Derish

תקציר מנהלים: ארבעה אנשים קיבלו שוחד כדי להעביר אוטואים טסט באופן לא חוקי בדרום. עוד כמה אנשים עשו את אותו דבר בצפון. בא שוטר, עצר אותם וזה הכל... סחטיין על החקירה והמעצרים, אבל הלוואי ששאר משטרת ישראל הייתה עובדת באותה חריצות כמו מחלקת היח"צ שלהם. 😏

טוב, ניקח את ההמלצה על וורקר בע"מ. בינתיים גיליתי שרשת Lefties הגיעה לישראל ופתחה סניף בחדרה. גם שם נתקלתי בסחורה איכותית למדי ולא יקרה במיוחד, לפחות בסניפים שלהם בספרד.

למרות שאני לא צופה בחדשות מישראל, האלגוריתם של פייסבוק זיהה כנראה את העניין שלי בחברה ולכן שתל אצלי בפיד את הכתבה הבאה: https://www.facebook.com/reel/2878417915686191 רבע שעה של וידאו ו'עדויות מרגשות' כדי לחזור על מה שהאנס ועוד כמה חברי פורום תיארו במדוייק במספר שורות 🙂. כרגיל בטלוויזיה, הכתבה שטחית וילדותית למדי, אבל דווקא מהתגובות אליה עולות כמה שאלות מעניינות. למשל: אם וולט כאלה ממזרים חסרי כבוד והמתחרים נקיי כפיים/זולים יותר/נותנים שירות טוב יותר - מדוע אין אליהם נהירה המונית של הקליינטים? אם הלקוחות בוחרים להישאר עם הספק הלא-שירותי/עושק אלמנות במקום לקבל שירות איכותי יותר בזול יותר מהמתחרים - למה זה מפריע לנו? שיסבלו. אם בעלי המסעדות המסכנים נסחטים ע"י האפליקציה ונאלצים לשלם 27% מסך ההזמנה לוולט - מה מונע מהם להציע ללקוחות איסוף עצמי מוזל או תמריץ כלכלי אחר? כשקוראים לוולט מונופול ומלינים על שליטתם בשוק - האם מדברים על ת"א/חיפה/ירושלים או על אופקים/יקנעם/רעננה? האם בכל המקומות האלה יש מתחרים ראויים שוולט רומסת? וכו'... בקיצור, כולם בוכים שדופקים אותם אבל גם לא רוצים לוותר על הנוחות או על ההכנסות הנוספות שהמצב הנוכחי מייצר, לכן לא מממשים את הזכות שלהם להצביע עם הרגליים. הטבע האנושי במיטבו.

למרות הביקורות השליליות פה, כמה מהסווטשירטים (והטישירטים) הכי טובים שלי הגיעו מחנות בגדי העבודה Worker. יש להם סניף בחיפה, רח' ישראל בר יהודה 300 - לדעתי שווה ביקור.

אתה גורם לזה להישמע ככה: כאשר בפועל, חמישים קפוצ'ונים מקופלים מהחנות נראים בערך ככה: עדיין לא הדבר הראשון שהייתי עושה, אבל אם פות"ש אומר שאף אחד לא חוזר אליו... כנראה שצריך להיות יצירתי, או לנסות אצל עסקים דומים בפריפריה.

בקריירה המוטורית שלי הספקתי להיות בעלים של דייהטסו קורה ורנו טווינגו, אבל את המאזדה 121 פספסתי ואני מתחרט על כך כל פעם שאני פוגש אחת במצב טוב.

קודם כל - קפוצ'ונים או קפושונים, לא קפוצונים. השפה העברית סופגת מספיק התעללות מהקהל הרחב בשנים האחרונות, לא צריך להוסיף על זה בפורום. לא מדובר בניקוד חסר והגרש מעל הצ' הוא לא אופציונלי. שנית - העסקים האלה מעדיפים בבירור לקוחות מוסדיים שמזמינים כמות גדולה וחוזרים מדי כמה שנים, את הכמה עשרות יחידות שלך הם משאירים לדוכן הפוטושופ בקניון ובתחנה המרכזית - שדרך אגב, איכות העבודה וחומרי הגלם שלהם השתפרה משמעותית בעשור האחרון עם הוזלת טכנולוגיית הדפוס הדיגיטלי. גם אני נתקלתי בזה בעבר כשחיפשתי עסק שיכין בגדי עבודה לחברה קטנה שעבדתי בה. נראה שלעסקים בתחום הזה יש נסיון גרוע במיוחד עם לקוחות שלא משלמים בזמן, דוחים את הסחורה, או מבלבלים את המוח. מצד שני, כבר יצא לי להזמין בגדים ממותגים במספר מדינות אבל בישראל עדיין לא נתקלתי באף ספק רציני (קטן או גדול) ששולח ללקוח קטלוג עם אופציות כמו שעושים למשל בנעלי עבודה. לא יודע למה זה, כנראה בגלל השוק המוגבל וגם עקב הבנתו המוגבלת בתחום הטקסטיל של הלקוח הממוצע. אין לי המלצה טובה לבית עסק ספציפי, אבל כן הייתי בודק במקומך את האפשרות לרכוש את הבגדים במקום אחד (למשל חנויות ההאנגר והעודפים למיניהן) ולהוסיף את הרקמה/היט-טרנספר במקום אחר. אופציה נוספת היא להזמין היט-טרנספרס או פאצ'ים עם הלוגו שלך בעלי אקספרס ואז לגשת לחנות שמוכרת תלבושת אחידה לתלמידי בי"ס (לעתים קרובות מדובר באותן חנויות האנגר ועודפים) ולבקש שיעבירו/יתפרו אותם על הבגדים שתקנה מהם. כשמדובר בכמות של כמה עשרות, סביר להניח שהם ישתפו פעולה. אתה מערב פה שני מותגי ענק בתחומים שונים: vistaprint הוא תאגיד בינלאומי ששולט בחלק ניכר משוק ה-merchandise וה-stationery בהתאמה אישית, ו-carhartt זו חברה אמריקאית שקנתה את המוניטין שלה בבגדי עבודה קשוחים וכיום משווקת מחוץ לארה"ב בעיקר לקהל צעיר ו-woke שרואה בהם איזשהו מותג אופנה אלטרנטיבי. הבגדים של קארהארט בד"כ באיכות גבוהה אך נמכרים במחיר שערורייתי - ובמקרה של קהל יעד ישראלי עלולים גם להיות גדולים מדי לאנשים במידה מדיום ומטה. אם מזמינים משהו מהקטלוג שלהם, חשוב לבדוק את ה-size guide שמסביר מה זה כל מידה בס"מ או אינצ'ים (אורך, היקף חזה, וכו').

אני חושב שהסיכון פה נמוך והדיון הוא יותר סביב תמורה לכסף. ב-2008 עברתי פעם ראשונה לחו"ל והמעסיק שילם לחברת שילוח (Ocean Relocation כמדומני) שיבואו לארוז את כל הבית שלי. הם עשו עבודה יפה ומהירה, שלושה אנשים תוך שעתיים הספיקו את מה שהיה לוקח לי שבועיים, וגם ידעו לארגן באופן יעיל את הארגזים כדי לא להשאיר מקום לא מנוצל ולא להעמיס יתר על המידה (טעויות נפוצות של מי שעושה זאת לבד). בצד השני כבר הייתי צריך לפרוק הכל בעצמי והכל הגיע בשלום גם אחרי חודש בים. אם יש לך דברים רגישים שאתה מעדיף לארוז ולשנע לבד, תמיד אפשר לעשות את זה לפני שהם באים. אבל אני מניח שמעבר כזה מחייב ביקור מקדים שבמהלכו תוכל להתרשם עד כמה החברה יסודית ורצינית לפני שתקבל החלטה. סה"כ אם המחיר הולם הייתי ממליץ על שירות כזה, למרות שעם החברות שציינת לא יצא לי לעבוד. מסכים עם ספריאל שאת סינון העודפים שהצטברו עם השנים הם לא יוכלו לעשות בשבילך, אבל זו אחלה דרך לפנות דירה מהר במינימום כאב ראש ואז כבר אפשר להתעסק עם הנוסטלגיה וההחלטות ביעד החדש.

שאלתי בשמך בפורום סמוך, וקיבלתי את התשובה הבאה מאחד החברים שם (בעבר הרחוק גם פה):

כשאני שומע את המשפט הזה אני תמיד תוהה אם האדם שכתב אותו ניסה אי פעם לעבוד ברכבת בוקר עמוסת נוסעים, ומה איכות העבודה שיצאה לו.

מקפיץ לרגע תגובה ישנה אחרי שסוף סוף תפסתי שניים כאלה במדי משטרת ברצלונה:

לצורך הדיון, כן - הייתי סומך על מוסך רון שיעשה עבודה איכותית וזולה יותר ממוסך מורשה צ'מפיון , הן באבחון התקלה והן בפתרונה.

כל עוד תנאי האחריות מול היצרן לא הופרו, מדובר בשוק חופשי ואין שום בעיה להיעזר בטכנאי עצמאי. בדיוק כמו לקחת את האוטו למוסך שאינו מורשה יבואן - או שגם שם אתה מהסס, כי מה אם תיקלע לתאונה בהמשך?

גרתי בכזה במשך שנה. שכונה נהדרת בכפ"ס, שמונה דקות הליכה מהמשרד, בעלי בית נפלאים ומחיר לא גבוה במיוחד. המקום היה מרוהט ומאובזר ברמה גבוהה, לא נחסך שם שקל, אבל בעיה אחת לא הצליחו לפתור וזה הלחות התמידית. בתור פתרון זמני לאנשים שלא מבלים יותר מדי זמן בבית ואין להם היסטוריה של אסתמה זה יכול להיות אופציה מעולה. ילדים לא הייתי מגדל שם, אבל לרווק או לזוג צעיר זה עשוי לעבוד. בשני המקרים כדאי לבדוק מראש את בידוד הרעשים - כלפי חוץ ופנים.

גם אם מוצאים את הכרטיס חדש/משופץ באיביי, זה בד"כ לא plug & play. המכשול האמיתי הוא לדעת את הפרמטרים הנחוצים למעלית שלך ואיך לתכנת אותם לכרטיס, לא משנה אם זה מעלית או בויילר. במקומכם הייתי מתמקד במציאת טכנאי עצמאי שמכיר את המעליות האלה, הוא כבר ידע היכן להשיג חלקים או לשפץ את הקיימים.

שגיאת סופר. כתבתי ש"רציתי לתת לסדרה הזאת צ'אנס, אבל..." - ואז שכחתי לציין שראיתי רק את הפרק הראשון, כי זה מה שעבר לי בראש כשניסחתי את התגובה. 🤦‍♂️😉

מוצר מדבקה עם תמונת סטוק חובבנית בפוסטר הפרסומי. נראה שזה לא כולל הובלה וגם לא יכנס לרכב סטנדרטי. 100 אינץ' זה גם גדול וגם כבד, לא פשוט להעמיס ולא יכנס לכל מעלית. מרחק הצפייה ממסך כזה הוא 3-4 מטרים, כלומר זה מוצר שמתאים למוסדות ולבתים פרטיים גדולים יותר מאשר לדירה ממוצעת.

לא פספסתי, פשוט לא הגעתי לזה כי לא היה לי כוח להמשיך אחרי הפרק הראשון. אני לא אוהב סדרות שמכריחות אותי לצבור פז"מ עד שאהיה ראוי להבין את הגאונות שלהן. בדיוק כמו שאני לא 'מפספס' מסעדות פופולריות, אלא פשוט בוחר ביודעין לא לבקר בבתי עסק שדורשים סלקציה או המתנה ארוכה בתור. מי שאוהב את הסאדו-מאזו הזה, שיהיה לו לבריאות. לא טענתי שצריך לסגור את הבסטה ולגרש את ריקי לסיביר, אלא פשוט שזה מוצר נישה שרחוק מלהיות 'צפיית חובה' לקהל הרחב.

ממש לא, אני פשוט לא רוצה שהדמות הזאת תהיה מרכזית ותוצג כמשהו לשאוף אליו. כשהיא חלק מאנסמבל של דמויות אז מילא, כל אחד בוחר לעצמו מה לקחת מהעלילה. אבל כשה'מתבגר הנצחי' כלשונך מוצג בתור דמות נערצת, זה לא לעניין. אפשר להיות אינדיבידואליסט ולעשות דברים בדרכך המיוחדת גם מבלי לפגוע באחרים או להתנהג כאילו כל העולם מסביב הוא לא ברמה שלך. כותב טוב יודע ליצור דמות מאוזנת, למשל ד"ר פרי קוקס ב-Scrubs או כל מיני שוטרים ורופאים מתוסבכים באינספור סדרות אחרות, שאתה רוצה לשנוא אבל גם מבין את המניעים שלהם ומתקשה לגבש דעה (כמו בחיים האמיתיים - אנשים הם דמויות מורכבות). הדמות של ריקי היא שמוק נרקיסיסט וזהו, אין שם יותר מדי עומק וזה שהוא איבד את אשתו כנראה לא עשה אותו כזה, אלא פשוט הוציא את המהות הפנימית שלו החוצה. קצת אירוני שאני צריך להסביר את זה בפורום, בהתחשב בכמות האזהרות וההתראות (שלא לדבר על מחיקת הודעות שלמות) שאני מקבל פה חדשות לבקרים. הרי זה אותו רעיון - אני בסה"כ מביע את עצמי בסגנון האופייני לי, אבל המודרטורים מחליטים שאני לא משחק יפה עם שאר הילדים ומחליטים למחוק/להזהיר. אז למה בהקשר של סדרת טלוויזיה זה סבבה? כי הדמויות שם דמיוניות ופה מדובר באנשים אמיתיים? על מה אתה מדבר? כל השיח והאוננות האינסופית סביב mental health בעשור האחרון היא תוצר ידם של ה-WOKE וה-PC. סרטים וסדרות שמציגים גברים רגישים (כולל ג'יימס בונד מעונה רגשית), לוחמים עם מצפון שמציק להם אחרי שהרגו עובר אורח במדבר באפגניסטן לפני שנים, ושאר 'מתמודדים' למיניהם. שלא לדבר על המוזיקה הפופולרית, שכולה בלדות וגברים עם קולות נשיים מתייפחים.

Sheriff Country - סדרה מוצלחת באופן מפתיע שמצליחה להעתיק את Justified מלפני עשור לקונטקסט מודרני יותר. שוב עיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, שוב אנשי החוק נגד ההילביליז, אבל הפעם עם אנסמבל חדש שמיישם היטב תסריט מעולה. הפרקים הראשונים נראים מבטיחים, מקווה שהם לא יפלו לאותה מלכודת ויתחילו למחזר את העלילה כעבור כמה עונות (בהנחה ולא יבוטלו אחרי הראשונה, כמו כל הסדרות הטובות בימינו). איכשהו אפילו Morena Baccarin המעצבנת מצליחה לתת שם הופעה משכנעת. שווה צפיה, בקיצור. Down Cemetry Road - מיני סדרה בריטית של שמונה פרקים מבית אפל, עם אמה תומפסון ורות ווילסון בתפקידים הראשיים. שוב קונספירציה של הממשלה שמנסה להסתיר ניסוי בנשק כימי, אבל באלגנטיות האופיינית לטלוויזיה הבריטית ובלי האלימות הגרפית של האמריקנים. כתוב ומשוחק כמו הצגת תיאטרון איכותית ומומלץ לחובבי הז'אנר. מה עם מי שראה ולא אהב? באמת שרציתי לתת לסדרה הזאת צ'אנס, אבל התמודדות של אדם אחד עם שכול לא מצדיקה את היותו שמוק נרקיסיסט שממרר את חיי כל הסובבים אותו. עם כל הכבוד לריקי ג'רווייס והסגנון המיוחד שלו, אני לא רואה איך לשים אנשים כאלה בתור דמויות מרכזיות בסדרה או סרט מעשיר את הצופה או הופך אותנו לחברה טובה יותר.

הנסיון שלי עם הטכנולוגיה הוא בשיקום ראשי דפוס עם נחירים מיקרוניים סתומים, ובניקוי ברגים/אומים שראו ימים יפים יותר. בשני המקרים הפעולה התבצעה עם כימיקלים אגרסיביים, אבל שמעתי שגם עם מים מזוקקים ומעט דטרגנט אפשר להשיג תוצאות לא רעות. המכשירים האלה הם פתרון מוכר בתעשייה, לא איזה מוצר פלא מערוץ הקניות, וברוב המקרים משמשים לניקוי חריצים ומקומות נסתרים שאף מברשת או ספוג לא יכולים להיכנס אליהם. מהבחינה הזאת נשמע שגם על ויניל זה אמור לעבוד, אבל קשה לי לדמיין סצנריו של שימוש ביתי בו זה באמת נחוץ. יותר בכיוון של 'מצאתי תקליט יקר ערך בעליית הגג של סבא שלי ועכשיו צריך להחזיר אותו למצב עבודה אחרי שהוא שכב שלושים שנה ללא כיסוי'.

תגובה נפלאה ולא אופיינית לפורום. אפשר להוסיף לרשימה את ברזיל ומדינות נוספות באמריקה הלטינית, שחנויות המכולת הקטנות בהן נבנות לעתים קרובות עם קיר אחד פתוח, כדי שלא יהיה צורך להדליק את האור במהלך היום. מזכיר לי גם את השרשור הנוסטלגי הזה, שה'רוסים' מככבים בו:

חפש 'תכולת דירה' ביד2 וסביר להניח שתמצא לא מעט כאלה מתומחרים לפי משקל.

לא חושב שזה עדתי או אפילו תלוי-גיל, נתקלתי באותה תופעה בדיוק אצל בחור ספרדי צעיר שהתאכסנתי אצלו באיירבנב לפני כמה שנים. הוא היה די אובססיבי בענייני חיסכון וחשב שאור מלאכותי או מים בטמפ' של מעל 30 מעלות זה מיותר. אם ב'מדינה שהתפרקה' הכוונה לדוברי רוסית אז ההגדרה הזאת בעייתית כשלעצמה, שכן מדובר בעשרות תרבויות ומדינות שונות שהגיעו לארץ תחת אותה מטריה. במצב כזה מספיק שאחד יתנהג מוזר והשאר ינסו לגלות התחשבות, למביט מבחוץ זה נראה כמו התנהגות של הקולקטיב ומכאן קצרה הדרך להסקת מסקנות שגויות. אם הם כופים את החושך על אחרים - זה תופעה נפרדת ופסולה שלא צריך להבליג עליה. מי שרוצה לשבת בחושך שיעשה את זה במשרד/אזור שלו ולא במרחב הכללי. יש פה גם היבט בטיחותי שכדאי לתת עליו את הדעת. ניסית לשאול אותם פעם מה הסיפור, או להבהיר שזה מפריע לאחרים?