חן פרחי

לקוח שלי רצה לייבא תושבות מסין. הם הראו לו את אותה התושבת ב 3 מחירים שונים ! ההבדלים היו בעובי הפח ובאיכות הגומי. היקרות ביותר כמעט משתוות למחירן של המקוריות לאותה מכונית, גם אם קונים כמות גדולה.

מחזק. היצרן יודע מה הוא מכניס לתערובת, ויודע בדיוק מה ייצא ממנה. החומר העיקרי בתושבות, הן מנוע והן גיר, הוא גומי טבעי. לגומי טבעי יש תחליף מבחינת רכות - GRS שהומצא ע"י האמריקאים במלחמת העולם השנייה בשל השתלטות יפן על כל גומי הטבעי - אולם זהו חומר בעל כח קריעה נמוך מאד ואינו עומד בבלייה. הבעיה העיקרית של הגומי הטבעי היא מחירו הגבוה, מה שמונע מיצרנים שצריכים לחשב כל אגורה, להשתמש בו. בעיה נוספת היא טיב ההדבקה של הגומי אל המתכת, אם כי כאן שימוש בדבק נחות לא חוסך כלום, כי עלות הדבק זניחה בעליל. בעקרון, תושבת חלופית לא אמורה ליפול באיכותה מזו המקורית, אם טיב החומר זהה. נתקלתי לאחרונה בתושבות סיניות באיכות גבוהה, רק העיניין שהן אינן זולות. ואנשים מחפשים רק זול, וזו התוצאה.

פורד אסקורט MK5. הביקורות עליה היו קטלניות מהיום בו הוצגה בסוף 90', אבל חשבתי שקצת הגזימו. סה"כ האסקורט MK3 ו 4 היו מכוניות טובות למדי, ואפילו די מהנות לנהיגה. קיבלתי כזו, מנוע 1.6, באנגליה בשנת 91'. זוועת עולם. מנוע קשה ומרעיש עולמות, הילוכים ארוכים עד אין קץ, הגה כבד מנשוא ונטול כל רגישות שהיא ואין נוחות נסיעה. צריך להתאמץ לייצר מכונית כל כך גרועה, הן מקודמתה והן בכללי.

עבודה יפה ויסודית, והחשוב יותר - נעשתה בטעם טוב ! מה שעשית במערכת המיתלים, עשו פורד עצמם כשהציעו את דגם ה S שלא הגיע לארץ. מניסיון בתורכיה עם טאונוס GT, מנוע ה 2.0 מספק ביצועים טובים מאד. תודה על השיתוף !

להערכתי, מדובר במדיניות מכוונת. כל עוד נתניהו לא נפגע פוליטית, מצידו שנעמוד שבועיים בפקק. את הזעם הלא מוצדק באופן מוחלט שלהם, הם מוציאים על ציבור שגם אם רוצה אינו יכול לעזור להם. שום תועלת לא תצמח להם מזה, למעט זעם הולך וגובר מצד הציבור.

אכן. כשאין איזכור, החתך 80. הוולוו 144, לדוגמא, הוצעה גם עם צמיגי 185X70X15, אלא שצמיגים אלו נדירים מאד, מיוצרים בסדרות קטנות ומחירם בהתאם. צמיגי 185X65X15 מתאימים מצויין לחישוקים ולא נראים מוגזמים. אני קיבלתי אישור מהמחלקה הטכנית של "מאיר" ולמכון הטסטים לא נותר אלא להשלים עם זה.. לדעתי, זה עדיף.

צמיגים במידה 165X65X15 לא יאשרו לך בשום מקרה. כשרציתי לעלות מידה מ 165X15 למשהו קצת רחב מצמיגי האופניים המקוריים, פניתי למחלקה הטכנית במאיר, יבואני וולוו. לשמחתי, נמצאים שם אנשים שנהנים לראות את התוצרת שלהם מלפני עשורים רבים, ואישרו לי לעלות ל 185X65X15. עם המסמך שהגיע אלי בפקס ניגשתי לטסט, ושם דיווחו על השינוי למשרד הרישוי, כך שברישיונות הבאים שיגיעו תופיע המידה החדשה. זו מידה נפוצה מאד (יונדאי I30, פיג'ו 207, אופל קורסה ועוד) ואפשר לקנות רביעייה איכותית ב 1,000 ש"ח. השיפור באחיזת הכביש לא פחות ממדהים, הן על כביש יבש והן בכביש רטוב.

לא מצויין בשום מקום בספר הרכב מועד ההחלפה. אורך החיים הוא לפי נסועה או זמן ? כמה וכמה ? תודה מראש.

ליונדאי, כמו למרבית היצרנים היום, אין שום בעיה לייצר את המכונית הטובה ביותר בקבוצתה, ואם לא הטובה ביותר אז לפחות בחמישייה הפותחת. זה יותר עיניין של רצון מאשר של יכולת.

עיינתי. שישית מב.מ.וו סדרה 3, שביעית מאודי A4 ועשירית (!) ממרצדס C. לא כבוד גדול, ורחוק הן מהצפי של אלפא, הן ממספרים אבסלוטיים והן מיחס המכירות בינה לבין מתחרותיה. יאללה, חוזרים לסטלביו.

בחודש שעבר מכרה הג'וליה 1,112 מכוניות באירופה. למעט חודש יולי, באף חודש לא נראה טיפוס במכירות אלא ההיפך הגמור. על פי רוב, מכונית שנכשלת מסחרית בשנתה הראשונה, דינה כמעט ונחרץ. וזה לא בגלל שהג'וליה אינה מכונית טובה, ההיפך הגמור. זה בגלל שדינאמיות לבדה פשוט אינה מוכרת. וזו הסיבה מדוע כה הרבה מכוניות משעממות נמכרות כל כך טוב. מצער, אבל זה מה יש. ולהערכתי הסטלביו כן תצליח, ולא בגלל היכולות הדינאמיות שלה, שבמקרה הטוב מעניינות 0.5% מאלו שקונים SUV מגודל, אלא בגלל שזהו פלח שוק לוהט היום.

בזכות השרשורים האין סופיים על הג'וליה, היא הפכה ללהיט מכירות היסטרי. ומסתבר שהטרפיק עשה את שלו לא רק בארץ, אלא בכל אירופה. זה שהיא אינה נמכרת, זה לא בגלל שאין לה ביקוש חלילה, אלא בשל העובדה שאף אחד לא נהנה לקנות בדוחק..

ממש רלוונטי ל SUV. הנחמה היחידה, שבניגוד לג'וליה, הוא גם מצליח להמכר.

הרבה פחות ממה שהיה פעם, והרבה פחות ממה שנוטים לחשוב. הימים שמכוניות איבדו 5% מערכן בשנה חלפו עברו, והיום כל אחד יודע שברכישת מכונית מפסידים כסף.\ בנוסף, מכונית כמוצר, הרבה יותר זולה ממה שהיתה בעבר, ויחד עם הריבית הנמוכה, גורמת לכך שבמקרה הגרוע ביותר משלמים על ההלוואה עוד כמה עשרות שקלים בחודש, אם המכונית איבדה יותר מערכה.

ישה, מעיקר כספי השילומים נהנתה מדינת ישראל שבנתה בהם פרוייקטים לאומיים. לא הרבה מהכסף הזה חילחל לניצולי השואה עצמם. עד סוף שנות ה 50', חלק גדול מאד ממצבת כלי הרכב בארץ הורכב ממכוניות שהשאירו הבריטים כשעזבו את הארץ, וכולן היו עם הגה ימני. באמצע שנות ה 60' ירדו כולן מהכביש. לוי יצחק פרסם את המחירון הראשון שלו בשנת 63'. תאורטית יובאו לארץ מכוניות, מעשית הקצאות היבוא היו זניחות. הרכבת האסקורט החלה רק בשנת 68'.

אני רק מייחל לרגע שאחד מהאנרכיסטים האלו שחוסמים צירי תנועה ומתעללים באנשים שגם אם רוצים אינם יכולים לסייע להם, יחטוף מכות כמו שצריך, ואז תיגמר ההתעללות במי שאינם אשמים במצבם.

היו קיימות סוכנויות, אך היתרי היבוא היו נמוכים עד אפסיים, כשעיקר ההיתרים היו לנכים קשים ולמינהל הרכב הממשלתי. עד שנת 59' היתקיימה באופן רשמי לפחות, מדיניות הצנע, מה שלא עלה בקנה אחד עם רכישת מכונית מנקרת עיניים. רוב היצע המשומשות, שגם הוא היה נמוך עד אפסי, הורכב ממכוניות של נכים לשעבר או מכוניות מימי המנדט עם הגה ימני.

לוחית הרישוי של מכוניות מהשכרה היתה ירוק-לבן. רק בתחילת שנות ה 90' עברו ללוחיות רגילות.

יש יותר שקיפות כי למוכר אין הרבה ברירות.. ראשית, קשה הרבה יותר למכור מכונית שאינה בבעלותך. היום למרבית המכוניות יש ספר טיפולים מסודר וקל לעקוב אחרי זיופי מד המרחק. מספר הידיים ברור מאד, כמו גם הרישום הראשוני שלה - השכרה, מדינת ישראל ועוד.

במכונית שעברה 4-5 ידיים והיתה בת 8-9, רישיון הרכב נראה מרופט בעליל, וגם כך כתב היד בספחים הפך לבלתי קריא בעליל. בנוסף, לא היתה בעיה לזייף אותם או לפחות "לייפות" אותם וכך להעלים בעל אחד או שניים.. גם בשנות ה 70' מכוניות בנות כמה שנים נראו מרופטות, מה עוד שאיכות הצביעה היתה רחוקה מאד מהסטנדרטים של ימינו. שלא לדבר על מכוניות, לרוב איטלקיות, שכבר אחרי שנה-שנתיים החלו להרקב.

עד תחילת שנות ה 60' לא היה יבוא סדיר של מכוניות פרטיות לישראל, והסיבה היתה מחסור קריטי במטבע זר, וגם המעט שהיה יועד לרכש ביטחוני. בתחילת שנות ה 60' רמת החיים החלה לטפס במהירות, האיום הקיומי על מדינת ישראל הצעירה הוסר, העליה הגדולה סיימה את חבלי הקליטה שלה וכסף החל להצטבר בידי הציבור. בתחילת שנות ה 60' הוחל ביבוא חופשי לחלוטין של מכוניות פרטיות, והוחל גם בייצור מקומי נרחב - אוטוקארס (סוסיתא) וא.אילין (קונטסה, לארק). לאחר פרק זמן לא ארוך נוצר היצע מכוניות משומשות, ונולד ענף כלכלי שלם - מסחר במכוניות. מאחר וכמו בכל שוק משוכלל המחירים נקבעו אמנם על ידי ביקוש והיצע, אך בכל זאת נוצר צורך בקביעת מחיר שוק שיהווה נקודת פתיחה, הופיעו מחירוני רכב משומש, שהופיעו על ידי זוג שמאי רכב - אפרים מוהר ויצחק לוי. ממש במקביל הוקמו מגרשי רכב משומש, בו יכלו המוכרים להעמיד את מכוניתם למכירה או להחלפה, או שהמכונית נמכרה לבעל המגרש או הוחלפה במכונית אחרת. עד מהרה זיהו מערכות העיתונים הגדולים - ידיעות אחרונות ומעריב - את הפוטנציאל העסקי, ופתחו לוחות מכירה שחולקו לפי דגמי המכוניות. הלוחות הופיעו בימי שלישי ושישי, שהיו הימים החזקים במסחר מכוניות. המוכר היה צריך לגשת לנקודת המכירה, שהיתה לרוב חנות ספרים או מכשירי כתיבה, ולהעביר מודעה בת 8 מילים. כל מילה נוספת היתה עולה סכום נוסף. מאחר וטלפון קווי, מי חלם אז על סלולארי, היה מצרך לא מאד נפוץ, לעיתים קרוב משפחתו של המוכר היה מקבל את כל השיחות.. מגרשי מכוניות רבים נפתחו בדרך פתח תקווה וברחוב המסגר בת"א, בין פירוקיה אחת לשניה. לחלקם הגדול היו הסכמים עם חברות להשכרת רכב, שהיו מעמידות אצלם את המכוניות למכירה בקונסיגנציה (מכרת שילמת). כך חברות השכרת הרכב היו חוסכות לעצמן "כאב ראש" ונפטרות די במהירות מהמכוניות. באותה תקופה מכונית שימשה כרכב השכרה ממוצע של 3-4 שנים, וחלקם הגדול היו במצב לא מזהיר, בלשון המעטה. על הגרוטאות בעל המגרש היה מתומרץ בהתאם - היחס בין המכוניות הטובות והמבוקשות לגרוטאות היה נמוך מאד, כך שלא היה צריך להתאמץ כדי למכור אותן. מגרשי מכוניות מפורסמים היו "המכונית אפשטיין" ברמת גן, מול מפעל עלית וכמובן "עיר המכוניות" בדרך נמיר, די קרוב לגלילות. עיקר הכנסתם היה החלפות - בעל המכונית המוחלפת היה "נשחט" ועל המכונית אותה רצה שילם מחיר מלא, והסוחר דאג להחליפה באחרת וכך הלאה. סוחרי המכוניות היו לרוב טיפוסים חלקלקים ובעלי כושר שכנוע יוצא דופן, וחלקם הגדול התעשר מאד מזה. בנוסף, היה קל מאד להערים על הקונים - רישיון המכוניות היה עשוי בריסטול שהודפס במכונת כתיבה ועליו הופיע רק הבעלים הראשון. הבעלויות הבאות היו למעשה ספחים שהודקו לרישיון, והיה צריך לפשפש בהם כדי לגלות את רציפות הבעלים. חוץ מהמגרשים פרחו גם הסוחרים הקטנים שאפילו מגרש לא היה להם - הם פשוט היו קונים מכונית, מצחצחים אותה ומוכרים אותה הלאה. שיעבודים ומישכונים כמעט ולא היו קיימים אז, מאחר וכל המכוניות החדשות נקנו במזומן, העברות הבעלות נעשו בכל סניפי הבנקים ולא רק בדואר. חלק גדול מהסוחרים הקטנים היו מקושרים לאלו שישבו במערכות העיתונים, וקיבלו מהם מידע עוד ביום ה ' בערב. כך שהיו מצבים שהמכונית נמכרה עוד ביום חמישי בערב, בטרם פורסמה המודעה ! באמצע שנות ה 70' פתחו "מאיר" יבואני וולוו מערך החלפת רכבים ראשון בארץ, טרייד אין. הרוכשים היו לרוב נכי צה"ל שהחזיקו במכונית 3 שנים, קיבלו עליה מחיר מלא וקנו במקביל וולוו חדשה מצד שני. כך שלטו מאיר באחוז גבוה מאד מעסקאות יד שניה של מכוניות וולוו, ודאגו לשמור על מחיר יד שניה גבוה בצורה יוצאת דופן, ופועל יוצא של זה היה ביקוש גבוה מאד למכוניות וולוו משומשות. באמצע שנות ה 80' החלו חברות השכרת הרכב למכור בעצמם את המכוניות. החלוצה היתה אלדן, שהיתה חברת השכרת הרכב הראשונה שמכרה מכוניות כבר לאחר שנה-שנה וחצי. הסוחרים קיבלו רק את המכוניות השחוטות, ומאלו אי אפשר להרוויח. לאט אבל בטוח ירד קרנם, ובזה אחר זה נסגרו המגרשים הגדולים והפכו לנכסי נדל"ן מניבים. גם הסוחרים הקטנים נפגעו מאד, בעיקר בשל המעבר לרישיונות ממוחשבים בתחילת שנות ה 90'. נעלנו כל הספחים ומספר הידיים הופיע בבירור, כמו גם בעל המכונית העכשווי, מה שייצר תעשיית סיפורים שלמה.. העברות הבעלות הופקעו מידי הבנקים והועברו בלעדית לידי רשות בדואר, מה שהקשה עוד על הסוחרים הקטנים, שהיו צריכים להופיע עם תעודת הזהות של המוכר בדואר. חדירת האינטרנט בתחילת שנות ה 2000 הביאה לחיסול הלוחות בעיתונים, ומקור הכנסה חשוב מאין כמוהו ירד להם. בזה אחר זה נפתחו לוחות מכירה ברשת, שהבולט מהן הוא כמובן יד 2. יותר ויותר מגרשי טרייד אין נפתחו, חלקם על ידי היבואנים עצמם שגילו את הפוטנציאל הטמון בהם, וחלקם יוזמה של סוכנניות משנה. והרמאים והנוכלים ? הם עדיין איתנו, רק שהרבה יותר קשה להם היום, ומרוויחים הרבה פחות.

מערכת בקרת השיוט הופיעה בסוף 58' באימפריאל, שהיתה מותג היוקרה של קרייזלר. המערכת פעלה על וואקום, והיתה זרוע שמשכה את המצערת שחוברה לקרבורטור. מערכת בקרת השיוט מתאימה מאד לתנאי הנהיגה האמריקאיים - שיוטים ארוכים ואיטיים יחסית בכבישים פתוחים לגמרי. ב 5 שנים האחרונות שיש לי מכוניות עם בקרת שיוט השתמשתי בה בדיוק פעמיים. 1. אין היכן להניח את רגל ימין, שלא כרגל שמאל שלפחות יש לה מדרך. 2. כל נגיעה בדוושת הבלם מבטלת את פעולתה, ובתנועה ערה זה קורה כל דקה וחצי בערך. 3. מגביל מהירות הרבה יותר יעיל, ולא צריך לשים לב למהירות וללחיצה על הדוושה.

כלל ברזל מס' 1. אל תצא למלחמות אם אתה לא יודע איך מנצחים אותן. כל המלחמות האחרונות של ארה"ב היו כשלונות - ויאטנם, מלחמת המפרץ הראשונה והשניה והמלחמה באפגניסטן. אותו כנ"ל הצבא האדום באפגניסטן. האיומים שלו לא מיועדים לאוזני השליט הצפון קוריאני אלא לאוזני הבסיס הפוליטי שלו.

רק דבר אחד לא הבנתי - מה זה בדיוק "הלך המנוע" ? מנוע גמור הוא מנוע שטבעות האטימה בו שחוקות וכתוצאה מכך הוא צורך שמן. או שמיסבי גל הארכובה שחוקים ואז הוא "דופק" ולא בונה לחץ שמן מספיק גבוה. מה קרה כאן ?

ברור שהמחאה הזו פוליטית ומתודלקת ע"י גורמים שמעוניינים לנגח את הממשלה. זה קל לשבת באופוזיציה ולפזר הבטחות, נראה מאיפה יביאו 4 (!) מיליארד ש"ח לממן את זה.