עולה לאוטובוס, ריטה, שלום.

כבר בני 15, יושבים ומדברים, היא עובדת באיזור אחרי הבית ספר, ירדתי מהאוטובוס והיא המשיכה.

ככה כבר ידעתי באיזה שעות לקחת את האוטובוס, ירדתי בתחנה שבה היא עולה וחיכיתי לה, אמרתי לה בואי נלך לאכול גלידה בסנטר, אני זוכר את זה, כמה כייף זה היה.

לריטה היה חבר בן 19, הוא היה עצור לתקופה.

אני והיא התחלנו לבלות זמן רב ביחד, נהיינו חברים, היא אהבה את השירים שלי, הייתי צורב לה דיסקים של אלביס קוסטלו, לד זפלין, מקסוול, מה ששמעתי, היינו יושבים ומחכים לאוטובוס חולקים אוזניות.

ואז היא נפרדה מהחבר, שלא שמח לשבת קצת זמן ולגלות שהיא מבלה עם מישהו, קיבלתי שיחות טלפון מאיימות, ביקורים וכל מיני שטויות, התאהבנו. זאת הייתה האהבה הראשונה שלי בחיי הבוגרים, כן בן 15, שעובד כמו מבוגר וחי כמו אחד.

חצי שנה היינו ביחד עד שהוא השתחרר, ואני נאיבי, מאמין באהבה ובוחל בקנאה, אומר לה שאין לי שום בעיה אם היא הולכת לראות אותו.

אני זוכר באותו הלילה איך היא באה אליי ואמרה לי שהיא חוזרת אליו.

אני זוכר את הטעם המר בפה, איך אמרתי לה - אם את יוצאת מהדלת הזאת את לא חוזרת.

והיא יצאה.

לא שוחחתי איתה מאז.

אני זוכר שהיא באה לדבר איתי כשהוצאתי רישיון לאופנוע ובאתי לבית הספר שלה לאסוף חבר, אני מגיע על אפריליה RS50 (אז חשבתי שנראתי מגניב),אמרתי לה ונסעתי.

 

היא הראשונה ששברה לי את הלב, אני זוכר איך קברתי את עצמי בפוך כשאביתר שר את תיאטרון רוסי בקולי קולות.

התחלתי לזיין כמו שפן, הייתי בן 16, הכרתי בחדר כושר איזו אחת מברזיל בת 36 והתחלתי לחגוג, ואז עוד אחת ועוד אחת, הייתי ילד יפה אז, יצאתי בעיקר עם בחורות יותר מבוגרות ממני, זאת הייתה תקופה שבה נפתחתי לעולם של מיניות פרועה, התאמנתי בהולמס פלייס, שם הכרתי מישהי בקפיטריה, שוחחנו והיא שאלה אם אני רוצה לבוא אליה יותר מאוחר, היא גרה בגבעתיים, יהיו כמה אנשים ויהיה נחמד. אמרתי יאללה.

הגעתי לדירה, יש איזה 6 אנשים, היא כולה מבסוטית, כולם נראים לי כאלה אמנים או משהו, מדברים, אני כאילו ממתק, שותה משהו, זאת שהזמינה אותי שואלת אותי אם אני רוצה שהיא תצייר אותי, קצת נבוך, הסובבים אומרים משכנעים אותי אז היא אומרת לי להתפשט, עוד יותר נבוך, אבל זרמתי, אני יושב ערום (אז היו לי אולי 3 שערות על החזה) על כסא מסביבי קבוצה של אנשים במעין מסיבה מוזרה שכזאת, אני זוכר את דיוויד בואי ברקע.

סיטואציה מוזרה מאוד, אבל הראש פתוח. אני לא מפסיק לזוז, מדבר עם כולם, צוחק, מצחיק, השתחררתי והיה ממש כייף.

אני זוכר את הנסיעה הביתה באותו הלילה. הכרתי קבוצה של פסיכים, שוחחנו על מיניות, על זיונים, על מוסכמות, על הזין שלי, על תמימות הנעורים, בחורה בסוף שנות ה20 שלה מתחילה לספר לי כמה כייף זה להיות מרכז תשומת הלב באורגייה.

אלו היו ימים מטורפים, אני עם אופנוע, כבר לא תלוי באוטובוסים, טיילתי מדירה לדירה, מעיר לעיר, היו לי כמה חברים שנגררו איתי לכל מקום (ובמפתיע כולם גרים היום בחו"ל למעט אחד שגר בנתניה).

 

בגיל 17 וחצי, חבר קרוב נפטר אחרי שהתמוטט בחזרות להצגת בית הספר.

זה היה מאוד קורע, עזבתי את העבודה ונסעתי לוולפסון, כל הילדים מחוץ לחדר הניתוח, חיכינו המון שעות, אפילו הנחתי תפילין בפעם הראשונה בחיי. הוא נפטר אחרי ניתוח של 13 שעות, הוא היה ילד טוב שתמיד היה חוזר הביתה מוקדם, עובד עם אבא שלו במספרה, היה בא ויושב לידי כשהייתי עובד על הב.מ.וו בחניה, לא היה לו רישיון, הוא חסך כסף לקנות E30 וחיכה לגשת לטסט, הוא הכי צעיר בחבורה, הוא נפטר בתחילת השבוע, ובסופ"ש שחלף באמת יצא לו להשתחרר קצת, הוא בא איתי למפגש עם ה205GTI המסריחה, משם אספנו חברים ונסענו לטייל, טיילנו כל הלילה, נתתי לו לנהוג באיזה מגרש באיזור הבורסה, עצרנו לדבר עם כמה נערות עובדות שהכרתי והיה פשוט לילה פרוע, הוא היה גר ממולי, כשחזרנו הביתה הוא הביא לי את הקופסאת סיגריות שלו, פרלמנט ארוך ומצית צהובה, ההורים לא ידעו שהוא מעשן.

המוות שלו זיעזע את כולנו, אני זוכר שאני הייתי חייב לנסוע לעבודה לסיים משהו, יצאתי מהמשרד ונסעתי בחזרה לבית החולים, נסעתי בלי מוזיקה, נסער, קיבלתי טקסט שאמר לי שהוא נפטר, לא בכיתי, לא עיקלתי, פשוט הדבקתי את הדוושה לרצפה.

ואז הדלקתי את הרדיו, בדיוק לשיר Father and son של יוסוף איסלאם. והדמעות לא הפסיקו לרדת.

 

אחרי ההלוויה נפגשנו כולם בשכונה בבת-ים, חבורה של מתבגרים, הרבה שלא ראינו תקופה כי כל אחד למד בתיכון אחר, היה שקט, ואז קצת מצחיק. ריטה הייתה שם.

כשכבר היה מאוחר, אני והיא התחלנו לדבר, היא אמרה לי שהיא עזבה את ההוא וככה דיברנו...

שאלתי אותה אם היא צריכה טרמפ והיא מצידה אמרה שאם זאת לא טרחה (טרחה, הייתי נכנס עם הסוויפט למים ולוקח אותך לטורקיה), ישבנו ברכב מתחת לבית שלה ודיברנו עד שהשמש זרחה.

עם ריטה הייתי 4 שנים, היא ליוותה אותי למפגשים ברמת-גן, בקניון הזהב, לטאבון, היא אפילו לקחה חלק בטיול הפורום לאילת בשנת 2005, ריטה הייתה חלק מהחיים שלי, אם עושים חיפוש בפורום אפשר למצוא גיבוב נדיר שלי מהיום שבו היא התגייסה.

נפרדתי ממנה בארוחת ערב רומנטית כמה ימים לפני יום האהבה שבמקרה היה גם היום שבו התנשקנו לראשונה.

אני ממש רציתי לעזוב את ישראל, ריטה לא רצתה לבוא איתי, אני זוכר שהיא אמרה לי שהיא לא סומכת עליי וזה עירער אותי.

היינו בנפרד מספר חודשים, אני יצאתי עם יהודית, אחותה התאומה של זהבה (זאת שהייתה חברה שלי ממש ממש מזמן), ואז אני וריטה כזה התחברנו שוב עד שאני עליתי על המטוס לאמריקה.

 

היא הגיעה אליי לאמריקה, התגעגעה, אהבנו, אבל היינו ילדים, רציתי שתחזור לישראל והיא חזרה.

ריטה המון המון מזל טוב (היא התחתנה לפני כמה שבועות).

 

כל יום אתה לומד שיעור, אני נהנה לכתוב, כי זאת דרך מצויינת להעלות זכרונות, אני מפשפש בזכרונותיי בעונג רב.

לא משנה כמה גדול אתה חושב שאתה, בשנה הבא תסתכל אחורה ותבין כמה קטן היית.

שום דבר לא בטוח, למעט המוות, הוא יגיע, זה עניין של זמן.

אהבה נכזבת היא תוצר של בחירות אישיות, שלך או שלה. אבל האם הזמן באמת מרפא את הכל? לפעמים, הזמן עוזר להתמודד, לא לשכוח.

 

זה הכל על קצה המזלג, אהבתי בחיי, לכל אחת יש פינה בלב.

לכל רגע יש פסקול.

לכל סיר יש כמה מכסים.

ולבנצי? לבנצי יש כאב ביצים!

[בנצי]

רק משועמם אמיתי יקרא את הכל!

 

וליידע כללי, אני קורא כל מילה בגיבוב, גם אם אני לא מגיב על משהו, אני לא פוסח על שום מילה, לפעמים אני רוצה להיות עיוור כשפרנקוס מעלה תמונות אבל חוץ מזה, אני קורא.

 

מזל שאין פה גיבוב על בטריות נטעות, בשרשור ההוא איבדתי את הראש אחרי 3 עמודים.

[locomotive]

בנצי,

אני נמצא על משאית הגרר עם הלוקומוביל וקורא את גיבובך ואת כל הגיבובים

שמתפרסמים.

כמה רעידות אחושילינג...

[בנצי]

מה גרר ?????

 

תקשיב לי טוב חבר יקר, הלוקומוביל לא תשבות !

ד"א להחליף משאבת דלק זה שטויות אבל אני מקווה שזה האימובילייזר, בטח הוא מבטל את החשמל למשאבה או משהו.

אני שונא את כל העלוקות הללו.

[ExoduS]

יפה מאוד בנצי, פעם ראשונה שאני קורא חפירה עד סופה, לא כי אני משועמם אלה כי זה כתוב היטב.

[locomotive]

מה אני לאמור לך...מקווה לטוב.

[Apple]

סביבות ה3 בבוקר...לפני חצי שעה סיימתי לעבוד,,ארוחה זריזה ונתקעתי על הגיבוב של בנצי,כתבת יפה וקראתי הכל. אני ההפך הגמור ממך לילה טוב אגובב בראשון משהו ארוך !

[בנצי]

תגיד להם שיבדקו את הריליי של משאבת הדלק, הוא נקרא ASD ראשי תיבות של auto shut down, הוא מנתק את משאבת הדלק' יכול להיות שחיברו אליו את האימובילייזר.

 

לא צריך למהר להחליף משאבת דלק, יש גם פיוז למשאבה אם אני זוכר נכון, אלה השלבים הראשונים.

 

צירפתי איור, יש שם בצד שמאל למעלה את מיקום הASD.

 

זה מנוע 2.7 נכון? כמה ק"מ יש על האוטו?

[locomotive]

167 אלף ק"מ , מנוע 2.7

[ExoduS]

מוזר שרכב עם ק"מ נמוך יחסית מבלה את רוב זמנו על גרר.

[בנצי]

הןא מבלה זמן על הגרר כי לא יודעים לטפל בו בארץ ואני בטוח שהרכבות מקומיות רק עשו נזק.

 

הקרייזלר הללו הן מכוניות מאוד פשוטות לתחזוקה, אמינות מאוד, אם כבר אז הן סבלו מבעיות עם תיבות ההילוכים אבל בעיקר בדגמים היותר מוקדמים.

[בנצי]

אני לא יודע אם מדובר במונולוג, הרי אינני עונה לעצמי, או אולי שכן? נראה לי שכן.

 

מוצא מקום פה בשביל המילה הכתובה, הגיבוב הוא מעין מגירה, אפילו טוב יותר ממגירה מכיוון שאני אדם נודד, החלפתי המון מגירות בחיי ועל הדרך גם איבדתי דפים רבים.

 

תקופה לא קלה, האיזון המריר בין שפיות לבהלה לא נותן לי מנוח, חזרתי לפייסבוק אחרי תקופה ארוכה מאוד ודפדפתי בתמונות ישנות, יש שם תמונה שצולמה במרץ 2003, נסעתי לאסוף את אורן מהבית ביחד עם אליוט, אורן התגייס באותו היום ואנחנו קצת השטתנו עם תמונות ברחוב. ככה, עשר שנים טסו להן.

כתבתי שם בתגובה היום אחרי כל השטויות שאנשים כתבו כמו "כשהייתם צעירים ויפים" וכל החרא הזה של פייסבוק.

כתבתי שבאותו היום, נכנסו לרכב ולקחנו את אורן לצבא, ילדים קטנים בסוויפט כחולה, אני זוכר איך שמתי לו את "שיר חייל" כמה פעמים ואז שמתי את "בלדה לחובש", אליוט הסתכל במצלמה ואמר שהתמונות שלקחנו נראות כנו התמונות ששמים בטקסי זיכרון, "הנה אורן לפני שהוא נהרג", צחקנו. טוב זה לא בדיוק מה שכתבתי, שם כתבתי שנכנסנו לאוטו ונסענו.

ומאז לא ירדנו מהאוטו, החיים הם נסיעה אחת ארוכה, לפעמים עוצרים לתדלק, לפעמים לוקחים פניה לא נכונה, נוסעים בדרך לא מוכרת והולכים לאיבוד, מדי פעם נתקעים בצד הדרך, נסיעה ארוכה... אנשים עולים ויורדים בתחנות חייך, חלק משאירים משהו איתך, חלק לוקחים משהו אתם, לא תמיד השמיים בהירים בחוץ, לפעמים השמש נעלמת לה בין העננים וכל השלטים בערבית.

אבל אסור להפסיק לנסוע, צריך להסתכל מהחלון, אפשר להנות מהנוף, חשוב תמיד לזכור מאיפה באת ולאן אתה רוצה להגיע, אולי אם יתמזל מזלך תגיע לשם בשלום, אולי תגיע קרוב, מי יודע.... אולי תמצא את עצמך במקום שמעולם לא העלת על דעתך.

 

בסוף כולנו שופכים מנוע.

 

 

מכיוון שאני אוהב לצרף תמונות הנה מנוע :