יבגניפ

לא אמרתי שביבי המציא את איום הגרעין האיראני - הוא פשוט הכי אובססיבי לגבי זה, באופן לא מפתיע, תוך שהוא מבזה את אלו מאיתנו שמגיעים ממשפחות ניצולות שואה. אגב, זכור לי שלפני 3-4 שנים, ראשי מערכת הבטחון הפעילו את כל הקשרים שהיו להם בתקשורת, כדי להסביר למה ביבי הזוי עם המחשבות על תקיפה באיראן. לפחות הרעיון הזה נראה כאילו ירד מהפרק.

ההתבטאויות והאיומים הם דו צדדים במקרה הזה (או, בעצם, בכלל ביחסינו עם העולם המוסלמי). מהקצת שקראתי בנושא, העוינות והשנאה לא הפריעו לישראל למכור נשק לאיראן גם אחרי המהפכה. כרגיל, כסף קובע הרבה יותר מכל דבר אחר. אה, והכי חשוב - על מה כבר ביבי היה מדבר(חוץ מהחיים עצמם) בכל פעם שמבקרים אותו, אם לא היה את איראן?

אני גם קיבלתי את המייל. זה ממש מגניב שהם עושים את זה, והולוואי והיה לי את הזמן לזה.

ובינתיים מטוס של up חוזר לנתבג בגלל בעיה בצמיג. מישהו מבין בתחום ויודע להגיד מי אשם במצב כזה?

שם הסרט: שעון חום עלילה: בעלים של פאביה חוטא בחטא הגאווה ומחפש יורשת מוטורית לאהובתו הישנה, אך לא מוצא את מבוקשו, שכן יצרני הרכב החמדנים, חוץ משקודה כמובן, הפסיקו להתקין שעוני חום ברכבים החדשים. מיואש, הוא חוזר הביתה, יוצא לסיבוב בפאביה ומגלה שכל מה שהוא חיפש היה בעצם תמיד שם, ואין לו צורך בשום חידוש מוטורי. הוא והפאביה מתאחדים מחש, הפעם לתמיד.

אתמול סיימתי רשמית את המעבר האישי שלי על החומוסיות שנמצאות על דיזנגוף והסביבה הקרובה (אבו דאבי המהוללת ברשימה גם כן). המקום האחרון שנשאר וביקרתי בו אתמול זה "פול ווליום", שנמצאת יחסית ליד הכיכר. בגלל העיצוב המיושן של מקום, תמיד חשבתי שכשאכנס לאכול שם, אגלה איזה סבא זקן, שיספר לי שהוא מכין שם את אותו החומוס כבר 40 שנה. בפועל כנראה שהעיצוב הזה נועד בעיקר כדי ליצור רושם של מסעדה כזאת "כמו פעם", ואולי גם למשוך תיירים. בהתאם, נראה גם שהמקום אכן מתפרנס בעיקר בזכות תיירים ומבקרים קבועים, אולי חברים של בעל המסעדה, כי אני הייתי הסועד היחיד שם שלא דיבר אנגלית ולא הכיר את העובדים במקום אישית. הזמנתי חומוס עם פול. עוד לפני שהחומוס הגיע, קיבלתי 5-6 צלוחיות קטנות עם סלטים שונים (אבל דווקא בלי הזיתים והבצל הסטנדרטיים). הסלטים היו נחמדים, מהז'אנר הגנרי יחסית שיש במסעדות ערביות. די אהבתי את הגזר והכרוב (שהם הפייבוריטים שלי בתחום הזה). המנה עצמה לצערי, הייתה הרבה פחות מנחמדה. הפיתות שקיבלתי היו קרות ולחות. החומוס היה חסר טעם לחלוטין ואנמי. הפול היה קצת יותר טוב, עם נגיעות של לימון ובצל, אבל בשורה התחתונה זה הרגיש כמו ארוחה באיזה קייטרינג לא מוצלח במיוחד. המסעדה מגדירה את עצמה כ"חומוסיה ירושלמית", ואכן היה משהו בחומוס הזה שהזכיר לי את החוויה הלא טובה שהייתה לי אצל רחמו במחנה יהודה. אולי זה הז'אנר ואני סתם לא מתחבר לטעם? לא יודע. בסופו של דבר, בינתיים מכל המקומות על דיזנגוף, אבו גוש הכי קלעו לטעם שלי. ולמרות שלא מדובר בחומוסיה, אבל בכל זאת באזור גם כן - אני מרגיש מחויב כמעט להמליץ כאן על סביח פרישמן - אכלתי שם איזה 3-4 פעמים בחודשים האחרונים, גם את הפלאפל וגם את הסביח. בכל פעם הכל היה ממש טרי וטעים, אפילו כשביקרתי שם בפסח והפיתה הוחלפה באיזו לחמניה איזוטרית כשרה. גם הבחור הקבוע שם מאחורי דלפק הפלאפל נחמד ממש וכיף לקנות אצלו - לא משהו שקיים בכל המסעדות מהסוג הזה, לצערי.

לא יודע אם "מחברנים" זה מדויק, אבל כן, בהחלט שמרים זה אורגניזם חי. לא רואה בעיה עם זה, אבל זה כבר עזר לי להטריל מישהי צמחונית, שחיה בעיקר על בצק מכ הסוגים. אגב, כן יש הבדל בין חבית ובקבוק. תהליכי התסיסה לא זהים לחלוטין, ונעשים בכלים שונים. לכן גם הטעם יכול להיות שונה.

דווקא קראתי את הדיון. גם אם התחיל ממקום שונה, כרגיל הוא הגיע לאותה הנקודה בדיוק.

פעם בחודש אתם מנהלים את הויכוח הזה. כן יצרן, לא יצרן. למי איכפת? אכתוב בפעם המאה שהם מצליחים עדיין לייצר מוצר ייחודי מספיק, וזה מה שחשוב. למעטים מאוד איכפת אם מי שאחראי על זה הוא אותו האיש שבנה את האלפא סוד או לא. מה גם שחלק מהקסם של המותג, בעייני ועייני אחרים,נובע משיתופי פעולה עם מעצבים חיצוניים בכלל.

אז אנחנו חולקים על מה זה "מרשים" הפרסום והיחס מהיבואן בהחלט עושים כאן את שלהם, ומה שאתה כותב על רנו גם מדגים את זה (למרות שלא בטוח שמי שקונה מגאן אר אס היה בכלל חושב על ג'ולייטה, בלי לפגוע באלפיסטים כאן). אגב, לא ממש קשור לדיון, אבל דווקא שמעתי לאחרונה גם לפחות על מקרה אחד שבו נציגי קרסו פנו ללקוח פוטנציאלי והציעו לו הנחה סבירה למדי על האר אס, עוד לפני שנפתח שם מו"מ של ממש כלשהו. אני יודע ממקרים של חברים אחרים שזה לא נדיר שמוכנים לתת שם הנחות די יפות.

לצערי לא מכיר את השיר, אבל הזכרת לי אותו:

הצלחה זה לא אומר בהכרח שהם במקום הראשון בקטגוריה. הג'ולייטה לפי מה שזכור לי יותר יקרה מהגולף, היא גם לא נהנת מהתדמית שיש לגולף ואין לה after market מפותח בישראל, כמו שיש לואגית. זה שהם הצליחו למכור בכלל, בטח להגיע לכמות כזו, זה לדעתי בעיקר בזכות הגישה שלהם - ימי מכירות, יחס ללקוח שרוצה לקנת וכו'. אני אגב מכיר אישית קונה אחד כזה מהתקופה האחרונה.

למכור למעלה מ-20 רכבים מהקטגוריה של התלתן זה מכובד מאוד. מעניין, לצורך העניין, כמה מגאן אר אס או פוקוס אס טי נמכרו בתקופה הזו.

בעיקרון הבירה ממשיכה לתסוס בתוך החבית, אז זה יכול להיות גם זה. קורה לפעמים באופן כללי שלבירה מהחבית יש טעם קצת פחות טוב מהרצוי.

בתור בעלים של אלפא בעבר הלא רחוק, ומי שמקפיד להגיע למפגשים של אלפיסטים פעם בכמה זמן, עדיין לא נתקלתי בחובב המותג שהוא שם כדי להיות נגד הזרם,או בגלל חיבה לסושי. כל יום לומדים משהו חדש פה.

העברת הזה"ב שלך מבוטלת ברגע זה. ונראה לי שצריך לפתוח איזה שרשור רץ כזה, שבו פעם בחודש מישהו ישפוך את ליבו ויסביר למה אלפא זה לא זה, ואז יאשים את האלפיסטים בכך שהם פנאטים חשוכים.

מצטרף למה שכתבו קודם - Moon בבוגרשוב מעולים. לדעתי, גם לא כזה יקר, בהתחשב בזה שיש עסקיות גם בשבתות בצהריים. גם הקונספט של המסוע מגניב. פו סשי גם די טובים. בפעם האחרונה שהייתי שם, הזמנתי רול עם גבינה והוא לא היה מוצלח, אבל כל השאר די טוב. קיוטו בהרצליה - איבדו את זה קצת, אבל עדיין לא רעים בכלל.

גם על דיזנגוף בתל אביב בהדונס לא משהו (לא יודע אם זה זכיין או אותם הבעלים). לא רחוק משם על דיזנגוף יש גם את חומוסיית קיקי ואבו גוש, שיצא לי לאכול בהן לאחרונה. על קיקי גיליתי דרך ביקורת אקראית באינטרנט. עד שקראתי אותה, חשבתי שמדובר שבבית קפה נוסף, סטייל קופיקס, בגלל העיצוב החיצוני והשם. הביקורת שקראתי הייתה די טובה, אז החלטתי לנסות. מדובר בחומוס גנרי ואנמי למדי, שלא מרגיש שונה מדי מכל חומוס טרי אחר בעולם. לא איזה טעם שזכרתי אפילו חצי שעה אחרי הארוחה. הסלט הקצוץ שהזמנתי היה די נחמד וטרי. השירות אדיב ומהיר. סך הכל מקום סביר, לא יותר ולא פחות. ליד אבו גוש, שנמצא על דיזנגוף, לא רחוק מהסנטר, עברתי עשרות פעמים, ולפני כמה שבועות החלטתי גם לנסות. לקחתי חומוס טריפל וסלט קטן. החומוס עצמו היה טוב. גם היה טרי למדי וגם בעל טעם יותר עשיר וייחודי מקיקי או בהדונס או מקומות רבים אחרים. יחד איתו קיבלתי גם חמוצים, שבאופן מפתיע הזכירו יותר את מה שמקבלים במסעדות אסיאתיות מהסוג של ריבר. הסלט היה סתמי למדי. מניח שאחזור לשם בעתיד הלא רחוק, כששוב לא יהיה לי אוכל בבית בשישי בצהריים, ויתחשק לי משהו פשוט ונגיש.

לא יודע מה קורה בספריה של הרצליה היום, אבל אתה בפרוש יכול ללכת לכל ספריה במוסד אקדמי מכובד (תל אביב, בר אילן וכו'). אתה לא צריך להיות סטודנט בשביל זה, אמור להיות חיבור אנטרנט זמין בכל מקום ושקט יחסית בכל הספריות שם.

הדבר הטוב היחיד שיצא מהתכנית, זה ה-meme של yo dawg

חן, זה לא עניין של סגנון נהיגה אגרסיבי יותר או פחות, או סגנון אישי בכלל. כולם כנראה ילמדו אותך, לדוגמא, לנסות ולהסתכל כמה שיותר רחוק. ברור שיש הבדל בין המדריכים. ברור שיש לחלקם "אני מאמין" שונה, שיכול להיות גם יותר רלוונטי לנהיגת מסלול. לא חושב שזה מאוד רלוונטי לקורסים הבסיסיים. לא חושב שגם אפשר להסיק על סמך חבר אחד שלך מה הגישה במסלולים. יותר מזה, לפחות שניים ממכריי בתחום עברו את קורס ההדרכה שמסלולים הציעו, והם נוהגים בסגנון שונה למדי.

אני הייתי גם ביום שאורגן עם מסלולים לפני כשנה, כשאון וליאור עוד עבדו איתם. סך הכל עבר בצורה מאוד מתוקתקת ומסודרת. אני גם הרגשתי שזה יותר מכוון לחוויה, למרות שהיו תרגולים די ארוכים של בלימה - פנייה וכמה דברים בסיסיים אחרים. שוב, מבחינת החוק, יש מספר אנשים בארץ שש להם תעודת הסמכה כלשהי, אבל אני בספק אם בהסמכה עוסקים במשהו שקשור לנהיגה. מבחינת התכנים, הרוב כנראה מעבירים דברים דומים. הסתכלתי פעם פעמיים גם בקורסים בבתי ספר בינלאומיים (למשל סקיפ בארבר), וזה לא שמלמדים שם משהו שונה במיוחד, או שמלמדים אותך להשתלט על החלקה בהיגוי יתר בקורסים הבסיסיים. כנראה שעדיין אין באמת דרך אבסולוטית טובה למצוא מדריך כזה, חוץ מהמלצות של האחרים. ובדרך כלל יש רשימה מאוד מצומצמת של מדריכים שכולם ממליצים עליהם

תתחדש, ברוך הבא לעולמם האקסקלוסיבי של בעלי האיטלקיות

ניהלנו על זה ויכוח ארוך בעבר כאן אפשר להתנגד לכל דבר..

שמח שסוף סוף אנחנו יכולים להסכים על משהו (ואני כותב את זה בתור מי שלא מתנגד למיסים כקונספט).