חן פרחי

המומחיות הגדולה של האנגלים היתה בניית מכוניות פשוטות ובלתי אמינות, כאן לפחות מדובר במכונית מורכבת.. יחסית לספורי הבלהות ששמעתי ממקורות יודעי דבר, נראה שנפלתם על מכונית שתוחזקה היטב. נקווה שתמשיכו להנות ממנה.

משנת 80' הקרייזלר 1307\1507 נקראה טלבו 1510. בארץ נמכרו מעט מאד כאלו, רוב המכירות היו של הסולרה 1.6SX שהגיעה ברמת גימור גבוהה יחסית שכללה הגה כוח, נעילה מרכזית, חלונות חשמל קדמיים ומחשב דרך שכלל בקרת שיוט.

בוודאי, ולפי ההסכמים עם ישראל, מבחן הרישוי השנתי זהה לזה שבישראל, מאחר והרכבים שלהם נעים על פי רוב בכבישים משותפים. המשטרה הפלסטינית אוכפת את חוקיה, והם לא מהססים להשמיד מכוניות שנעות ללא טסט מספר שנים.

ארצות הברית מפיקה את כל הצריכה שלה בעצמה, ולכן לא נזקקת עוד לנפט הערבי. צריכת הדלק בעולם בקו ירידה מתמיד, ו לאחר שהסתבר שהגז הטבעי לא פחות יעיל מנפט, ירד מחירו, ויירד עוד. בקרוב מאז תסיר ארצות הברית את חסותה ממדינות המפרץ, וזו פשר התקרבות בין ישראל לסעודיה.

הלכה למעשה, משנת 67׳ ישראל מייצאת מכוניות לתושבי יהודה ושומרון, כמו גם לתושבי רצועת עזה. לאחר מלחמת ששת הימים, איזרחה מדינת ישראל את צי הרכב שהיה ברשות התושבים הפלסטינים, שהיו תושבי ירדן או מיצרים, ונתנה להם לוחיות רישוי מיוחדות, שכללו מספרים ואות, לציון העיר ממנה באה המכונית. העברת הבעלות לתושב השטחים בוצעה במשרד הרישוי בלבד, ובה קיבל הפלסטיני לוחיות רישוי חדשות. כמובן שהיו גם מצבים הפוכים, בו המכונית חזרה מהשטחים, וזה צויין ברישיון הרכב, ולרוב היה פוגע בערכה של המכונית. בשנת 94׳, לאחר מימוש ההסכמים הכלכליים בהסכמי אוסלו, ניתקה ישראל מגע עם צי הרכב הפלסטיני, והם החלו להפעיל משרד רישוי עצמאי שהנפיק לוחיות רישוי עצמאיות. התנאי היחיד היה שמבחן הרישוי השנתי יהיה בתקן זהה לזה של מבחן הרישוי הישראלי. כל מכונית שנמכרה מאותה נקודת זמן היתה שקולה למכונית שהורדה מהכביש הלכה למעשה, ולא ניתן היה עוד להשיבה לרישוי ישראלי. כך הפכה הרשות הפלסטינית ל ״פח האשפה" המוטורי של ישראל. ואם תהיתם לאן נעלמו כל הסובארו מתחילת שנות ה 80׳, האופל קאדט ואסקונה, רנו 9 ועוד, חפשו אותן בערים הפלסטיניות, כשרובן עדיין נושאות מדבקות של נותני שירותים מהארץ.

באסקורט 92' אין מפלג, זו היתה אחת המכוניות הראשונות שעשו שימוש בסלילי הצתה נפרדים, מה שנחשב מתקדם מאז לזמנו.

כנראה שהשיקול העיקרי שלהם הוא אי השארת עקבות, לא מצליח לחשוב על שום סיבה אחרת.

בוודאי שהמנוע נמרץ יותר, כל עצמת הניצוץ מגיעה היישר למצתים ולא בורחת דרך המכסה. לדעתי שיפוץ המפלג היה מיותר; אם לא היו בו חופשים או נזילת שמן דרכו, לא היתה שום סיבה לשפץ אותו.

הסיבה העיקרית לכך שהסוחרים אינם מעוניינים בהעברת בעלות היא עלותה, שכמעט תמיד חלה על הקונה. מבחינתם, חבל להם על כל שקל שיוציאו על הרכב שגם כך נפרד מהכביש לצמיתות. גש אתה ותשבית את המכונית במשרד הרישוי, ואז תנסה למכור אותה לאחד הסוחרים, שבמקרה הטוב ישלם לך כמה מאות שקלים עבורה.

בפגוש הקדמי, על פי רוב.

ואם החלטתם בכל זאת על ה I10, העדיפו את דגם ה 1.2. ה 1.0 האוטומטית איטית להחריד, ברמה שכבר הספקנו לשכוח.

ראשית, מנוע ה 1.2 TSI המככב בשרשור זה אינו מיוצר עוד, מנוע ה 1.2 החדש שונה לחלוטין, כך שהנקודה אינה רלוונטית עוד. אם הצרכנים צובאים על דלתות צ'מפיון, יכולות להיות שתי סיבות - או שהרוכשים הם מזוכיסטים שנשבו בקסמו של מאיר אריאל ז"ל במשפט המחץ - מי שנדפק פעם אחת אינו יכול להגמל מזה, או שפשוט המכוניות שלהם טובות. הסברתי לך כמה פעמים, אך אתה קצת מסרב להבין - יבואן מכוניות אינו פילנטרופ, אלא בעל עסק שצריך להרוויח כסף, וכמה שיותר. בדיוק כמוני וכמוך, רק בגדול יותר.

לא בהכרח. למנועים לא משופרים מהיסוד (גל זיזים "חם", מערכת פליטה חופשית) עדיף להשתמש במאיידים קטנים יותר. סיבובי הסרק והפעולה בסל"ד נמוך יהיו עדיפות.

סופפ זה שסתום בצרפתית. לכן כל המכוניות הצרפתיות שהיו עם מנועים בעלי 4 שסתומים לבוכנה, כונו S.

כנראה שנמצא שם. יצא לי להחליף כמה מילים עם נהג שעובד על אוטובוס כזה, והרשמים בינתיים חיוביים מאד בסך הכל. לסינים אין שום בעייה לייצר מוצרים באיכות גבוהה, הכל עיניין של מחיר.

ולאיזה יצרן יש את הדגמים הבאים ? מטורף עיר באיטליה משקה קל אגם

בכל המכוניות האמריקאיות, לפחות עד תחילת שנות ה 90׳, אי אפשר היה ״לאותת״ באורות הגבוהים, ולכן היה צריך להפעיל את אורות הדרך. חימום במכוניות הפך לנפוץ רק באמצע שנות ה 60׳, עד אז הוא הופיע רק במכוניות יקרות או שהיה בגדר אופציה די יקרה. עד סוף שנות ה 60׳ מרבית המכוניות הגרמניות העממיות היו מצויידות במצברי 6v, מה שגרם לאורות הראשיים להראות כזוג נרות נשמה.. רוב המכוניות צויידו בדינאמו, מה שאומר שהטעינה היתה קשורה למספר סיבובי המנוע וצרכני הזרם; לאחר נסיעה לילית ארוכה היה צורך להשאיר את המנוע בסיבובי מנוע גבוהים ללא צרכנים, אחרת בבוקר המצבר היה ריק. מפשיר אדים לשמשה האחורית הפך לנפוץ רק באמצע שנות ה 70׳, עד אז היה מנגבים את השמשה האחורים עם גב היד או מורחים עמילן מתפוח אדמה..

חיפושית היא המקבילה המוטורית לכוסברה - או שאוהבים או ששונאים, אין באמצע. למרות מיגרעותיה, אין ספק שהיא מכונית גאונית שנהנתה מרמת הנדסה מדהימה, בטח במונחים של סוף שנות ה 30'. מושבים הכוללים קפיצים כיכבו במכוניות מרצדס עד אמצע שנות ה 90 (!), ורק ב 93', עם הצגת סדרה C עברו במרצדס לייצור מושבים מפולימר מוקצף, כמקובל בימינו.

המכונית הגרמנית הראשונה שבה המצבר הונח בתא המטען היתה המרצדס c שהוצגה בסוף 93׳. על פי רוב, שיקולי חלוקת משקל הם העיקריים, בנוסף לכך שהמצברים היום רגישים יותר לחום, ועקב כך חייהם מיתקצרים. במרצדס a המקורית, המצבר הורכב ברצפת הרכב (!), מתחת למושב הנהג, מאחר ולמכונית היתה רצפת סנדוויץ׳.

בחיפושית היה רעיון גאוני לא פחות - לחץ האוויר בגלגל החילופי הפעיל את מתזי השמשות. צינורית היתה מחוברת משסתום הגלגל למיכל מתזי המיים, וכך התזת המיים היתה קלה.

מסתבר שגם לצרפתים יש הגיון בריא. נדיר אבל קורה. מי עוד יכול לחשוב על רעיון כזה גאוני ?

המולטיטרוניק הוא גיר רציף, וההבדל העיקרי בינו לבין גירים רציפים אחרים, הוא בכך שהוא משתמש בשרשרת במקום ברצועה מגומי משולב במתכת. כתיבה רציפה, המולטיטרוניק היא הטובה ביותר מבין כל התיבות הרציפות, ויכולה לעמוד בעומסים גבוהים יחסית. השרשרת עשוייה ממתכת ועלותה גבוהה מאד.

הגלגל החלופי, יחד עם המצבר ובמידה מסויימת מיכל הדלק, מהווה כאב ראש לא קטן עבור המהנדסים. בעבר היה מקובל למקם את הגלגל בתא המנוע, אולם שם הוא לרוב מיתייבש מחום המנוע, ובמכוניות מודרניות אין לו עוד מקום. מתחת לרצפת תא המטען הגלגל נוטה להתלכלך והשליפה שלו קשה ולא נוחה. לכן עברו רוב היצרנים לגלגל חלופי צר שמונח בתא המטען, יחד עם כלי העזר. גם המגבהים הפכו לקומפקטיים, וכולם בשיטת המיספריים, שוב, משיקולי מקום. בוולבו ובמכוניות הגרמניות הישנות היה מגבהה גדול עם ידית ומכפיל כוח, כך שניתן היה להרים את המכונית באצבע אחת.

בהצלחה בשיפוץ ! אם כבר שמת את צלחות הגלגלים וטבעות הכרום באמבטיה, לפחות תפעיל להם את הג'קוזי, שייהנו קצת..

כשהמכונית מיתיישנת לחודש העלייה על הכביש יש פחות ופחות רלוונטיות. בכל מקרה, אין מפתח קבוע לירידת ערך; ישנן מכוניות שמאבדות במהירות גדולה מערכן, וישנן כאלו שלא. כל מכונית ושמירת הערך שלה, זה מאד אינדיבידואלי.