לא אצטט את כל התגובות שהתייחסו אלי, אז אגיב בכלליות.
יואב, קודם כל אל תשווה ילד למכונית.
אני מבין שבתיאוריה ובסטטיסטיקה הכל טוב ויפה אבל במציאות לכל ילד יש עולם ומלואו ששונה, החל מתכונות אישיות, דרך הפרעות קשב ועד לקשיים פיזיים\מנטלים מולדים.
ובכל זאת, עדיף להגיע ממצב של חוסר מושג, למצב שיש לך ארגז כלים לדעת מה ליישם.
גם אני מכיר ילדים של פסיכולוגים שהם דפוקים לגמרי, ולוקחים גם תרופות נוגדות דיכאון ושות', אבל אותו דבר קורה גם עם ילדים של אנשים אחרים לא מקצועיים.
אני יכול לראות דרך האחים שלי את החינוך שמתקבל.
אצל אחי הבכור מגיל קטן חינכו להמעיט בדברים לא שגרתיים שמסבים עונג 'רגעי', כמו ממתקים רק בסוף שבוע, בלי טלוויזיה, מחשב קצת זמן ביום, טלפון הם קיבלו בגיל 15~ וגם הוא לא היה סמארטפון, ובאמת הילדים לא נחשפים לתכנים לא ראויים, השאלה אם זה בריא או לא גדולה עלי.
אצל אחי השני ניתנת לילדים אהבה ללא תנאי, וכשהילד עושה מעשה לא ראוי מגנים אותו על המעשה ומסבירים לו יפה מה לא היה בסדר, ושוב מחבקים אותו כדי לתת לו אמון ובטחון בהורה.
אצל יתר האחים שלי הילדים קטנים מדי כדי לסקור כרגע.
ובכל זאת, שיתוף פעולה עם הילד תוך כדי הסברים והקניית כלים, בלי חדירה לפרטיות מעבר לגיל מסויים (מגיל 13-14 הילדים צריכים את הפרטיות שלהם עם החברים) זה כלל טוב מאוד בכל מצב, ומשם מתגמשים ביחס לילד, שהאישיות שלו מושפעת גם מהגנטיקה וגם ממערכות יחסים מוקדמות מאוד בחייו.
יש לבסוף גם את עניין ה'מזל', אותי לא חינכו לשום דבר ברשת מאחר וההורים שלי מבוגרים והטכנולוגיה מהם והלאה, ובכל זאת כשכן נפגשתי עם אנשים מהרשת, אי שם לפני 10 שנים, הודעתי להם, ידעתי לשמור על עצמי ולהבין מול מי אני מתכתב. אמא שלי פעם גם הגיעה להשגיח מהצד באיזשהו קניון שהיה מפגש, זה היה מביך אבל הכל היה בסדר בסופו של דבר והיא ראתה שאני בוגר ומבין באיזה עולם אני נמצא.