pooh-bear

א. לא ממש באת (כי קורונה), דיברנו בזום. ב. קצת קשה לראות את זה, אבל גם הצד השני משקיע זמן ומאמץ בתהליך. ג. והכי חשוב: כי לפעמים אין לי משוב רלוונטי לתת לך. נניח (סתם דוגמה, לא קשורה אליך בכלל), שאתה פשוט בן אדם מבולגן, ואני מחפש מישהו מסודר יותר. אם אני אגיד לך את זה, אתה תרצה להשתנות? בכלל תוכל להשתנות? מה משוב כזה ייתן לך?

אז אני שואל (לגמרי ברצינות) - למה שאני אתקשר אליך? אם אף אחד לא מפיק תועלת מהתהליך (אני מניח ש"קיללתי" == "לא עניין אותי לשמוע מה יש לך להגיד" ולא ליטרלי, אחרת בכלל), לא חבל על הזמן של שנינו?

תודה, מפליא כמה אנשים פשוט לא טורחים לקרוא. זה קורה, ד"א, גם בשאלה שאנחנו נותנים למועמדים אחרי הראיון - זה מפתיע כל פעם מחדש שאנשים לא מסוגלים / טורחים לקרוא הוראות (בסה"כ עמוד אחד) ולבדוק שהתשובה שלהם בכלל עונה על כל הדרישות. נו שוין. ברשותכם, אני אוותר על הרצאת יחסי האנוש בסיסיים. לנושא, גם האינסטינקט שלי אומר שלהתקשר למועמד ולתת לו משוב תהיה האפשרות העדיפה, כי ככה גם המועמד עצמו ישתפר לראיון הבא שלו ואולי הוא גם יכתוב באיזה מקום שכמה כיף לו שהוא התראיין במקום שממש טורח להסביר לו למה הוא לא התקבל ונותן לו טיפים להמשך הדרך ואיזו תועלת מופלאה הוא הפיק מהתהליך. אבל מכיוון שלא כולנו בובספוג (חלקנו אולי יותר פלנקטון, או מר קראב, או אפילו סקווידוויד רחמנא ליצלן), הנה כמה סיבות קצת פחות טריוויאליות למה לא לעשות את זה, בשביל הדיון: א. כי יש מועמדים שנפסלים על רקע של אופי ולא על רקע מקצועי. למשל, מישהו שבטוח שהוא תמיד צודק. איזו תועלת תצמח מלתת משוב למועמד כזה? אפילו במקרים פשוטים יותר, נניח מישהו מבולגן נורא, או מישהו שלא עונה לעניין, או פשוט מישהו שלא מפסיק לדבר. ב. כי יש מועמדים שהיו כמעט בסדר, אבל היה מישהו אחר טוב יותר באותו זמן. מה אפשר להגיד להם? שהינו מקבלים אותם אם היינו נואשים יותר? שאם היה להם גם ניסיון ב-X ולא רק ב-Y הם היו מתקבלים? מה הם יעשו עם זה? ג. כי יש (לא מעט) אנשים שפשוט לא יקשיבו, ובמקרה הרע גם יגיעו למקום של אפליה: לא קיבלתם אותי כי אני מזרחי / רוסי / אישה / ערבי / דתי / חילוני / כי הכל אצליכם מראש רק פרוטקציות והבאתם את החבר של ההוא מהצבא. ד. כי כל עוד המועמד לא עובד אצלי, הוא לא ממש רואה בי מקור לסמכות, וגם אם הוא מבין שהפסילה היא על רקע מקצועי, יכול להיות שהוא פשוט לא יסכים עם המשוב שהוא יקבל. בקיצור, השאלה אם אתם באופן אישי הייתם בכלל מוכנים לקבל פידבק מקצועי על בסיס הכרות מאוד קצרה של ראיון עבודה - לא תמיד זה מספיק בשביל שתהיה יכולת טובה מספיק להעריך אנשים. יש כאן בכלל מישהו שעובד ככה? שממש מתקשר למועמד שקיבל תשובה שלילית ונותן לו משוב מפורט (אם המועמד מעוניין בזה, כמובן)?

כמו בכותרת. ראיינתם מישהו לתפקיד מסויים, הבן אדם השקיע זמן בראיון/ות, אולי אפילו עשה איזשהו תרגיל בית, אבל לא היה מה שאתם מחפשים. האם צריך / ראוי / מועיל להשקיע באותו מועמד 10 דקות של שיחת טלפון להגיד לו שהוא לא ממשיך בתהליך? אולי אפילו לנסות להסביר למה? או שמספיק אימייל מסודר? קחו בחשבון מחסור כרוני בזמן ואת הבעייתיות לדבר עם מישהו שמחפש באופן דיסקרטי ועדיין עובד במקום אחר, צורך לקבוע זמן נוח לשיחה וכו'. איך הייתם מגיבים לשיחה כזו כמחפשי עבודה? מעריכים את השקעת הזמן של המראיין או מקללים אותו?

זו אולי הצעה קצת מפתיעה אבל פוקוס מ-2016-17 (בטח אחרי צ'יפ / תוכנה) תיתן ביצועים דומים במרכב די דומה בסה"כ, רק פחות יוקרתית (גם בחומרים ובאיכות ההרכבה, לא רק בסמל). גם המנוע שלה לא מושלם, אבל לפחות הגיר פלנטרי ולא עושה צרות.

אני לא חושב שהשתנה משהו מהותי (או בכלל) מאז שהפיקאסו שינתה שם לספייסטורר, הביקורות שתמצא לספייסטורר רלוונטיות גם היום. לדעתי, מדובר ברכב מאוד מוצלח - מרווח מאוד, נח, מאובזר יחסית בגרסה הבכירה (אקסקלוסיב), שטח חלונות גדול וראות מעולה ואפילו לא ארוך מדי. מצד שני, הוא "נהנה" מביקוש יחסית נמוך כי הוא לא "ג'יפון", ובנוסף הוא פחות "פרימיומי" בחומרים ובעיצוב. אם אתה מחפש רכב פרקטי, זו בחירה מעולה (שוב, לדעתי). שים לב ששני המושבים האחוריים הם לא מושבים שמבוגר יסע בהם בנוחות, וכשהם פתוחים תא המטען מצטמצם משמעותית (עד משמעותית מאוד). מצד שני, זה פחות או יותר המצב בכל הקטגוריה ולא מדובר במשהו ייחודי לספייסטורר.

אף אחד לא יודע להגיד אם הגיר יהיה אמין או לא. במקומך הייתי חושב ברצינות על פיג'ו 208 היוצאת שהאחרונות ממנה נמכרות כרגע כיד 1 אפס ק"מ ב-80. פרט לחוסר במערכות בטיחות, מדובר בקטגורייה למעלה בהמון מובנים, בכמעט אותו מחיר.

1. אין לי מושג, ללובינסקי יש משתמש כאן בפורום (@קבוצת לובינסקי), נסה לשאול. 2. ה-1.6 יהיה כמובן חזק יותר, ה-1.2 כנראה אמין יותר (אבל גם ה-1.6, בייחוד המאוחרים שבהם, לא קטסטרופה). למיטב זכרוני ה-1.6 (טרום הספייסטורר) הגיע עם גיר עם 6 הילוכים ואילו הספייסטורר 1.2 הגיע עם גיר 8 הילוכים, אז ההפרש בכח נהיה קצת פחות משמעותי. 3. המסך הצבעוני הגיע בגרסת אקסקלוסיב (המאובזרת יותר), המסך המונוכרומטי בגרסת קומפורט pk (הפשוטה יותר).

הבעיה היא לא בלנסות לא לחזור על הטעויות של ההורים שלך, אלא בלהפוך כל דבר שלא מצליח לך לאשמת ההורים. זה קצת מסובך. אתה מדמיין שיש הרבה הורים טובים שם בחוץ, שכן יודעים איך לגדל ילדים, וכל החיים שלהם מתנהלים לפי איזה ספר הורות. זה לא באמת עובד ככה, יו קנו, כמעט כל ההורים רחוקים מאוד מהאידיליה הזו, כמעט כולם כל הזמן טועים. אנחנו מתייחסים להורות באופן ספציפי בצורה מאוד ילדותית (לפני שיש לנו ילדים), כי ההסתכלות שלנו על הורות היא מתוך הניסיון שלנו כילדים, שהשיפוט שלהם הוא מאוד ילדותי (למשל, מאוד בינארי). זה מוביל אותנו לכל הטענות האלו על הורות אידיאלית כאופציה ריאלית, ועל הורות לא אידיאלית כקטסטרופה מוחלטת. זה כמובן קשקוש כי כמו כל דבר אחר, אין אידיאלי ולא אידאלי. אתה הרי לא מחפש את העבודה האידיאלית אלא כזו שתהיה מספיק טובה, אתה לא גר בדירה האידיאלית אלו בזו שהצלחת למצוא בתקציב שלך ואתה לא נוסע ברכב האידיאלי (וכו' וכו').גם ההורות שלך (אם וכאשר) לא תהיה אידיאלית, רחוק מכך, ולמרות שהילדים שלך יחשבו בזמן מסויים שזה סוף העולם זה לא באמת נכון, ואם תחנך אותם בצורה סבירה הם יצאו מזה מהר מאוד.

כן ולא. זה שההורים שלך "אשמים" - לא מתווכח. הבעיה היא שלא מעט אנשים (לאו דוקא מישהו כאן) חושבים שאם הם X כי ההורים שלהם עשו Y אז ככה הם יהיו לנצח, ואין להם זוגיות / עבודה / כסף / אושר כי ההורים שלהם אשמים. וזה די מוזר לראות אנשים בני 30 או 40 מאשימים את ההורים שלהם בזה שהם פוצים מוחלטים, במקום לקום מהמקום ולהפסיק להיות פוצים. ברור. זה שלב שכל אחד (כמעט) עובר. גם אני האשמתי את ההורים שלי. אני רק מקווה שהיא גם תדע לצאת מזה. שוב, לא מנסה לשכנע אף אחד לעשות (או לא לעשות) משהו. אבל אני גם לא חושב שלהיות חובב שניצלים ממוצע זה כל כך נורא כמו שאתה מתאר ושזה משהו שחייבים לעצור, ויפה שעה אחת קודם. חלק אחר מלהתבגר זה להבין שהמציאות היא לא סרט של דיסני (או חשבון אינסטגרם), ושכולנו בסה"כ אנשים די ממוצעים. אחרי שמבינים את זה, אפשר להתחיל להבין שגם מלהיות בן אדם ממוצע לגמרי, שגר בדירה ממוצעת ומרוויח משכורת ממוצעת (ואולי אפילו מגדל ילדים ממוצעים) אפשר לחיות חיים יחסית סבירים, אולי אפילו מהנים במידה. רק צריך לתאם ציפיות עם היקום קודם.

מישהו אמר לך להביא? השאלה היא לא אם להביא ילדים או לא, אלא אם להתמסכן כי ההורים שלך דפוקים או להבין שלרובינו יש הורים דפוקים, ואם אנחנו רוצים חיים סבירים לעצמינו אנחנו צריכים להפסיק להאשים את ההורים שלנו שדפקו אותנו ולעשות מה שאנחנו רוצים. שזה ממש (ממש) לא חייב להיות לגדל ילדים, כלב או אופנוע. ראה למעלה - מצידי תישאר רווק מאושר עד גיל 90. מעולם לא טענתי שזוגיות וילדים הם המפתח והמתכון לאושר, בטח לא עבור כולם באופן אבסולוטי. גם לי זה ממש לא קל (ויש לי רק אחת...). הטענה (הלא כזו מורכבת) היא שההורים שלך לא היו דפוקים (אם הם היו דפוקים, שום דבר אישי כמובן) כי הם מיוחדים, אלא כי הם (כנראה) אנשים רגילים, בטח כאלו שעברו הגירה לא פשוטה (אאל"ט), וגם להם היו חיים קשים, והקושי הזה הוא משהו שאתה מתחיל באמת להבין אותו רק כשיש לך ילדים משלך. רוב המשפחות (שאני מכיר לפחות) הן לא כאלו מאושרות, יותר להיפך.

להתבגר, in a nutshell, זה בעיקר להפסיק להאשים את ההורים שלך / הבוס שלך / אשתך / רה"מ / כל אפשרות אחרת במצב שלך, ולהתחיל לקחת אחריות על החיים שלך. אם אתה מדמיין שרק ההורים שלך היו דפוקים / רבו כל הזמן / נשארו ביחד רק כי לא היה להם כסף להתגרש / ווטאבר - ברוך הבא למציאות, רוב המשפחות דפוקות (או מאוד דפוקות) בצורה כזו או אחרת. רק כשיש לך ילדים אתה מבין כמה זה מאתגר, וכמה לאדם הממוצע החיים אלו לא פשוטים כמו שהם נראים לך כרווק. דמיין את האדם הממוצע ברחוב, ועכשיו דמיין אותו מנסה לג'נגל בין עבודה, אישה, ילדים ומשכנתא. זה קשה ומאתגר כמו שזה נשמע. כן ולא - חשוב לדעת לוותר (בייחוד איפה שלא אכפת לך, אבל גם איפה שכן), חשוב לפרגן, אבל גם חשוב לא לקחת את זה לקצה (ולוודא שגם הצד השני מוותר, גם כשלא נח), אחרת אתה מתעורר יום אחד כדי לגלות שאתה רק עסוק בלרצות אנשים, ולא נשאר לך מ"מ לעצמך. לא נעים. בזוגיות סבירה (כי טובה זה מוגזם) שני הצדדים מתפשרים כדי שלכל אחד יהיה לפחות סביר. הבנת הנקרא בסיסית. כותרת השרשור: "רוצה להתחתן, אבל..." אם הוא לא היה רוצה, הוא כנראה היה שואל את זה אחרת. ולא שיש משהו רע בזה.

כאילו שיש פה משהו חדש... פעם ראשונה בארץ?

לדעתי הדיזל (2 ליטר) הכי מבטיחה מבחינת אמינות. יש לה בעיה עם משאבת האוריאה שמצריכה החלפה של כל המיכל בסופו של דבר (עניין מאוד לא זול), שווה לחפש רכב שכבר עבר החלפה כזו. מבחינת אמינות שווה לחפש את הגרסה הפשוטה יותר (comfort pk), המסך של הגרסה המאובזרת מפתח "חורים שחורים" וההחלפה שלו לא זולה. מצד שני, אני לא לגמרי בטוח שתמצא דיזל במצב סביר (כלומר, לא מונית לשעבר עם חצי מיליון ק"מ) בתקציב - אבל כדאי לחפש. את רוב המוניטין הגרוע צבר הדור הראשון שהיה עם מנוע מזעזע וגיר רובוטי. הדור השני (אמצע 2014 וצפונה) הרבה יותר טוב, גם אם לא מושלם.

מה הכוונה? יש c4 מ-2005 עד 2016 (אולי 17), הראשונות כנראה יעלו אלפי שקלים בודדים (וגם אז יגידו לך יפה תודה), האחרונות כמה עשרות אלפי שקלים. מעבר לזה יש גם פיקאסו וקקטוס, לשתיהן באופן רשמי היה c4 בשם. חוץ מזה, ממליצים מאיזה בחינה? לאיזה צורך?

הייתי מוסיף לחיפוש קיה פורטה ומיצובישי לנסר הכי חדשות שתמצא. פוקוס דור 2 (עד 2011, וגם שם הרוב הן כבר דור שלישי) גם אופציה סבירה אבל חלשה ובזבזנית, ה-2 ליטר עדיף במקרה הזה. אפשר גם לחפש סיטרואן c4 דור ראשון (עד 2011, וגם שם התחלף הדגם באמצע השנה). תהיה כנראה זולה משמעותית מהתקציב שלך, ותשאיר כל מה שצריך ליישור קו

נו, אז לא הבנת, העולם לא נפל. מכיוון שהוא לא שאל משהו בסגנון של "מחפש האצב'ק בלבד, מה דעתכם על הסקאלה?" אלא התרכז בעניין הרושם החיצוני, לא נראה לי לגמרי מונפץ להזכיר רכבים אחרים פחות או יותר באותה סביבת מחיר שנראים מרשימים חיצונית, אבל זה אני, לך תבין.

מה זה משנה? ברצינות, אם מישהו פה חושב שהיא פחות או יותר מרשימה (ובכלל, למה אתה בדיוק מתכוון ב"מרשימה") זה יגרום לך להחליף? זה רכב שאתה תיסע בו, לא אנחנו. הסקאלה, כמו כל סקודה, פחות בעניין של רושם ויותר בעניין של פרקטיות. רוצה רושם? לפיג'ו יש לאחרונה עיצובים מרשימים, ה-2008 כנראה תהיה הרבה יותר "מרשימה" בתקציב לא הרבה יותר גבוה.

בוא ננסה למקד את הדיון: אתה שואל אם בכלל כדאי להחליף, או שאתה רוצה להחליף בין כה וכה ושואל אם כדאי לך להחליף לסקאלה?

וזה שווה את ההשקעה הכספית לדעתך?

למה להחליף? הרכב שלך עוד לא בן שנתיים.. איזה הבדל עצום תקבל בסקאלה לעומתו?

אני לא חושב שמי שמתגרש זה רק מי שחשב שזה לא מתאים ובכל זאת התחתן. אפילו ממש לא. השאלה היא לא אם יש זוגות מאושרים, זוגות אומללים וכאלו שלא יכלו לשאת את האומללות יותר והתגרשו. השאלה היא האם ניתן (בערך) לחזות מה יקרה לזוג מסויים ואיך, ולדעתי לפחות התשובה היא (ממש) לא "אם אתם אוהבים ושניכם חושבים שזה מתאים אז בטח יהיה בסדר".

אני חושב שאתה טועה (כלומר, אתה צודק, "לא מפחדים", אבל לא בטוח שבצדק). כששני ילדים בני 25 שאין להם שום מחויבות בחיים "אוהבים" (כלומר, רואים ביחד את אותה סדרה בנטפליקס, נהנים להזמין מאותה מסעדה ויש להם אחלה סקס), זו ממש לא אינדיקציה שהם יסתדרו אחד עם השנייה גם עוד כמה שנים כשהחיים שלהם יכללו משכנתא וכמה ילדים. אהבה זה רגש, לדעתי פחות מומלץ לבסס החלטה כזו משמעותית רק על רגש, בטח כזה שנובע ממצב מסויים שאתה יודע בוודאות מוחלטת שהולך להשתנות לחלוטין, ודי מהר אפילו. ברור שיש יתרונות וחסרונות לחיים בזוגיות עם ילדים מול חיים לבד, ואין פה לגמרי נכון / לא נכון, זה מאוד תלוי בשואל. אבל אני לא בטוח שזו השאלה של פות"ש, להבנתי השאלה שלו היא בערך "איך אפשר לנסות להעריך אם זוגיות מסויימת תחזיק מעמד", ולשאלה כזו יש סוג של תשובה, לא מוחלטת כמובן אבל כן משהו שאפשר להסתמך בו על ניסיון של אחרים (גם של כאלו שזה לא עבד להם) ואפילו של אנשי מקצוע. לעניין, כמו שאמר @קורן בן אשר, זה גם עניין של "חזון", או אולי "ערכים בסיסיים" של שני בני הזוג, וגם, שוב, הרבה מאוד עניין של תקשורת והקשבה.

למה באמת שני אלו? הם לא רעים, אבל הם כבר קצת ישנים ולא מציעים משהו עדיף שאין למתחרים. מה ש @yulianx הציע נשמע כיוון נכון יותר - קורסה אלגנס או יאריס, ולמי שלא מפחד מגיר רובוטי גם הקליאו יכולה להיות אפשרות לא רעה.

זה... לא יודע איך להגיד... פשוט לא נכון? ממש לא נכון? הכי לא נכון שאפשר? אתה צריך להבין שהחיים עם שלושה ילדים ומשכנתא הם לא החיים שאתה מכיר בתור שני אנשים צעירים, בריאים ובלי שום התחייבויות. אם אתה מצפה שדברים ימשיכו להיות מה שהם היום, אתה גם טועה (לגמרי, הכי שאפשר) וגם פוגע בקשר בגלל ציפיות לא ריאליות כאלה. מה שקורה אצל הרבה זוגות הוא שטוב להם בסיטואציה מסויימת, וכשהמצב משתנה הם לא מצליחים להבין בכלל שהמצב השתנה, בטח לא להתכונן ולנהל את השינוי בצורה מודעת. ואז נורא קל לכל אחד מהצדדים לברוח ל"פינה" שלו, כש(לרוב) הגבר ישקיע יותר בעבודה ויאשים את האישה שהיא כבר לא מתעניינת בו ולא מעריכה את מה שהוא עושה והאישה תיקח על עצמה את רוב (או כל) הטיפול בילדים ותאשים את הגבר שהוא לא עושה כלום בבית. קלאסיקה. מכאן כל אחד רואה רק את הצד שלו ומתחפר בעמדה שלו וההמשך די ברור. כדי לצלוח את זה צריך גם להבין שהחיים משתנים והבעיות של זוג ללא ילדים שונות מהבעיות של זוג עם תינוק, והן בתורן שונות מהבעיות של זוג עם שני ילדים בבי"ס וכך הלאה. גם אם הבנת, צריך כל הזמן לנסות ונהל (ממש לנהל, כמו במשרד) את הבעיות האלו: להבין מה עובד טוב, מה פיחות טוב ומה ממש גרוע, ולנסות לשפר את מה שלא עובד טוב. זה כמובן מחייב תקשורת מאוד טובה והמון הקשבה, וגם הבנה (די פשוטה אבל כמעט בלתי אפשרית) שבעיות הן לאו דוקא אוביקטיביות ומה שלאחד נחשב טריוויאלי לאחר נראה כמו מכשול בלתי עביר מצד אחד, ומצד שני נכונות של שני בני הזוג להתפשר במקומות שמפריעים לשני. having said that, נורא קל לכתוב, למצוא זוג שמצליח אשכרה לתקשר ככה הרבה (הרבה) יותר קשה (גם לי לצערי זה לא לגמרי עובד). לחיות? אפילו ברמה יחסית סבירה. טורטליזם במיטבו.