אני חוזר בשאלה.
היו לי הרבה נקודות בישיבה קטנה (מקביל לכיתות ט' עד י"א) ששאלתי את עצמי מה אני עושה שם, הרגשתי סגור וכלוא, אסור היה להחזיק פלאפון ואפילו רדיו, (עשו חיפושים מדי פעם), לקרוא ספרים שלא תואמים לרוח היהדות או סתם לצאת מהמתחם, בנוסף לכך התנאים היו לא משהו והאוכל היה ברמה של בסיסים מעפנים בצבא. יותר מהכל הבנתי שבכל מגזר יש אנשים חרא והלבוש לפעמים הוא רק מסיכה, יש משפט אחד שהלך איתי והוא "דרך ארץ קדמה לתורה".
עזבתי את הישיבה והלכתי להשלים בגרויות, לאחר מכן התגייסתי ומשם הדרך להורדת הכיפה הייתה קצרה.
למזלי, למרות שההורים שלי חוזרים בתשובה הם לא מהקיצוניים שהולכים עם הראש בקיר, הם המשיכו לתמוך בי למרות מה שעשיתי והיחס שלהם כלפי לא השתנה במאומה.
בשנים הראשונות הרגשתי בודד חברתית כי ניתקתי מגע עם כל החברים שהיו לי מהילדות, לקח גם זמן עד שהרגשתי בנוח לדבר עם המין היפה