Doc Slow

אנלוגי, אתה יודע שבכל פעם שאתה עולה על מטוס אתה בעצם סומך בעיניים עצומות על שלל ציוד אלקטרוני שאחראי על כך שתגיע בשלום ליעד? או שאתה חושב שרק בזכות ידיו החסונות ועינו החדה של הקפטן ה-A380 מגיע בשלום מניו-יורק לסינגפור? ומה עם שלל ציוד רפואי אלקטרוני? קוצבי לב לדוגמא, מכונות הנשמה, אינקובטורים? אפשר בחלט לבנות מערכות fail-safe שניתן לסמוך עליהם יותר מאשר בן-אנוש. זה עניין של תכנון והשקעה. מערכות ניווט עדיין לא שם אבל הן מתקרבות ליעד כל שנה (גם כחלק מתכנון מכוניות אוטונומיות).

יגאל, נכון שיש בישראל בעייתיות וחוסר סדר מסוים בכל עניין חניית הנכים (ונגישות בכלל). חוסר סדר זה, ביחד עם ניצול לרעה של תווי נכה (כאשר לעיתים האשמה היא על משפחתו של הנכה ולעיתים גם עליו) מוביל לזילות של עניין חניית הנכה. יחד עם זאת - בתור מישהו שעובד עם אוכלוסיה נכה (בגיל המבוגר), אני יודע (תודה לאל שלא על בשרי) מה משמעותה של פגיעה בניידות וכמה קריטי כל מטר של מרחק. אני יודע שלא כיף לסחוב ארגז של סחורה כמה עשרות מטרים, אבל הרבה נכים מתקשים יותר לסחוב את עצמם מרחק של מטרים ספורים. ברור הפתרון של הבעיה צריך להיות גלובלי יותר מאשר רק אכיפה של עצירה בחניית נכה - אבל אין זה מפחית מעניין זה. אדם צריך להתייחס לחניית נכה כאילו מדובר במקום עם שלט "אין-כניסה", אלא אם הוא נכה בעצמו או מוביל נכה ברכב. לגבי סולם הענישה בישראל - ברור שהוא מעוות לחלוטין. אני מסכים לחלוטין שחסימת מדרכה, במיוחד ליד כביש סואן, היא עבירה חמורה מאוד שלא נאכפת ובוודאי לא נענשת כראוי. גם עבירה של חיתוך נתיבים בגסות ובלי איתות חמורה יותר מנסיעה ב-160 קמ"ש בישורת תלת-נתיבית, אבל גם כאן האכיפה והענישה פחותים בהרבה.

יבורך פותח השרשור על ההשקעה שהוא משקיע ברכב מיוחד על כבישי ארצנו. לגבי הניתוח רב ההקף - גם ככה הלכו הדיפרנציאל והגיר וגם ככה הוא התכוון לפרק ולחדש מספר מכלולים לא קריטיים, מכאן ועד שיפוץ כולל זה כבר לא דרך כל כך ארוכה (מה גם שפסיכולוגית ברגע שהוצאת במוסך 20 אלף, אז פתאום הוצאה של 30 או 40 כבר לא נראת נוראית כל-כך וקל יותר לחתום על עוד ועוד פעולות וחלפים, מנפלאות המוח האנושי). לשמוע על אלפא שעברה ככה וככה קילומטרים בלי תקלה משמעותית זה מעניין. לשמוע על טויוטה/לקסוס שעברה ככה וככה ק"מ עם תקלה משמעותית אפילו מעניין יותר. וכאן בדיוק קבור הכלב. ובלי קשר לעניין האמינות ה-156 הזאת היא באמת אחת הפנינים של היצרן האיטלקי.

להרוס עוד יותר את העיצוב של הרקסטון זה אתגר מיוחד. הרכב הוא לא בדיוק מנקודות השיא של סדנת איטלדיזיין.

אני מתעניין במערכת כזאת מתוך תקווה שהדבר יוביל לצמצום קצב החלפת הפגושים ברכב של אשתי וכמובן לצמצום הסיכון שיום אחד זה יגמר ביותר מקצת פלסטיק שבור... יכול להיות שמערכת כזאת תפתור את הבעיה. הבנתי שיש היום בשוק שתי מערכות מתחרות - מערכת מבוססת רדאר המשווקת על ידי אווקס בשם RD140 ומערכת מבוססת מצלמות של מוביל-איי. שתי המערכות לא זולות ולא ברור מה היתרונות/חסרונות של כל אחת על פני השניה. אם למישהו יש כאן מידע אני אשמח אם הוא יוכל לחלוק אותו.

כמו שכתבו לך כאן, תתרחק מהטיול, תחזור קצת לקרקע המציאות הישראלית ואז תתקוף את הבעיה מחדש בצורה רציונלית יותר. בארץ יש לנו בראבו 2009 שהיא בסך הכל מכונית חביבה ומאובזרת, אבל בקיץ בילינו חודש עם מכונית אמריקאית גדולה הכוללת כל-טוב (הרבה יותר מה-TT), שקטה כמו גוויה במהירות עד 130-140 (כנראה גם מעבר, לא ניסיתי) ועם ביצועים משברי אספלט (0-100 ב-6.1 שניות לעומת 9.6 בבראבו). ברור שמדובר בסוג של הלם שחוזרים מאחורי ההגה של האיטלקיה המשפחתית, אבל ככל שמתרחקים מהטיול ככה מבינים שסך הכל הרכב הנוכחי הוא בסדר גמור. אמנם הרכב שלך מיושן יותר משלנו, אבל מדובר באחת הסופרמיני המוצלחות של תחילת העשור הקודם ובטח חזקה ומהנה יחסית למחיר שלה ובכלל. קפיצת מדרגה משמעותית בנוחות, איבזור, ביצועים והתנהגות, תהיה לא זולה. את הרכב שלך תסדר בכל מקרה, גם אם תחליט להחליף - זה יעזור לך במכירה. תמתין כמה שבועות/חודשים, תגבש את הדרישות שלך מהמכונית הבאה שלך (ואת התקציב) ותחזור לקבל ייעוץ ספציפי יותר בעניין.

מספיקה מצלמה רחבת זווית בחזית הרכב. זאת הבעיה הכבדה ביותר. כאשר יש איום בענישה אין שיתוף פעולה ויש אינטרס להעלים ולשבש ראיות. ישיבות Mortality&Morbidity חיוניות להפקת לקחים והעשרת הידע ויכולות למנוע מקרי מוות ותחלואה עתידיים אולם שכולם מפחדים על התחת שלהם ועו"ד אורבים מחוץ לדלת, לא ניתן לבצע תחקיר כראוי או בכלל. הדרך להתמודד זה עם חקיקה מתאימה, חקיקה ניתן לקדם בעזרת לוביסטים ועדויות של מומחים בוועדות, אולם כרגע הלוביסטים הפעילים ביותר בתחום הם של "אור ירוק" ואני מסופק אם הם ירצו להשפיע על הח"כים בכיוון כזה שלא מעורבות בו עוד ניידות שיטור, עוד מצלמות ועוד עונשים.

אחד הדברים המעניינים בחקר תאונות אוויריות הוא, מלבד ההשקעה האדירה בחקר כל תאונה (לא רק תאונות קטלניות ד"א), הוא שמטרת החקירה היא לא "למצוא אשמים", אלא למצוא את הסיבה ובכך למנוע תאונות עתידיות. התוצאה של תהליך הפקת מסקנות ארוך שנים זה היא שלמרות שטיסה היא דבר מסוכן מאוד במהותו, תנועה בגוף אלומיניום דקיק במהירות מאוד גבוהה ובגובה מאוד רב, רמת הסיכון בטיסה במטוס אזרחי גדול ומודרני היא מאוד נמוכה - למעשה אפסית לחלוטין ביחס לנסועה (אם כי עדיין מסוכנת יותר בחישוב לכל נסיעה בנפרד - ראה במאמר זה). הטענה החוזרת כל הזמן לגבי תאונות דרכים היא לגבי "הגורם האנושי". טיעון זה שגור על פי פוליטיקאים, שוטרים וכמובן ארגונים כמו "אור ירוק". רק תפחיד את הנהגים בפרסומות אימה, תשים להם אלפי מצלמות ועונשים דרקוניים - ובעית התאונות תעלם. אולם טיעונים אלו עומדים בניגוד לעובדה שבעשרות שנים האחרונות יש ירידה מאוד משמעותית במספר ההרוגים לכל מיליארד ק"מ נסועה. זאת למרות שהנהגים הם אותם נהגים וגם ההכשרה לא השתנתה מהותית. הסיבה העיקרית היא כנראה ההתקדמות הרבה בתחום בטיחות המכוניות עצמם וכן שיפור מצב הדרכים. אולם אין נתונים מדויקים על השפעת כל אחד מהפקטורים האלו וכן אין נתונים מדויקים על מה שעדיין גורם לתאונות. למרות שהרעיון של "קופסא שחורה" במכוניות כבר עלה ולמעשה מיושם במידה מסוימת (ראה דיון לאחרונה בפורום זה), השימוש בו הוא רק לצרכי פיקוח, ענישה וכנראה בעתיד גם מיסוי. כמובן שבצורה כזאת שימוש באמצעי זה לצורך חקירה נטולת פניות של תאונות דרכים הינה לא רלוונטית. שימוש שכזה בקופסא שחורה הוא נורא בעיני ויוביל בוודאי לכל מיני מעשים של שיבוש פעולתה על ידי נהגים. בהתחשב בכך שנזקי תאונות הדרכים הם מיליארדים רבים בשנה רק בישראל, הם לא יהיה נבון כלכלית (וכמובן אנושית) להקים גוף חקירות עצמאי, מנותק לחלוטין מהמשטרה וחברות הביטוח שיחקור תאונות דרכים במטרה להפיק מסקנות ולא אשמים והצדקה לעוד מצלמות מהירות. גוף החקירות יהיה בעל גישה בלעדית לקופסאות שחורות יעודיות שיותקנו ברכבים ויכללו מגוון חיישנים, זאת בנוסף לכל חומר החקירה המשטרתית, תוצאות נתיחות לאחר המוות של הקורבנות ועוד. בנוסף חוקרי הגוף העצמאי יוכלו לחקור מעורבים ועדים באופן דיסקרטי ומבלי שתוכן העדות יהיה קביל בבתי משפט או אצל חברות הביטוח. מטרת החקירה לא תהיה למצוא מי או מה אשם בתאונה מסוימת, אלא לחשוף את שרשרת האירועים שהובילה לאותה תאונה ולהציג מסקנות שימנעו תאונות דומות בעתיד. מדע בידיוני או משהו שיש סיכוי שיקרה?

הרי הרוקי, קפיצה לקלגרי וחזרה לוונקובר - חלק שלישי (קאנמור-אגם-לואיז-קפיצה לקלגרי-חזרה לוונקובר) נסיעה מקאנמור צפונה לכיוון אגם לואיז חייבת לעבור דרך Bow valley parkway (כביש 1A), אלא אם כבר עברתם בכביש הזה. נסיעה בכביש הראשי בשביל לחסוך חצי שעה היא פשוט חטא. מדובר בדרך נופית איטית יחסית, מלאה בנקודות תצפית, אתרי פקניק מקסימים ונקודות מוצא למגוון מסלולים (שלא ביצענו במסגרת הזמן הקצוב שהיה לנו). מי שנוסע בכביש מוקדם בבוקר גם יכול לצפות במגוון בעלי חיים לצד הכביש. בהמשך הכביש חובר חזרה לדרך הראשית, חלפנו על פני באנף והמשכנו ישירות לאגם לואיז. החדר שהזמנו היה במלון The Deer Lodge מרחק עשר דקות הליכה מהאגם. מלון יחסית קטן, ישן ומקסים שאירח את אחד מפרקי "הרווק" הקנדי (מוזכר באתר שלהם, לא צפיתי בפרק). זה לא פתרון מוצלח למשפחה, החדרים קטנים וללא מטבחון או אפילו מקרר. אבל מדובר במלון נהדר לזוג בחופשה רומנטית והג'קוזי (הציבורי) על הגג הוא עם נוף מהמם להרים מעל האגם. המחיר ממש לא זול - כ-2000 ש"ח לשני לילות (חדר קטן עם שתי מיטות זוגיות). על שפת האגם שוכן מלון פיירמונט המפואר, היקר ושאינו מקבל ילדים קטנים. מדובר באגם לא גדול, אבל מאוד יפה ומאוד מפורסם. זאת ה-נקודת חובה בכל המסלול. ניתן לשכור קאנו במחיר מופקע (מיותר לחלוטין), לטייל ברוגע על הטיילת וכמובן לצאת לאחד ממגוון המסלולים המסודרים והמשולטים בסביבה. הפופולרים ביותר הם אלו העולים "לבתי התה" מצפון (עם מעבר דרך שני אגמים קטנטנים) וכן מסלול קל יחסית העולה לנקודת תצפית מרהיבה מדרום לאגם. מיטבי לכת לא יתקשו לעשות את שני המסלולים ביום אחד. אבל אנחנו, עם התינוקת על הגב והילד שהתחיל להמאס לו, נשברו בשלושת-רבעי המסלול אל "בית התה" (לא אסון ד"א בהתחשב במגוון הנופים והחוויות האחרים שהיו בטיול). המלון באגם לואיז שימש גם בסיס נוח לגיחה לאגם Moraine המפורסם בפסגות המתנשאות מעליו (העמק בו שוכן האגם נקרא "עמק עשר הפסגות"). מדובר גם כאן באתר תיירות מאוד מפורסם ופופולרי. במגרש החניה (העמוס) ראינו תזכורת שאנחנו ממש לא בישראל. אחד המטיילים השאיר את הפורשה 356 עם גג מקופל בחניון והלך להנות מהנוף. כמובן שאף אחד לא העלה בדעתו להתקרב אפילו למכונית. ליד האגם ניתן לצאת למגוון מסלולים בדרגות קושי שונות. היינו מאוד מותשים בשלב הזה ולכן בחרנו בשני מסלולים קלילים שמאפשרים להנות מהנוף והאווירה מבלי להתאמץ יתר על המידה. המסלול הראשון מקיף את האגם מצד אחד עד לנקודה שבו מי הקרחונים נשפכים אליו. מסלול שני הוא עליה קצרצרה של כמה עשרות מדרגות לראש ערימת סלעים גדולה עם נוף מרשים של האגם והפסגות התלויות מעליו. הנוף המרשים הנשקף משם שימש את ממשלת קנדה לעיטור שטר עשרים דולר. וכן - זה יפה כמו בתמונות ואפילו יותר מכך. לאחר אגם מוריין שלפנו תוכנית מגירה לשעת חירום והחלטנו לקפוץ לגיחה מחוץ לאיזור ההרים, אל העיר הגדולה קלגרי. הכביש המוביל אל העיר רחב ומהיר ועובר מנוף הררי אל רמה נרחבת מלאה חוות חקלאיות. המרחק מאגם לואיז לקלגרי הוא 180 ק"מ ואין בעיה לצלוח את המרחק בשעתיים או אפילו במעט פחות. כל שעשינו בעיר היה קניות בחנות טיולים המפורסמת MEC שלה סניף ענק בעיר (חוויה בפני עצמה) וביקור בקניון CHINOOK (הילד גילה את חנות הלגו וכולו זרח מאושר). המחירים בקלגרי זולים יותר מאשר בוונקובר אבל יקרים מעט יותר מאשר בארה"ב. תכלס - אין שום טעם לנסוע במיוחד לקלגרי, אבל במקרה המיוחד שלנו הנסיעה לשם בהחלט טענה את הסוללות. היום האחרון בהרי הרוקי היה בשיטוט רגוע לאורך אגם לואיז ועליה לנקודת התצפית (שהזכרתי לפני כן). לאחר מכן יצאנו יחסית מוקדם מערבה לנקודת החניה הבאה שלנו ברבלסטוק. מדובר היה בנסיעה קצרה של 227 ק"מ ולכן היה זה יום רגוע ונינוח עם מספר עצירות בדרך והגעה מוקדמת אל בית המלון. הנסיעה, על כביש מספר 1 (טרנס-קנדה) עמוס המשאיות עוברת דרך מספר פרקים לאומיים מרשימים, כל אחד מהם יכול למלא שבועות של טיולים רגליים. יש מגוון נקודות עצירה ותצפית על נוף ההרים המרשים. נקודה מפורסמת במיוחד היא מעבר רוג'רס דרך רכס הרי הסלקירק. במקום מרכז מבקרים ומעט בהמשך הכביש נקודת עצירה ופקניק ובה יש אנדרטה לכבוד סלילת הכביש דרך המעבר וכן אנדרטה לזכר קורבנות מפולת שלגים שהייתה במקום לפני כמאה שנה. התותח המוצב במקום הוא לציון השימוש בארטילריה לצורך שליטה במפולות שלגים, זאת גם הסיבה לשלט המשונה הזה שכישראלי הייתה מצפה לראות ברמת הגולן ולא במערב קנדה. ברבלסטוק שהינו את הלילה במוטל צנוע אך נקי בקצה העיירה (Canyon Motor Inn - במחיר המגוחך של 350 ש"ח ללילה). העיירה הקטנה כוללת מוזיאון רכבות, מהווה נקודת מוצא למגוון מסלולי טיול, ספורט חורף (בעונה) וספורט אתגרי בקיץ. במדרחוב הקטנטן יש בית קולנוע "של פעם" ונערכות בו מופעי תרבות ציבוריים של אמנים מקומיים. לא בדיוק אטרקציה בינלאומית, אבל דרך חביבה להעביר את הערב אחרי שסעדנו מלוא קיבתנו במסעדה הודית-גרמנית (נשבע לכם - הנה הקישור, לקחנו אוכל הודי שהיה טעים ובמחיר סביר). מרבלסטוק נסענו כ-200 ק"מ על כביש 1 בדרך לקמלופס. הנוף עדיין די הררי, אבל צחיח יותר. הדרך מתפתלת לאורך דרום אגם Shuswap הקרוי על שם האומה ששכנה במקום לפני הגעת האירופאים, מומלץ מאוד לעצור לתצפית ואולי גם לפיקניק במקומות המוגדרים לכך. מקמלופס המשכנו לכיוון כביש 99 במסלול שתיארתי בפוסט קודם, נסיעה מדהימה בכביש מדהים - הפעם אחרי שאני מכיר את הדרך ואת המכונית טוב יותר. השלדה תוצרת דטריוט לא שכחה את השורשים הגרמנים שלה והפתיעה לטובה בסיבובים ומנוע ה-V8 היה חלק כחמאה וכמעט חרישי לחלוטין גם בעליות התלולות. הספקנו להגיע ל-sea to sky בדיוק בשקיעה, בשביל להנות מהנוף המרהיב ועת חשיכה נחתנו במלון שלנו בוונקובר. Best Western Plus Hotel - חדר כפול מיטות ב-500 ש"ח (כולל ארוחת בוקר צנועה).

מכוערת מאוד, אבל נראת שימושית וגם הביצועים אמורים להיות משובחים. עם אורך של 4 מטרים התמרון בעיר (צפון אמריקאית) יהיה קליל ויחד עם זאת המרחב הפנימי נראה עצום. הטווח "בעולם האמיתי" יהיה כנראה 100-150 ק"מ (עם מזגן עובד - קליפורניה/ישראל), מספיק למכונית שניה או שלישית במשפחה לצרכים עירוניים/עבודה/סידורים. המחיר בארה"ב דומה לזה של 328 סטיישן, אבל יש שם החזרים פדרליים לרוכשים מכוניות חשמליות. אני מאמין שהם ימכרו לפחות כמה אלפים בשנה, בעיקר בחוף המערבי. בישראל, אם לא יבוטלו הטבות המס, המחיר צפוי להיות 200 עד 250 אלף, בהתאם לרמת הגימור ומצב רוח של היבואן. אם ה-I3 תצליח, יכנסו עוד ועוד יצרניות לתחום, יהיה יותר לחץ (ומשאבים) לפיתוח סוללות חדשות וכן מרכיבי שלדה קלים, חזקים וזולים - התוצאה כמובן תהיה טובה לנו, הלקוחות.

לא חסיד גדול של סמיילים. 106GTI מכונית משעממת? לא לפי דעתם של 95% מכתבי הרכב האירופאים. יש מכוניות הנעה קדמית מצוינות ויש מכוניות הנעה אחורית משמימות ואף נוראיות. לא רק שהייתה קליאו עם הנעה אחורית, אלא אפילו רנו 5 עם מנוע מרכזי והנעה אחורית. באופן כללי לא חסרו מכוניות הנעה אחורית קטנטנות לאורך היסטוריה. לוטוס 7 הייתה עם בסיס גלגלים של פחות מ-2.3 מטרים. פורשה 356 הסתפקה בבסיס גלגלים של 2.1 מטרים (אבל עם מנוע אחורי זה סיפור קצת שונה).

הרי הרוקי, קפיצה לקלגרי וחזרה לוונקובר - חלק שני (ג'ספר-באנף-קאנמור) השכמה מוקדמת! ציפתה לנו דרך ארוכה מאוד מג'ספר, דרך מספר אתרים מרהיבים בדרך, קרחון את'בסקה, באנף ועד החדר שחיכה לנו בקאנמור. סך הכל 310 ק"מ של כביש המתפתל בין רכסי ההרים של הרוקי'ס הקנדיים. ההשכמה המוקדמת זימנה לנו את תצפית הדוב השניה שלנו בטיול - כאשר מעט אחרי שיצאנו לדרך ראינו דוב שחור מטפס על סוללת העפר המפרידה בין הכביש לפסי הרכבת. דובים הם אמנם מחזה יחסית נדיר, אולם הם בהחלט מסתובבים ברוקי'ס ובמקומות נוספים בקולומביה הבריטית ובאלברטה ומומלץ מאוד להענות לשלטי האזהרה, להוראות ולכללים הנוגעים להתנהלות במה שנקרא Bear Country. הנוף הנשקף מחלונות הרכב בשעות הבוקר המוקדמות ועטויות הערפל פשוט מדהים. יערות, הרים ונהרות הנפרשים עד אין קץ. חובה לשים במערכת הסטריאו , לנהוג לאט ופשוט לספוג את הנופים. יש עוד סיבה, בנאלית יותר, לשמירה על מהירות נמוכה יחסית. בקטע כביש מסוים המהירות המותרת צנחה לפתע ל-70 קמ"ש (ללא סיבה ברורה), בקטע זה בדיוק, בישרות ארוכה ומוסתרים לאחר גבעה קטנה, עמד מארב מהירות גדול שהוריד מכוניות מהכביש באופן סיטונאי. משיחה ששמעתי מספר ימים לאחר מכן, מתברר שזהו אתר קבוע למארב תנועה ומשטרת אלברטה עושה שם קופה יפה מאוד על חשבונם של תיירים בעיקר. עצירה ראשונה בדרך הייתה במפלי את'בסקה השוצפים. למעשה עצרתי במפלים יום לפני כן לאחר המסלול באדית' קאוול, אבל הילד היה במצב רוח רע ולא רצה לצאת מהרכב. מדובר בהליכה קלילה וקצרה ממגרש החניה המוסדר ומסלול המשקיף על המפל הרחב ממרחק אפסי. ניתן גם ללכת מעט צפונה במסלול (פחוץ מוסדר ומגודר) לאורך נתיב הנהר. חשוב מאוד לשמור על כללי הבטיחות. נפילה למים הקפואים והשוצפים דינה מוות מהר. העצירה השניה' כ-100 ק"מ מג'ספר הייתה בעוד אחת מה-must sees של הטיול. לאחר טיפוס לגובה של כמעט אלפיים מטרים בכביש מתפתל נחשף לפנינו קרחון את'בסקה המרשים. יחסית לענקים המצויים מעבר לחוגים הארקטיים, מדובר בקרחון צנוע למדי, כ-6 קמ"ר שטחו ועומקו המרבי כ-300 מטרים. כמו שאר הקרחונים, גם זה נמצא בנסיגה מתמדת. קרחון את'בסקה הוא חלק משדה קרחונים גדול המהווים מוצא לנהרות הזורמים צפונה לאוקינוס הארקטי, מערבה לאוקינוס השקט ומזרחה למפרץ הדסון ומשם לאוקינוס האטלנטי. ממגרש החניה עולים למרכז מבקרים מסודר הכולל מזנון ושירותים נקיים, שם ניתן לרכוש כרטיסים לאוטובוסים העולים אל הקרחון או לאטרקציות אחרות בסביבה. מלבד טיול אוטובוס, ניתן לטייל על הקרחון עם נעלי קרח בקבוצה מאורגנת בלווית מדריך מוסמך (יש לתאם מראש טיול כזה). טיול על הקרחון ללא הדרכה לא מומלץ למי שאינו בעל ניסיון בדבר. בהתאם לשעה וליום בשבוע צרי להביא בחשבון המתנה של רבע שעה עד שעה לאוטובוס "רגיל" שלוקח את התיירים לקצה הקרחון ומשם מטפסים באוטובוס 6X6 ענק אל הנקודה העמוקה (והיציבה) ביותר של הקרחון. ביום מעונן הקרחון בוהק בצבע כחלחל מדהים. מים זכים זורמים בערוצי קרח, נבלעים בתוך חורים המובילים אל בטן הקרחון ומשם בערוצים עמוקים אל נהר האת'בסקה הנמתח הרחק צפונה. במשך מספר דקות ניתן לטייל בתוך מתחם מסומן ובטוח על פני הקרחון, להתרשם מהנוף, לשתות מי קרחון זכים בטעם מדהים (לא לשכוח להביא כוס פלסטיק למעלה, בנוסף המים מומלצים לשתיה רק בסוף הקיץ). חשוב לזכור שגם בסוף אוגוסט רוח קפואה נושבת ממעלה ההר כל הזמן ובנוסף, חייבים להתמגן מפני השמש. אחרי הביקור בקרחון המשכנו לבאנף, עם עצירה לתצפית קצרה על אגם Peyto הציורי. העצירה בבאנף הייתה טעות, כישלון וסבל. באופן אימפולסיבי קניתי בקרחון כרטיס משולב שכלל גם עליה ברכבל מעל באנף. שכחתי שהיה זה יום שבת ולא ידעתי כמה באנף עמוסה ולא נעימה בקיץ בסופי שבוע. הדרך אל מגרש החניה הייתה פקוקה בצורה איומה. במגרש החניה חתכו אותי ותפסו לי את החניה שתיכננתי להכנס אליה (פעם ראשונה שיצאתי ונזפתי, בלי צעקות ובנימוס, במישהו), בסוף הסתדרנו וראינו איך משטרת התנועה המקומית חילקה דו"חות לכל מי שלא חנה "על הקווים". היה תור נוראי בעליה, היה נוף יפה בדרך ולמעלה היה עוד נוף יפה אבל גם מזג אוויר מגעיל ותור עוד יותר נוראי, כאשר רוב התור היה בחוץ בגשם ורוח לא נעימים. משפחה אמריקאית התרגזו עלינו אחרי שנדמה היה להם שעקפנו אותם בתור (אחרי שעמדתי 40 דקות בגשם), הכבוד הלאומי נפגע והפיוזים שלי עמדו להתפוצץ. לא בשביל חוויות כאלו נסעתי לחופשה מארץ השקשוקה. לאחר החוויה הזאת נשבעתי שאני יותר לא נכנס לבאנף ואכן בהמשך הטיול חלפנו על פני עיירת התיירות השוקקת והעמוסה עוד פעמיים, אולם בשעריה לא באנו יותר. חנית הלילה הייתה בעיירה Canmore הנמצאת מעט מחוץ לשמורה. מדובר במקום חניה מוצלח למי שמחפש לינה מרווחת וזולה, מגוון מקומות להצטיידות ותדלוק. אנחנו לנו במלון דרכים סימפטי ונקי בשם Banff Boundry Lodge, קיבלנו סוויטה מרווחת עם מטבח מצויד ב-600 ש"ח. מדובר בתמורה גבוה מאוד ביחס למה שיש בשמורה ומי שמטייל עם משפחה צריך להחליט אם אולי כדאי לו לשכור סוויטה או צימר מרווחים ומצוידים ב-Canmore, אפילו במחיר של נסיעות ארוכות יותר כל יום לאתרים שבשמורה.

קרמבו - אני חושב שכל מי שקצת עוקב אחרי עיתונאות הרכב בארץ ולמעשה כל מי שחי במדינה המשוגעת הזאת מספיק שנים, מבין על מה אתה מדבר. במיוחד משעשע שציינת על ההבדל בין ההשקה עם 5 סוגי מנועים ו-7 רמות גימור ועד שהיבואן מואיל בטובו להשאיל את המכונית עם מנוע 1.6 (שהיצרן לא הוריד מפס היצור במיוחד לשוק הישראלי והסנגלי) ותיבה אוטומטית ולזמן מאוד קצוב. ציטוט טיפוסי מכתבת השקה במגזין רכב ישראלי -- "על מגרש החניה מול מלון הילטון מונטה-קארלו היו פרושות שני תריסרים אוסטין גמבון*, מבהיקות בטל הבוקר וממתינות לגדוד העיתונאים עת יסימו את המפגש עם המזנון המשובח. העיתונאים האירופאים מיהרו לתפוס את מקומם באחת משלוש גרסאות הדיזל, המתהדרות במנועים חדשים, נקיים וחסכוניים במיוחד. אולם מנועי הדיזל ישארו מסורבי עליה וכך גם דגמי הטורבו-בנזין החזקים, שעל אחת מהן, בגרסת 3 דלתות נאה ועם מנוע כפול-מגדשים מתקדם נהגנו בחלק הראשון של היום. הגרסה שתגיע לארץ, במבנה גוף סדאן, מנוע 1.6 שעבר בירושה מהדגם הקודם ותיבה אוטומטית ארבעת הילוכים תוצרת איסין-יפאן, לא הגיע להשקה ולמעשה לא צפויה להיות משווקת כלל באירופה". * שם שהמצאתי. ארץ קטנה עם שפם. ד"א - לזכותם של כמה מבכירי עיתונאי הרכב בארץ יאמר שעל דלות החומר הם פיצו בעט מושחז ובחוש הומור משובח. העיתונאי המוזכר בחתימתך כדוגמא לכך.

זה פשוט לא נכון -- 106GTI 205GTI 306GTI, אלפא 156, מיני הישנה, מיני החדשה, סיטרואן DS, סיטרואן SM ואלו רק הדוגמאות שאני שולף מהמותן בדקה. אין בעיה ליצר מכונית "מעניינת" עם הנעה קדמית. אם כי ככל שהספק המנוע עולה, כך קשה יותר להתמודד איתו דרך הגלגלים הקדמיים בלבד (ולכן גרסאות מאוד חזקות של מכוניות הנעה קדמית לרוב כוללות מערכת הנעה כפולה).

אין ממש שיפור מהותי בביצועים של מכוניות ה-1.6. אמנם המנועים השתפרו פה ושם, אבל גם המשקל עלה. נהגתי על ה-E110 (אותו דגם כמו של אושריקו) שהיא הייתה חדשה, היא הייתה מצוידת במנוע 110 כ"ס וביחס לאותה תקופה הייתה זריזה (היה לה גם הגה ושלדה יחסית מתקשרים). אני מדבר על סוף שנת 1997. מאז חלפו 16 שנה והקורולה הנוכחית לא רק שלא מראה שיפור מהותי "על הנייר", אלא גם איבדה בדרך את ההגה והשלדה של ה-E110. ב-1997 היו כמה משפחתיות שידעו לרדת מתחת ל-10 שניות ל-100 ולא עלו הון עתק. הונדה סיוויק הייתה דוגמא אחת. עוד במחירים שלא היו משמעותית גבוהים מאלו של ה-1.6 הרגילות, חובב הביצועים בעל המשפחה יכל לרכוש פנינים כגון הפיז'ו 306XSI ואת הסיטרואן ZX וולקן. סך הכל אין שינוי מהותי בשוק מבחינה זאת. יש מבחר של משפחתומטיות שמרניות, רובן מהמזרח הרחוק, עם מנועי 1.6 וביצועים פושרים שמככבות בטבלאות המכירות, יש את הונדה סיוויק הביצועיסטית יותר במחיר שהופך אותה ללא רלוונטית ויש את האופציות האירופאיות שמציעות קצת יותר איבזור וביצועים בתוספת מחיר צנועה ועם מכירות ברצפה - בדיוק כמו שהיה המצב בסוף 1997... אה, וגם אז ראש הממשלה היה נתניהו. איזה קטע. נ"ב - שלא יובן לא נכון - המשפחתיות היום בטוחות הרבה יותר, מרווחות הרבה יותר וכוללות פריטי אבזור שב-97 ראית רק במכוניות של חצי מיליון ש"ח או בסרטי מדע בידיוני.

אני לא קראתי לה "עגלה", אני חושב שמדובר במכונית טובה. אם ההורים שלי ירצו לרכוש משפחתית חדשה (במקום הקורולה הנוכחית שלהם), אני בהחלט אשלח אותם לראות אותה - אני חושב שזה נותן מספיק משקל לאמירתו זאת. אני לא מעונין לריב ובטח לא מחפש להעליב אף אחד, אני פשוט אומר את דעתי האישית בעניין. נכון שיש לקורולה מנוע מאוד חזק, אבל איכשהו זה לא מתבטא בביצועים על הנייר ולפחות בדגם הקודם (בו נהגתי רבות, טרם בנוכחי) גם לא על הכביש מבחינה סוביקטיבית. אני לא אומר (כאמור התייחסותי כאן לדור קודם, אולם הנוכחית כנראה לא שונה משמעותית) שהיא לא זריזה רק ביחס לטורבו שאני נוהג בו, אני אומר שהיא לא זריזה גם ביחס ל-106XS שאיטית יותר "על הנייר". אשתי, שלא מתיימרת אפילו להתעניין בתחום המוטורי, ציינה שהרנו קליאו 1.4 (ידנית) הישנה שלנו הרגישה מהירה יותר מהטויוטה (דור קודם) שהיתה לה. היא אמרה את זה למרות שנתוני ההאצה של הקורולה היו טובים יותר. עכשיו נסה להבין למה היא אמרה דבר כזה. ושוב פעם, אני לא מבין למה אתה לוקח ללב. מדובר במכונית באמת מוצלחת. אבל היא לא זריזה/ספורטיבית וגם מתוכננת מראש שלא להיות כזאת. נ"ב -- לגבי השוואה שנקטתי בה - הבראבו הייתה רכב משפחתי פרופר, מדובר ברכב מקטגוריה C ועם גיר שניתן להפעלה אוטומטית שגם בגרסאת ה-1.4 טורבו "המפוארת" לא הייתה יקרה יותר מהמשפחתיות 1.6 מיפאן. אני לא רואה למה לא מדובר בהשוואה לגיטימית. כנ"ל האסטרה 1.4 טורבו.

הקורולה לא "עגלה", אבל גם לא זריזה ולמעשה אף אחת מהמכונית הנבחנות לא זריזה. לא אוביקטיבית (אף אחת לא יורדת מ-10 שניות ל-100 קמ"ש) וגם לא סוביקטיבית (הרגשה של "זריזות"). הבראבו של אשתי מתקרבת להגדרה של "זריז" (מתחת לאותו סף "קלאסי" - 9.6 ל-100 קמ"ש וגם תאוצות ביניים יחסית מרשימות), כנ"ל שאר הקולקציה של 1.4 טורבו. בלקסיקון שלי מכונית זריזה היא כזאת שנותנת לך הרגשה כזאת בכל מהירות ובלי קשר לתאוצה אוביקטיבית (פיז'ו 106XS היא דוגמא שנהגתי עליה), כזאת שהיא באמת טיל שיוט (קרייזלר 300 המי היא עוד דוגמא שנהגתי עליה) וכמובן שילוב של שני הדברים.

החישוב הנכון הוא לחשב TCO - total cost of ownership בכל אחת משיטות הרכישה, אבל קשה מאוד לבצע חישוב כזה במקרה של מכונית ועם חוזי הליסינג הסבוכים, בוודאי להדיוט. ופה קבור הכלב. במקדמה וכן בתנאי סיום החוזה (במיוחד בתנאי סיום החוזה). בסופו של דבר מכונית של 80K תעלה את הסכום הזה ובתוספת של עלות המימון ורווח של חברת הליסינג (שעשוי להתקזז עם ההנחה שאותה חברה מקבלת מהיבואן), ההבדל בין השיטות השונות היא רק אופן פיזור העברת הסכום מהלקוח לספק הרכב. אין ניסים ונפלאות ובעל הכנסה והון נזיל צנועים שחושב שליסינג היא שיטת קסמים שתאפשר לו לרכוש מכונית "מהניילונים" מחפש צרות.

הכתיבה לא ברמה מאוד גבוהה ולוקה פה ושם בסופרלטיבים מוגזמים, הצילומים לוקים בחסר, חסרות מדידות אוביקטיביות, אבל לא צריך להשתגע בגלל כמה משפטים תמימים. בתוך המילייה של המשפחתומטיות דנן - המאזדה3 אכן מתבלטת לטובה וניתן לומר שהיא "נחשקת" ולו במובן הויזואלי. למעשה מדובר במכונית נאה גם בלי קשר למתחרות. לגבי התוצאות - לא הצלחתי להבין את שיטת הניקוד שלפיה הסקודה ניצחה. ניכר מדברי הסיכום שהקורולה היא המשפחתית הנבחרת, אבל הבוחנים פשוט לא מסוגלים לכתוב זאת מפורשות. למעשה - אם ישראלי בעל שאיפות מוטוריות ממוצעות (כמו ההורים שלי למשל) ישאל אותי, על סמך המבחן הזה בלבד והכרותי עם מה שמר ישראל ישראלי מחפש במכונית, איזה משפחטומטית חדשה לקנות - התשובה האוטומטית תהיה קורולה. לא מלהיבה, לא זריזה, לא נחשקת, אבל עושה את העבודה בצורה טובה ובלי שום פאולים משמעותיים והכי חשוב - רשום לה TOYOTA על הישבן מצד אחד ו-COROLLA מצד שני. אצל רוב הישראלים זה לבד שווה דוז-פואה.

אני חושב שאתם דנים את הכותבים יותר מדי לכף חובה. הם צודקים שהמאזדה אכן עם המראה החיצוני המושך ביותר. בשביל הדיוטות רבים אותה מאזדה3 היא אכן מכונית "נחשקת" (רצוי כמובן בצבע שחור ועם חישוקי אלומיניום) וזה משהו שאין לטויוטה קורולה לדוגמא (למרות שהיא מהירה יותר בקו ישר ד"א) ובטח לא לאוקטביה שלא הייתה, איננה וגם לא מתיימרת להיות מכונית "מושכת" או "מלהיבה". אמנם דלק-מוטורס לעולם לא יביאו את דגמי הדיזל של המאזדה3 ובטח לא את החזק שבהם, אבל עם המראה, השלדה ועם מנוע 2.2 בן 180 כ"ס ו-400 ניוטון/מטר, המכונית הזאת בהחלט עשויה להיות "נחשקת" גם על ידי חובבי רכב.

אני חושב שמנגנון הפליטה של האשה הוא פונקציה יחודית ל-DB5. ד"א, אחרי ש-M ניג'סה קשות ל-007 בסרט האחרון הוא השתעשע עם הכפתור והיא אז אמרה, באופן הפולני ביותר האפשרי --

ועם תוספת של "קיט S3" אז בכלל... קצת OT - העניין של הקיטים האלו מעולם לא היה ברור לי. זה כמו לקנות מדלית זהב אולימפית ולהציג בוויטרינה בסאלון מבלי שאתה מסוגל לגמור 50 מטר ריצה בלי להתעלף בדרך.

סבלנות, לכתוב פוסט כזה לוקח הרבה זמן וסבלנות, במיוחד שצריך לבחור ולשלב תמונות - אני אשתדל לכתוב את הפוסט הגדול הבא מחר-מחרתיים. הבחירה בקראוון היא מאוד פופולרית שם, אולם צריך לחשוב טוב טוב אם זה מתאים לך ולמי שמתלווה אליך. ההורים שלי (בני 60 שטיילו לבד) מאוד נהנו מטיול בקראוון, אבל הם הזהירו אותנו (עם ילדים קטנים כאמור) שלא לחשוב על זה אפילו. התייחסתי לבעד ונגד בפוסטים קודמים ויש על זה המון חומר ברשת. בסוף תיאור הטיול אני אשתדל לצרף סיכום כולל עלויות. אבל זה יקח זמן. אני אגיד כבר עכשיו שמדובר בטיול מאוד יקר וגם טיסה של 5+9 שעות היא לא תענוג עם ילדים קטנים. על כן ולמרות שמדובר במקום מדהים ומיוחד, אם אח שלי לא היה גר שם (והנסיעה על כן הייתה גם על תקן ביקור משפחתי), זאת בהחלט לא הייתה הבחירה הראשונה שלי לטיול משפחתי. הפוסטים הבאים הם חלק ב' של הטיול בהרי הרוקי וחזרה לונקובר ולאחר מכן על האי וונקובר.

למרבה הצער לא יצא לי לקרוא את המבחנים שהיו "בטורבו". הבנתי שהייתה איזה תקופת רנסנס מוטורי בישראל (שאותו מגזין היה מסימניו), אבל זה היה פעם. נשמע קצת מפחיד צילומים של רכבים מאותה תקופה במגבלות - פיאט ריטמו מול רנו 11 עם גלגלים באוויר ושניה לפני שהן מתעופפות בסלטה כפולה לשוליים. טוב, באותה תקופה גבר אמיתי היה כמובן עם שיער חזה שופע וביצים מפלדת אל-חלד ולקיחת רנו 11 למגבלות לא ריגש אותו... שנאמר - אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. היה לי מנוי על "אוטו" משנת 1994 במשך 4-5 שנים ושם כבר לא היו סלאלומים ומדידות של מרחקי בלימה. בהמשך גברים החלו לפקוד את מכוני הסרת השיער, פיז'ו התחילו לייצר מכוניות בלי נשמה ואותו רנסנס מוטורי התמוגג לתוך עידן אפל רווי מצלמות גטסו. אל תזלזל בפלאפל. יש פלאפל סטייל סובארו לאונה שכונה ויש גם פלאפל רולס-רויס שהוא "נימוח בפה".

מבחן רכב "מושלם" כולל חלק אוביקטיבי, סוביקטיבי ורצוי מאוד התרשמות שנמשכת מספר ימים, כמה אלפי ק"מ ובמגוון רחב של כבישים (כמו גם חלק במסלול). החלק האוביקטיבי יכלול מדידות סטטיות של החלל הפנימי של הרכב. ביצועים בקו ישר (תאוצה ובלימה). ביצועים בסלאלום (תאוצה לטרלית מרבית). מהירות על מסלול נתון עם נהג נתון ומאוד מיומן. יכולת שיכוך מהמורות יכולה להמדד הן סוביקטיבית והן על ידי חישוב התאוצות בחלל הרכב בנסיעה על פני מסלול משובש מוגדר מראש. החלק הסוביקטיבי כאמור צריך להמשך מספר ימים ולכלול אלפי ק"מ של נהיגה - על ידי מספר בוחנים - רצוי שהצוות יכלול נשים ורצוי שגם יכלול הדיוטות. הנסיעה תהיה עם נהג בודד ועד מצב שבו כל המושבים תפוסים + משקל בתא המטען. תהיה התייחסות לארגונומיקה, נוחות על כל פניה, ביצועים, התנהגות. התוצאות יוצגו בטבלה מסכמת עם ציון סופי שהוא שקלול של הנתונים האוביקטיביים, הציון הסוביקטיבי של צוות הבוחנים ולבסוף תיקנון לפי מחיר הרכב והגדרתו (מכונית ספורט יהיה יותר משקל לביצועים ואילו במשפחתית לנוחות ולמרחב הפנימי). מבחן כזה יעלה - בזמן בוחנים, דלק, זמן מסלול - המון כסף. כמובן שבנוסף יש את העלות של הרכב - האם יבואן יסכים להשאיל רכב ל-3-4 ימים ו-5000 ק"מ תוך לקיחת סיכון שהתוצאה לא תהיה מחמיאה? האם בכלל נכון לקבל אוטו מהיבואן לצורך מבחן? קונסיומר ריפורט ו-EURO-NCAP רוכשים את המכוניות בסוכנויות רגילות כמו אחרון הלקוחות (או דוגמא מתחום אחר - האתר הנחשב לדירוג עדשות photozone גם הוא רוכש אותן בחנות או מקבל בהשאלה מקוראי האתר). על כן ברור שאין התנאים בישראל בשלים לביצוע מבחני רכב כגון דא ואין לנו אלא להודות על מה שפורח פה ושם במדבר המוטורי הצחיח שלנו.